Hiss Records

ישמור אותי אל המוזיקה, כבר שבועיים לא עדכנו את הבלוג! העמידו אותנו מול הקיר והצליפו בנו עם עקיצות שנונות, מהר, לפני שנתרגל!

יש כל כך הרבה חדשות והפתעות ועדכונים, אז לא אבזבז יותר מדי זמן על הקדמות משעשעות-אך-מיותרות, ונקפוץ ישר אל תוך המים. כלומר, אל הכותרות המסודרות לפי אלף-בית. כלומר, אל העדכונים עצמם.

האזינו ל-"Nymph" בזמן הקריאה:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

א. Where is the sunshine (או: אני שותה רק קולה קמפוס)
החודש יצא לאור אוסף אינדי ישראלי מגניב במיוחד בהפקת קול הקמפוס, תחנת הרדיו הסטודנטיאלית מהמכללה למנהל בת"א. האוסף, Where is the sunshine, מ/י/חולק חינם עם גליון Time Out, וגם למאזיני התחנה שהצביעו בסיכומי סוף השנה. חוץ מזה, אפשר להוריד אותו חינם ובאופן חוקי! בין השאר אפשר למצוא שם יקירי אינדי כמו קטאמין, התפוחים, עמית ארז, רותם אור, וכמובן שני קדר שלנו! שני מופיעה שם, בעצם, פעמיים. פעם אחת עם השיר "Nymph" (עכשיו גם להורדה!) מתוך Bloodlines, ופעם אחת כמעצבת העטיפה היפהפיה.

ב. קוואמי ♥ שני קדר (או: איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את גלגלצ)
מי שעדיין לא התעדכן מוזמן לפתוח את הרדיו שלו על גלגלצ מדי יום ראשון בעשר בערב: עקב חילוף המנהלים בגלגלצ, אהובנו קוואמי חזר לשדר אינדי ישראלי ב"הקצה", ובשתי התכניות האחרונות השמיע גם מהאלבום של שני! כיף לדעת שאנחנו (ושני) אוהבים את קוואמי, והוא אוהב אותנו בחזרה. ♥

ג. Subculture magazine (או: מגזין תתרבות, כל הדרך מסווינגינג לונדון)
עדיין לא ממש הספקנו לשלוח עותקי פרומושן למגזינים וכל מיני מקומות בחו"ל, אבל מיד כשיצא האלבום פנה אלינו בחור ישראלי שעורך בלונדון את מגזין המוזיקה המגניב-לגמרי Subculture magazine, וביקש עותק. "בטח!" ענינו לו מיד בהתלהבות, "קח מאתנו הכל!"
אחרי שגמר לרוקן את חסכונותינו הדלים ולנצל את נשותינו עד תום (טוב, כנראה שלא היינו צריכים לומר לו את זה), הוא גם קיבל מאתנו דיסק והעביר אותו לאחד הכתבים במגזין, שפרסם השבוע ביקורת פשוט מדהימה על Bloodlines. אנחנו חייבים להודות על האמת, לביקורת כל כך מהללת (וכתובה היטב!) לא פיללנו מהמקום הראשון אליו שלחנו עותק בחו"ל. מי שרוצה את השורה התחתונה מוזמן לקפוץ (מן הסתם) אל השורה התחתונה בביקורת, אבל באופן כללי זו ביקורת מעניינת ורהוטה, ואנחנו מאושרים ממנה לגמרי.

ד. פי האתון (או: סטודנטים מקשיבים למוזיקה של סטודנטים)
גם בארץ ממשיכים, לשמחתנו, לבקר את Bloodlines, ועוד עושים זאת בחיוב. אני חושב שהביקורת שהכי נהניתי לקרוא בארץ על שני היא זו שהתפרסמה השבוע בשבועון הסטודנטים באוניברסיטה העברית, "פי האתון". ידידנו אבי טרח וסרק לנו את הביקורת היפהפיה שכתבה ענבל מתן. כמו הביקורת ב-Subculture magazine, גם כאן רואים שהמבקר(ת במקרה הזה) באמת האזינה לאלבום מתוך עניין ולא מתוך כורח (=חייבת לכתוב ביקורת), וכתבה מתוך ראייה עמוקה ורחבה של האלבום ושל המוזיקה בכלל. זה תענוג לקרוא ביקורת כזו, גם לו הייתה קוטלת ולא מהללת, ולדעת שהכותב באמת האזין, שוב ושוב, ולא כדי לצאת ידי חובה. איזה כיף.

