ארכיון תגית: CDI

ובינתיים בצפון

19 מרץ

לפני כמה דקות פרחה לה מכאן, שוב, משאית ההובלות של CDI והשאירה ארגזים של "בצד של הרעים" בפתח הבית. על אף שוידאנו הפעם שהכל יתנהל כהלכה וההדפסה תצא בסדר – היה לי חשש קל לפני ששלפתי את הסכין היפנית וחרצתי בסרט המסקינטייפ שחתם את הארגז העליון בערימה. זה היה חשש מסוג אלף-אלף, כזה שמתחיל כמו דגדוג בשיפולי הראש ונגמר במפולת סופנית בה הכל מתמוטט אל האין וכל מה שאתה רוצה זה שיניחו לך למות בשקט.

רגע לפני שפתחתי את שיפולי כנפי הארגז, דימיינתי את אלף ואחת הדרכים בהן הכל יוכל להשתבש בצורה נוראית: העטיפה הקדמית בסדר הנכון אבל מישהו גזר אותה לחצי, במקום חוברת הדיסק יש שם גלויה פרטית של עובד בית הדפוס המתחזה לשימי תבורי, החליפו בין הארגזים של הדיסקים לבין ארגז סרטי הדרכה של "סוד השרירים הטבעתיים" מאת פאולה גרבורג. "בחיי", חשבתי לעצמי, "הכל כל כך יכול להשתבש, שזה ממש מפליא שאני עוד עומד כאן ונושם חמצן!" אז עצמתי עיניים ושלפתי מהר מהארגז את אחד מריבועי הפלסטיק המנויילן, הרחתי אותו מעט ואז פתחתי עין למחצה רק כדי לגלות את העטיפה הכבר-מוכרת של נדב אזולאי.

אין לכם מושג כמה שזה היה מרגיע לגלות שהם אכן ארזו את העטיפה הקדמית בצד הקדמי של הדיסק, אפילו התחלתי להתחרט על אין ספור הקללות והלחשים שפיזרתי בסתר על מותם משבץ מהיר של בתי דפוס ואריזה סוררים (תוך עינויים קשים כמובן).

אז עכשיו באמת אפשר לבשר באופן רשמי שהדיסקים של נדב כאן – עידכונים על מפגש לייבלי, דיסק בונוס, הופעת השקה ופרטים נוספים על מה שמחכה לנו, כאן בימים הקרובים, ווהו! עכשיו באמת מתחילים!

ההתרגשות 1/3: הדיסקים הגיעו

4 יונ

[חלקים 2 ו-3 בסדרת הפוסטים המשמחת יפורסמו כשנקבל לידינו את עטיפת הדיסק, ואת חוברת הבונוס]

יש משהו מתסכל קצת בהמתנה הזו לדברים שאינם בשליטתך המיידית.
אחרי שפינטזנו, תכננו, דחפנו ויגענו – הביצית המופרית הזו נמסרת לידיים זרות שיממשו אותה לכדי מציאות הניתנת למישוש וכולנו אחוזים בתקווה שהמציאות תדמה ככל האפשר לאותו ניצוץ זהוב של דימיון שהחל בעצם את הכל.
היום בבוקר, בהתקף השראה מוזר, הרמתי טלפון למפעל הדיסקים CDI (לא לפני שאיימתי על הבית דפוס התל-אביבי שלנו) וכששאלתי את ז'יל מהמפעל מתי הדיסקים יהיו מוכנים – ענה לי בנונשלנטיות מהולה בניחוח קממבר צרפתי: "הדיס-קים מוכ-נים, אתה בה עכ-שף?"
בוודאי שבאתי, איך אוכל להגיד לא לניחוח קממבר אמיתי?

כל הדרך לכרמיאל שאלתי את עצמי אם לא עובדים עליי, הרי זה לא יתכן שאחרי כל כך הרבה זמן וציפייה אני עומד להתקל פנים מול פנים עם הדיסק שאת שמו כבר שמעתי ב-2003, כמו איזה מיתוס או אגדת ילדים שלוחשים עמוק אל תוך האוזן לפני שהולכים לישון.
אני נכנס לכרמיאל, חונה מול הביניין הגדול של CDI ומצלם את התמונה הראשונה:

CDI

בפנים אני מחליף דברי ברכה לבביים עם גברת ח' שסירבה בנימוס תקיף להצטלם.
"איפה ז'יל?" אני שואל אותה באגביות מאונפפת.
"ז'יל ירד למטה לארגן לך את הארגזים, חכה רגע, אני אתקשר אליו", היא מרימה את השפורפרת.
אני בינתיים מכרסם אצבעות ופתקיות נייר אקראיות, מרגיש כמו הבחור הזה שמביט מהצד על בית הקפה שם מחכה לו זוגתו לבליינד-דייט. האם היא תהה באמת יפה כפי שחלמתי אותה בהזיות הלילה?
גברת ח' נפנית אליי ומוסרת שז'יל מארגן את הכל ובינתיים כדאי שאשב כי זה ייקח כמה דקות. כמובן שאני נותר עומד ובמקום להיות ילד טוב, אני מתחיל שוב לשוטט במסדרונות המוכרים למחצה תוך בהייה מתמדת בקירות ומעבר להם.

CDI - office

לאחר המתנה כסוסת עפעפיים, גברת ח' מסמנת לי לחזור.
"ז'יל מחכה לך עם הארגזים בצד השני של הבניין, תעשה סיבוב עם המכונית – אתה כבר תראה אותו". אני מודה לה בהתרגשות ורץ מבועת-למחצה אל המכונית, בטרם ז'יל העזוז עם עיניו הבהירות ימלט מהזירה ויחליט, בהשראת ספרו הידוע של ג'רונימו קיפנדייל, להפוך לדוב בקרקס הנודד של ברתולדו. אך לא. ז'יל מחכה לי שם בעיניים בורקות והבעת ניצחון כשלידו מונחים יפה שלושה ארגזים חומים.

Haiku Blues Label

"ז'יל, אלה הארגזים?" אני שואל בחשש.
"כן, כן, ויש כאן אפילו ניי-לו-נים כמו שהזמנתם", אחחח… ניילונים, מזמן לא הרחתי את ניחוחם האינטימי של ערימת ניילונים בתולים עם סרט הדבקה ורוד. אני מבקש מז'יל יפה שיפתח את אחד הארגזים ויחשוף לי את תוכנו כדי לוודא שלא מדובר כאן בשרית חדד. ז'יל שולף סכין ממקום מסתור וממתין מעט כדי שגם אספיק לצלם אותו.

opening boxes

ז'יל משתהה לפני שהוא פותח את הארגז וחושף אותו לחמצן החמים של שעת הצהריים. אני מנסה לחמוק מן הרגע בתכסיסי הטעייה שונים המורכבים ממספר שאלות מוזרות הנשאלות בו-זמנית במטרה לדחות את הקץ ולהרוויח כמה רגעים. ז'יל חייך ופשוט פרש את קפלי הארגז לצדדים בעוד הנשימה שלי עושה חיקוי מגוחך במיוחד להורדת מים באסלה – אבל הפוך.

Haiku Box

בהיתי בארבעת הצריחים הנטועים בתוך הארגז כשריחו הטרי של הפלסטיק אופף את ז'יל ואותי. ביקשתי ממנו לשלוף משם עמוד דיסקים אחד כדי שאוכל להתבונן בו מקרוב ואכן, כפי שחשדתי, היה כתוב שם על גבי הלבן "דויד פרץ – הייקו בלוז" עם הגראפיקה היפהפיה של שני קדר והקאליגרפיה המיתית של אישיאי קזואו.

Gilles Holding Haiku Blues Cd's

הנה עוד תמונה מעולה של ז'יל, האיש והחיוך שממיס ביום הכי קר גבינות קממבר פרידג'יות.

Gilles Holding Haiku Blues Cd's no'2

הוא עוזר לי להעמיס את הארגזים למכונית ואנחנו נפרדים בהתרגשות כשאני ממשיך להודות לו גם כשאני רחוק ממנו קילומטרים רבים. כל הדרך חזרה אני מהרהר בעובדה המכאיבה שעוד נותר נידבך וחצי על מנת להשלים את "הייקו בלוז" – הרי לא ייתכן שהבעיות תמיד יצוצו כשאנחנו נדרשים להתמודד עם בתי דפוס או מפעלי דיסקים במרכז הארץ בעוד שכאן, בצפון, CDI עשו עבודה פשוט מעולה בחצי מהזמן המובטח.

אני מגיע הביתה, מניח את הארגזים, שולף בעדינות את הדיסק העליון מבין המגדל האפוף ניחוח פלסטיק טרי ומניח אותו במערכת. הרי תודו שגם אתם לא הייתם מניחים להזדמנות הזו לחמוק: להאזין לעולל שזה עתה רק נולד,זועק בלחש, לראשונה, דרך מערכת הסטריאו הביתית שלכם.