ה. יש מכות במוזיקה נטו! (או: מוזיקה, ברוטו)
עמוד האלבום של שני קדר בחנות הרשת של מוזיקה נטו הפך לשדה קרב בזעיר אנפין, כשהאוהבים והשונאים נפגשו בתגובות. זה מעניין, שיש שם רק תגובות של אוהב או שונא, לא משהו באמצע.

ו. MySpace. The final frontier (או: אם צחקקתם מהכותרת הזו, אתם חנונים אמיתיים)
אין כמו השילוב בין תרבות הרשת למסע בין כוכבים כדי לזהות גיק אמיתי.
אף פעם לא אהבתי במיוחד את מייספייס. העיצוב מכוער נורא והשימוש לא נוח (איך באתר הכי מצליח ברשת אי אפשר לנהל שיחה באותו עמוד? צריך לקפוץ בין העמוד שלי לעמוד של בן השיחה שלי ובחזרה), אבל אולי זה העניין, אולי זה אתר שגם מפגרים יכולים להשתמש בו ולכן הוא מצליח כל כך. לא משנה. בכל מקרה, מייספייס הוא דפי הזהב של היום, אם אתה לא שם, אתה לא קיים וצוחקים עליך ברחוב ואחר כך אימא שלך מנשלת אותך מהירושה ואתה חי ברחוב. מכיוון שחיי הרחוב לא מתאימים לשני מפונקים שכמותנו, החלטנו לפתוח עמוד מייספייס, עליו סיפרנו לכם כבר בעבר. העניין הוא, כך הסתבר לי, בתול מייספייס שכמוני, שלא מספיק להיות שם. צריך חברים. המון חברים. עוד ועוד חברים. כי ככה זה, רשת חברתית, לא? צריך חברוּת. אז חברתי אביטל ואני התלבשנו על היוזר של היס רקורדס, ובכמה שעות מרתוניות הוספנו מאות חברים. עכשיו, במקום 106 חברים, יש לנו כבר 282, והיד עודנה נטויה. אני חושב שזה יהיה הריפוי בעיסוק שלי בזמן הקרוב. בכל פעם שיהיה לי זמן פנוי ולא אדע מה לעשות, אלך להוסיף חברים. זה הרי לא באמת משנה את מי אתה מוסיף, אף אחד לא ממש מחטט לך ברשימת החברים המלאה. לכן בעוד אביטל הוסיפה שלל זמרים ואמנים בינלאומיים בעלי שם, אני הוספתי בנות 16 מטבריה, ערסים תל אביביים ובחורות שעמוד המייספייס שלהן מנצנץ בצבעי ורוד וזהב. מה זה משנה? זה נורא כיף. אז אם יש לכם מייספייס, אתם מוזמנים להוסיף אותנו!

ז. סבתא שלי (או: סיפור קטן לשבת)
בסוף השבוע האחרון סבתא שלי הגיעה לבלות אצלנו קצת. בשלב מסוים היא נכנסה אליי לחדר והתחילה לשאול את השאלות של סבתא: מה שלומי, איך הולך בעבודה, ונו שמעתי שעכשיו אתה מוציא תקליטים. אז דיברנו קצת על הלייבל והסברתי לה מה בעצם אנחנו עושים ומי זו שני קדר, וכששאלתי (לגמרי מתוך נימוס) אם היא רוצה לשמוע את האלבום של שני, היא ענתה בהתלהבות שבטח, בטח, היא תשמח! טוב, למה לא. הכנסתי את הדיסק והזהרתי אותה שזה באנגלית. לא היה לה אכפת. אחרי שיר וחצי היא אמרה שהיא לא כל כך מבינה את המילים אבל היא ממש אוהבת את הקול שלה והמוזיקה מאוד יפה.
"לכל הרוחות", חשבתי, "שני ידעה על מה היא מדברת כשהיא שמה נשים זקנות על העטיפה!"

ח. תגיות (או: סוף סוף מישהו עושה פה קצת סדר)
סוף סוף התקדמנו לעולם החדש, לווב 2.0 (כמו שמישהו כתב לא מזמן: "אפשר לחשוב ש-1.0 היה כל כך טוב ששווה לעשות לו סרט המשך"), והנה אנחנו מוסיפים לבלוג שלנו גם תגיות, tags בלעז. זה בעיקר אומר שמעכשיו, לא כל הפוסטים שלנו יקוטלגו תחת "כללי", אלא רק חלק מהם. בשאר נוסיף תגיות כאלה ואחרות כראות עינינו הטובה עלינו, ואולי – רק אולי – זה יקל איכשהו על הניווט כאן. את התגיות תוכלו למצוא בתחתית כל פוסט.

ונסיים בברכת החלמה מהירה לבנימין התנין: בני, חבר שלנו, תחלים מהר ובקלות מהשפעת! שתה אפילו יותר תה מהרגיל!

מדבקת היס מתחבאת במכללת עמק הירדן. מה איתכם, תצלמו ותשלחו לנו?

כבר שבוע אני רוצה לכתוב פוסט חדש בבלוג ולא יודע מה לכתוב. אז היום התיישבתי והתחלתי פשוט לכתוב, והסתבר שיש לא מעט מה לספר. אז הנה, מזגו לעצמכם כוס תה נאה ושבו לכמה דקות רגועות של קריאה.

כרגע אנחנו במצב ביניים שכזה: סיימנו את הבום של העבודה המאומצת סביב יציאת האלבום של שני, וכרגע הוא פשוט עושה את העבודה בעצמו בחנויות. יותר פרומושן משעשינו לא נצליח לעשות כרגע, ואנחנו מקווים שעכשיו שמו הטוב של האלבום יעבור מפה לאוזן בין המאזינים, או ממוכרים בחנויות שאהבו אותו אל הלקוחות המעוניינים.

ובאופק, עדיין קשה לומר מה יהיה הריליס הבא. בני ואני החלטנו מראש לקחת את הדברים באיזי, כדי לא למוטט את חשבונות הבנק שלנו לגמרי בבת אחת, אלא לפחות בשלבים. בכל מקרה – יש דיבורים עם כמה אמנים מוכשרים, חלקם כבר הוציאו אלבום אחד או יותר, חלקם עדיין לא הוציא כלום. אבל כרגע שום דבר עדיין לא סגור, ולמען האמת, לא בטוח שאנחנו ממהרים לסגור את האלבום הבא עכשיו. אחרי הכל, לאן אנחנו ממהרים? המוזיקה (ואנחנו) לא הולכים לשום מקום. רק הכסף (אמר גיא והתכסה טוב יותר ביריעת הברזנט היחידה שנותרה לו כבית).

סתם. בינתיים מתחילים לטפטף הנתונים מהמכירות. מכרנו לא רע בכלל דרך האתר (על אף רגיעה צפויה בשבועיים-שלושה האחרונים), וכמעט כל העותקים מדיסק הבונוס אזלו (נשארו בערך עשרה, אני חושב). חלק מהחנויות אליהן אנחנו מפיצים ישירות כבר הזמינו נגלה שנייה (לקוחות מוזיקה נטו – אל ייאוש! העותקים נגמרו לפני כמה ימים, והחבילה החדשה תגיע לחנות ממש בכל רגע!), והמפיץ שלנו, שמפיץ לשאר החנויות, מסתובב בארץ וממלא מחדש את הסטוקים בכל מקום בו נגמרו העותקים. מן הסתם, מכיוון שמדובר בדיסק אינדי באנגלית, רוב החנויות לא לוקחות יותר משניים שלושה עותקים, אבל גם למכור שלושה עותקים בהרבה חנויות זה משהו, ובחנויות הרציניות כמו האוזן השלישית, מוזיקה נטו וכדומה, הזמינו חבילות גדולות יותר, ולמרבה השמחה העותקים שם נמכרים!
השבוע סגרנו גם הסכם עם רשת טאוור, ואני חושב שבשבוע הבא או בזה שאחריו העותקים אמורים להגיע כבר לסניפים.