[ועכשיו נותר רק לחכות לעטיפה ולחוברת הבונוס. פוסט קטן או גדול על ה-DVD יגיע גם הוא השבוע. חבר'ה, זה קורה! זה באמת קורה!!! עוד רגע אצלכם בידיים!]

עצבים

2 יונ

זהו לא פוסט של תירוצים, זה פוסט של עצבים. ואני לא כותב פה דברים שלא כתבתי קודם, אני חושב. אני פשוט חייב להוציא קצת קיטור.

על פי הלו"ז הלייבלי (המכונה זמנית הייקו לו"ז), ביום ראשון האחרון היינו אמורים כבר ללכת לסניף הדואר, מרחפים חצי מטר מעל האדמה באושר של "כרגע הוצאנו דיסק מדהים לאוויר העולם", ולשגר אליכם את הדיסקים. כפי שבטח שמתם לב, תיבות הדואר ומערכות הסטריאו שלכם עדיין ריקות מ"הייקו בלוז". גם שלנו. לו רק הייתם יודעים כמה אנחנו זועמים.

הדיסקים עצמם מודפסים עכשיו (טוב, לא בשבת בערב, אבל בעיקרון) במפעל CDI וביום שני או שלישי יגיעו אל בנימין. ה-DVD בונוס מוכן ונצרב ברגעים אלה ממש (והוא נורא כייפי, אם יורשה לי להוסיף). חוברת הבונוס מסתיימת הערב סופית-סופית ומחר יורדת לדפוס, כפי הנראה. מה נותר? העטיפות.
כשחיפשנו בית דפוס לעטיפות, זכרנו בכאב את החוויה שלנו עם דפוס מאי בהדפסת הדיסק של שני קדר. הכל זז שם לאט והיינו צריכים להגיע ממש לשם כדי להבין, חודש אחרי שהתחלנו לדבר איתם, שהם אומרים טומאטו ואנחנו אומרים טומייטו, או במילים פשוטות – הם התכוונו להדפיס משהו שונה למדי ממה שרצינו. מזל שבאנו. היו שם יותר מדי עיכובים, אי הבנות ובלבולי מוח, והחלטנו לחפש מקום אחר. פנינו לכמה מקומות, ודפוס גרפאור בת"א החזיר לנו הצעת מחיר (אטרקטיבית) תוך שעתיים בערך, שבמונחים של בתי דפוס זה שווה למהירות האור. התלהבנו מהמהירות, מהמחיר ומהיחס, והחלטנו שזה הבית החדש שלנו.

אבל מה? כבר כמעט שבועיים שאנחנו רודפים אחריהם. לפני שבוע וחצי עיצוב העטיפה היה גמור והקבצים נשלחו לבית הדפוס. מאז אנחנו שומעים מהם רק "נחזור אליכם" בכל פעם שאנחנו מתקשרים.
קיבלתם את הקבצים? "תן לנו לבדוק ולחזור אליך".
עכשיו קיבלתם את הקבצים? הכל בסדר? אתם מתחילים להדפיס? "אני מיד בודק איפה זה עומד וחוזר אליך".
למה שני לא קיבלה עדיין את הדפסת הניסיון שלכם? "תשמע, אנחנו בעומס מטורף השבוע, תן לי לברר את זה ולחזור אליך".
איפה הדפסת הניסיון שלנו?! "מה, זה עוד לא יצא אליכם? אני מיד מבררת וחוזרת אליכם".
חבר'ה, אמרתם שאתם שולחים אתמול את הדפסת הניסיון, אמרתם לי את זה בבירור! למה לא קיבלנו מכם עדיין אפילו לא פיסת נייר אחת?! יש לנו כמעט מאה הזמנות כבר, אנחנו צריכים את זה מוכן כבר לפני שבוע!!!
"אני כבר חוזרת אליך".
הם אף פעם לא חוזרים. הדפסת הניסיון עדיין לא הגיעה.