מה שמזכיר לי – אם אתם מתדלקים ברשת "אלון", מסתבר שהם מוכרים דיסקים בעשרה שקלים בחנויות "אלונית". בעוד רוב הדיסקים הם הראל מויאל ואוספים מזרחיים או רוסיים (not that there's anything wrong with that), הופתעתי למצוא שם את הדיסק המצוין של קוואמי (!) בעשרה שקלים בלבד (!!!) – אל תחמיצו, קנו שניים! אם אתם מוצאים שם עוד אוצרות, ספרו לנו. שווה לדעת.

חוצמזה אנחנו שוקדים על פוסטר קטן ומגניב שיחולק לכמה חנויות נבחרות, עם תמונת האלבום וכמה ציטוטים נאים שאספנו מהביקורות על האלבום ברשת ובעיתונות הכתובה. את הביקורת בקיוב, למשל, כבר ראיתם? אם יישארו לנו כמה עותקים ספייר, אולי נחלק לכמה גולשים נחמדים בדואר. נראה, קודם שני עוד צריכה לעצב אותו… בחורה עסוקה.

בינתיים, אל תשכחו את ההופעה של שני ומורפלקסיס (יחד עם הילה וייס המעולה) ב-29 בחודש בתיאטרון תמונע, ואם הכל ילך כשורה, חפשו את שני בתכנית "המקור" של גלגלצ בשבוע הבא כנראה – אבל זה לא סגור עדיין במאה אחוז.

אני חושב שבזמן הקרוב נרכז את המאמצים שלנו בלמצוא אנשים מתאימים לבניית ועיצוב האתר שלנו, כך שנוכל להציע בצורה נוחה גם עדכונים כמו זה, אבל גם פרטים זמינים על האמנים שלנו, נוכל לתת גם את הדיסקים של מורפלקסיס למכירה אונליין, להזרים את הקליפים שלו, ולפתוח מקום גם לאמנים הבאים שיבואו עלינו לטובה. אנחנו עדיין מחפשים אנשים מוכשרים שמוכנים לטפל באתר, גם בתשלום, אז דברו איתנו אם אתם כאלה, או מכירים כאלה.

צ'ירז!
The Hisses

כפי שכתב בני בפוסט האחרון ונטול התגובות (חבר'ה, נא להתאמץ, בני מתייפח כבר שבוע שאף אחד לא קורא אותו), עכשיו כשהדיסק עצמו יצא לחנויות, הלחץ טיפה ירד, ואנחנו בעצם עושים הרבה פחות – לכן גם יש פחות מה לספר, כרגע.

ובכל זאת, זה מאורע חשוב, על גבול הבלתי נשכח – הדיסק בחנויות, גאד דמט!
לרגל המאורע, יש כמה מסמכים חשובים וסודיים מאוד שאנחנו רוצים לחלוק אתכם, בתור חברים שלנו. אז שימו את השמיכה מעל הראש, הדליקו פנס קטן, וקראו בשקט בשקט. אם מישהו נכנס לחדר פתאום, החליפו מיד לאתר פורנו או כל דבר אחר שלא מעורר חשד.

חנויות שאנחנו אוהבים במיוחד (וכדאי לקנות בהן את הדיסק, כי אז שני ואנחנו נקבל נתח נאה ולא מזערי מהכסף שתשקיעו בו)
א. האוזן השלישית, ת"א. קינג ג'ורג' 48, מול הסנטר. שלל מוכרים אגדיים.
ב. מוזיקה נטו, גם באתר וגם בחנות עצמה, שנמצאת בלונדון מיניסטור. ד"ש לנמרוד, המוכר הנחמד!
ג. בית המוזיקה – קרן היסוד 25 בירושלים. כי גם לירושלמים מגיעה מוזיקה טובה מאנשים נחמדים.
ד. "קצת אחרת", דיזנגוף 93 (בתוך הסמטה), ת"א. מושבו של דדי הגדול, ובכלל חנות מגניבה.
ה. B-side, חנות פלורנטינית שהפכה לאגדה ברגע פתיחתה. רחוב ויטל 4.