עצבים? כן. אבל מה נעשה? עכשיו נלך לחפש בית דפוס אחר? זה ייקח אפילו יותר זמן. הדפסה של עטיפה כזו בכמות כזו לוקחת כשבוע מרגע אישור הדפסת הניסיון, ובגרפאור השלמנו כמעט את כל תהליך הקדם-דפוס, שגם הוא לקח זמן. אז מה נותר לנו לעשות? מחר בבוקר אנחנו הולכים לשחרר כל רסן ופשוט לצרוח עליהם. נמאס לנו להיות מנומסים ונחמדים כמו שאנחנו בדרך כלל, וממש, אבל ממש נמאס לנו להתעכב בגלל דברים שלא באשמתנו.
אנחנו מתכוונים להלחיץ אותם כמה שרק נצליח, כשהכוונה היא – אם ההלחצות יצליחו – לקבל את העטיפות בחמישי הקרוב, כך שביום ראשון נוכל כבר להוציא אליכם את ההזמנות הראשונות בדואר.

זהו. רק רציתי להוציא את זה, ולהתנצל בפני כולכם שממתינים לאלבום. האמינו לנו שאנחנו ממתינים באותה ציפיה וקוצרוח כמוכם.

עיכובים ממארס ועכבות מנוגה

29 מאי

כשדויד, גיא ואני בנינו לוח זמנים מסודר להוצאת "הייקו בלוז" וכולם ריחפו בעננה המשכרת של אופטימיות סמוקת לחיים לאחר ש-CDI (מפעל הדיסקים בכרמיאל) ובית הדפוס התל-אביבי שלנו התחייבו כל אחד בנפרד לייצר-להדפיס-לקפל במהלך שבוע עסקים יחיד את הדיסק והעטיפה, רק אני הייתי זה שכישכש בזנב פסימי בעקבות הניסיון שלי עם דד-ליינים ושיגיונות של מפעלי דיסקים למיניהם.

– "כל הלוח זמנים הזה מעולה אבל אתה לא לקחנו בחשבון כמה דברים אחרים" – הזהרתי את גיא.
– "מה לא לקחנו בחשבון?" שאל
– "את כל מה שעלול להשתבש…"
ואכן דברים השתבשו, ביניהם גם החיים של משפחתי ושלי.

לפני כשבועיים וחצי ניסינו להעריך שוב לוחות זמנים והפעם השתדלנו להיות מעט יותר ריאליים. הגראפיקה של מארז הדיסק נשלחה כבר לפני שבוע ומשהו לבית דפוס (וע"פ לוחות הזמנים שהם התחייבו עליהם – המארז כבר היה צריך להיות בידיים שלנו היום), ביום חמישי ערכתי ביקור נימוסין חגיגי ב-CDI והעברתי להם את המאסטר הסופי (סופי! דויד שמעת?) של "הייקו בלוז", מה שהוביל לאנקדוטה הבאה:

נכנס בצעד תקיף למשרדים הממוזגים של CDI, יש לי דיסק מאסטר ביד, רוח קרבית והבעה של צ'ארלס ברונסון מרוחה על הפרצוף (זה תמיד עבד לי כשהייתי צריך להתמודד עם פקידי מס-הכנסה). עולה במדרגות וניגש לדלפק שם מקבלת את פניי במאור פנים גברת ח'.
– "היי, אני בנימין מהיס רקורדס. הבאתי לכם את הדיסק שדיברנו עליו קודם בטלפון."
– "היי בנימין, אתם כבר רשומים אצלנו?"
– "ודאי, הדפסנו אצלכם דיסק לפני חצי שנה."
– "אוקיי, רק רגע אני אבדוק…"
אני ממתין לצד הדלפק ומקיש עליו בעשר אצבעות את מקצב נעימת הפתיחה של הסידרה "נשואים פלוס".
– "איך אמרת שקוראים לכם?" היא מעירה אותי לאחר כמה דקות משרעפיי.
– "היסססס רקורדס", הקפדתי להדגיש את ה-ססס כדי שלא תטעה ותחשוב שאנחנו "היסק רקורדס" כמו בפעם שעברה.
– "אתם לא מופיעים כאן במחשב", העירה והביטה בי בפקפוק.
– "הו, אנחנו בהחלט רשומים כאן, אפילו מילאתי את טפסי ההרשמה – אני זוכר את זה בברור", אוליי דמיינתי את כל זה?
– "אני אבדוק במסמכים כאן, הזמנתם דיסק ב-2006, נכון?", אישרתי.
בינתיים, בזמן שהיא פתחה תיקיות ובדקה הזמנות מ-2006, עזבתי את טריטוריית הדלפק והתחלתי לשוטט לאורך המסדרונות הלבנים שהיו תלויים עליהם עשרות תעודות וכשהגעתי ל"העסק הנבחר שנת 2004", גברת ח' קראה לי לשוב ולצידה הופיע הבחור שאמור לטפל בצד הטכני של הזמנת הדיסק.
– "טוב, אני לא מצליחה למצוא אתכם אצלי, מה שם הכותר שהזמנתם לפני חצי שנה?"
– "שני קדר, בלאדליינס", אני רושם את זה בשבילה על חתיכת נייר כדי לוודא שלא יהיו בעיות איות.
– "אתה יכול לשבת בינתיים עד שנמצא את החברה שלך בקטלוג שלנו."
איכשהו הנעימות של גברת ח' גורמת להבעת הברונסון שלי להתמסמס ובמקום לשבת אני חוזר לשוטט במסדרונות ולבהות בקירות. אחרי תעודות ההוקרה הגעתי לשלב הפוסטרים ותקליטורי הזהב של שלמה ארצי. יש לציין שזה היה מסדרון ארוך.
כשהגעתי לאיזור השירותים – קראו לי לחזור.
– "מצאנו את בלאדליינס אבל זה רשום תחת חברת גיא חג'ג'", אנחת רווחה.
– "כן, זה אנחנו!" אפילו השם שלי מופיע שם, בקטן.
– "יופי, אז רק תמלא את הטפסים האלה ותסביר לבחור כאן מה צריך לעשות", כל עוד לא מדובר בפוסטרים של שלמה ארצי – אני מוכן לעשות הכל!
נסעתי משם כשליבי טוב עליי, הנה, עוד שלב בנידבך ה"הייקו" הסתיים לו.

יום ראשון בבוקר.
אני ממלא וחותם על המסמכים לאקו"ם כדי שיאשרו ל-CDI להדפיס את הדיסק. דויד פרץ מצידו שולח מייל גם הוא לאקו"ם ומאשר שהוא מסמיך אותנו להדפיס עותקים מהדיסק ושאין צורך שנעביר לו תמלוגים. אני מצליח להגיע סוף סוף למי שאחראית על הוצאת אישורי הדפסה למפעל (האמינו לי, זה לא פשוט והייתי צריך לשבת שעות מול הטלפון עד שתפסתי אותה) ומוודא אלף פעם שהכל הגיע, הם מבטיחים לי שישלחו אישור למפעל ושהכל בסדר. אני אופטימי.

יום שני בצהריים.

מגיע פקס המודיע לי ש"היס רקורדס" חייבים לשלם כמה אלפי שקלים לאקו"ם כדי שיהיה ניתן לאשר את הדפסת הדיסק (אני מניח שתאורטית הכסף הזה אמור להגיע גם לדויד).
– "מה?!" מזדעקים גיאחה ודויד, כל אחד בתורו כשאני מבשר להם את זה בטלפון.
מייל מ-CDI מבשר לי שהכל מוכן להדפסת הדיסק ורק מחכים לאישור הנכסף.
אני שוב מנסה להגיע לאקו"ם ולברר מה בכלל קורה פה.
אין תשובה.

יום שלישי (היום).
ברוח קרבית ונחושה אני מחליט לשבת על הטלפון ולהסדיר את כל העיניין המגוחך הזה עם אקו"ם. למזלי, אלת-הדיסקים-הכסופה האירה לי פנים ובנסיון הראשון ענתה לי האחראית על האישורים.
לא, היא לא קיבלה את המייל של דויד, אנחנו צריכים לשלוח אותו שוב. ברגע שהמייל יגיע היא תשלח אישור ל-CDI. אין בעיה היא תעשה את זה מהר. תודה.
אני מזניק את דויד מכיסאו באולם ההרצאות של האוניברסיטה בבאר-שבע, אנחנו שולחים שוב מייל בהול לאקו"ם.
בפעם השנייה, כשניסיתי להגיע לאחראית בטלפון, זה לקח שעות. כנראה אלת-הדיסקים-הכסופה זקוקה לעוד קורבנות אדם ואני, מרוב תיסכול, מוכן כבר להניח את עצמי על המיזבח.
אחרי זמן-אין-קץ של נידנוד טלפוני, מישהו עונה מהצד השני.
כן, היא קיבלה את המייל.
כן, הכל מסודר ולא נצטרך לשלם כלום לאקו"ם, היא תשלח מייד ל-CDI ולי פקס שמאשר את ההדפסה.
הכל יופי טופי ועננים זהובים גולשים להם במורדות הגליל לצד עדרי הצאן הכחולים.
על הכייפאק!
כעת רק נותר לדרבן תוך הפלקות נימרצות באחורי בית הדפוס בתל-אביב.
(בנימין מכין את הרטייה השחורה ומותח את השוט)

עוד עידכון קטנטן – דיוידי הבונוס (הידוע בשם הקוד: "דיוידיפרץ") הושלם סוף סוף לאחר מאבק איתנים עם תוכנות סוררות שגרמו לי לשאוג בשעות הקטנות של הלילה: "לא!!!!!!!" ולהעיר תנים תמימים משנתם. וגיא מוסר מצידו שהשלים את עיצוב חוברת הבונוס (הידועה בשם קוד: "פייפרפרץ") ובקרוב היא תשלח לדפוס.

צ'ארלס ברונסון, כבר אמרנו?

הייקו בלוז במוזיקה נטו + לוח הופעות

27 מאי

שתי חדשות טובות, קוראינו הטובים בעלי הטעם המוזיקלי המשובח:

מהיום אפשר להזמין את הייקו בלוז במוזיקה נטו!
מדובר במהדורה הרגילה, ולא המיוחדת, אבל היא עדיין שווה לא פחות. לרגל המאורע ובגלל שמוזיקה נטו הם אלופים, תוכלו לקנות שם את הדיסק בהזמנה מוקדמת ב-40 שקלים בלבד, עשרה שקלים פחות מהמחיר הרגיל בכל שאר החנויות (וגם לפני כל שאר החנויות, מלבד האתר שלנו).
ואם זה לא מספיק, מוזיקה נטו כל כך התלהבו מהאלבום, שהעלינו יחדיו באנר קטן לראש האתר, ממש שם בין סלין דיון למופע האימים של רוקי. זה חת'כת כבוד ואנחנו מרגישים מצליחנים – אמר גיא בעוד שערו מתבדר ברוח כשהוא מקליד זאת מהמכונית הפתוחה שלו בכבישי האיים המאלדיביים.

בנוסף, עכשיו לא צריך יותר לרוץ ולחפש בפורומים איפה ומתי יופיע דויד פרץ, כי פתחנו לוח הופעות של דויד פרץ, אצלנו באתר! בקמרקו, הירשמו לעדכונים במייל או לפיד ה-RSS ולעולם לא תפסידו הופעה (או הודעה על הופעה). דויד עצמו מעדכן את הלוח, כך שכל האחריות על המידע (והטעויות, אם יהיו) מוטלת על כתפיו הרחבות.

חוצמזה, המאסטר שלנו נמצא עכשיו במפעל של CDI ומחכה שישכפלו אותו להמוני דיסקים כדי שיהיה לנו מה לשים במערכת!
למה הם מחכים? לאישור הדפסה שאנחנו צריכים לקבל מאקו"ם. בעיקרון, אקו"ם צריכים לאשר ל-CDI שאנחנו מוסמכים להדפיס חומרים של דויד פרץ (דויד, מצידו, שולח לאקו"ם אישור בו הוא מסמיך את היס רקורדס לעניין הזה). תיאורטית מדובר בבדיקה מהירה במאגר של אקו"ם ושליחת מייל או פקס. בפועל זה עניין בירוקרטי שלוקח הרבה זמן, בעיקר כשאקו"ם התעקשו לא לענות לטלפונים כבר שבוע. תודה רבה לאקו"ם, כאילו שחסרים לנו איחורים. בכל מקרה, בנימין הצליח לתפוס אותם היום סוף סוף, והם אומרים שזה ייקח להם כמה ימים. למה? לא יודע, אף אחד לא ממש יודע איך מתנהלים הדברים באקו"ם, אבל את המרירות נשאיר לפעם אחרת. כרגע, העיקר הוא שהדיסקים כבר ב-CDI, וברגע שיגיע האישור מאקו"ם המכבשים יתחילו לפעול, ולנו יהיה דיסק!

לסיום – כל היודע דבר על פירושה של תמונה זו, בה מופיע הלוגו של היס ללא כל הקשר ברור לעין, מוזמן לשפוך אור על הנושא ולהחזיר את שנתנו הנודדת. נתקלנו בתמונה הזו תודות לחברתנו יעל מאירי, ואנחנו עדיין מגרדים בראש ומנסים להבין מה פה קורה פה.

חדשות, התפתחויות ואולי אפילו תמונות – בהמשך השבוע. Stay tuned!