-----נא לתייק תחת: סודי בהחלט-----

נכנסתם לחנות אחרת ולא מצאתם את הדיסק של שני? Don't panic! היעזרו ב…
*הנוהל לבטיחות חירום בחנות הדיסקים*
א. גשו אל המוכר במבט מנומס ולא תוקפני. מוכרי מוזיקה הם עם ממורמר ביסודו (מירמור מוצדק, שנובע מאהבה למוזיקה מעניינת שמתנגשת עם בקשות בלתי פוסקות לדיסק החדש של מירי מסיקה או שי גבסו), ועדיף להתחבב עליהם מראש. זה עוזר אם אתם בחורה. אם זו מוכרת ואתם בחור, עשו פרצוף של "אני לא הולך להתחיל איתך, אלא רק להעריץ את טעמך המוזיקלי".
ב. כשהמוכר שם לב אליכם, חייכו חיוך מקסים ושאלו בקול מתוק "סליחה, יש לכם את הדיסק של שני קדר? פשוט לא מצאתי אותו על המדף, זה לא שאני רומז שאתם חנות מחורבנת או משהו כזה ואני שונא את שי גבסו". אם פרצופו הממורמר והשונא של המוכר לא משתנה, מלמלו "סוניק יות' הם אלוהים", זה בדרך כלל עובד. (ברשתות צליל וטאוור אפשר פשוט להגיד "Air הם אלוהים", זה אמור להספיק). כאן יש כמה אפשרויות:
ג1.אם המוכר שולף את הדיסק ממחבואו – מצוין. ציינו בעדינות ש"אבל לא מצאתי את זה על המדף, זה בכוונה לא מונח שם?".
ג2. אם המוכר אומר לכם "שני מה?" ענו בנימוס "קדר, בלי י' באמצע". הוא יחפש ברשימות. אם הוא ימצא – חזרו לסעיף ג'1. אם הוא לא ימצא, ספרו לו שזה דיסק ישראלי חדש. הוא ישאל מי מפיץ, ותוכלו להפנות אותו לאתר שלנו או להפצת "היי פידליטי". הודו לו בנימוס והתרחקו באיטיות מהמקום, בלי להסיר ממנו את העיניים (אי אפשר לדעת מתי הם יתפרצו).
ג3. המוכר יחבק אתכם ויגיד "וואו זה דיסק מדהים אני כבר שבועיים מחכה שמישהו יקנה אותו כבר הוא כל כך יפה וואו בדיוק נגמר לנו אני מצטער אבל צריך להגיע עוד שלושה ימים". נשקו אותו והזמינו אותו לכוס קפה ועוגה על חשבונכם. זה מגיע לו.

-----סוף מסמך-----

בינתיים, עד פוסט "תיק תקשורת" הבא (שיגיע, אני מקווה, ביום שבת או ראשון), הרבה תודה לאנשים הנהדרים שמדביקים את המדבקות שלנו בכל מקום (כן, אלה אתם!), ובכלל לכל מי ששומר על קשר, במייל או בבלוג. כפרות.
לא מזמן שלחנו כמה עותקים לכמה מגזינים ואתרים משובחים בחו"ל, בתקווה לקבל קצת תשומת לב. החזיקו לנו אצבעות, וצלצלו לדודים מעבר לים!

ולבסוף, נשיקות שלוחות לשני קדר, שמחשבה נגנב (!) ועכשיו היא כה מסכנה, שהיא מבזבזת את מעותיה בקניית מחשב חדש. עד עכשיו מאזינים רכשו את הדיסק שלה כי הם אהבו את המוזיקה, עכשיו זה יהיה מתוך רחמים!

הקדמה קטנה:
לרוב אני מתחיל לכתוב כאן בשעות הערב. לאחר המון נשיכות שפתיים, ספלי קפה ואצבעות שכבר מקישות ללא מקלדת – אני מרים את הראש ומגלה שכבר אור בחוץ ותרנגול זקן בשם עזרא עדיין מתחרה בקריאת השכמה עם המואזין שכבר מזמן נדם. על כן מראש אני רוצה לברך בבוקר טוב, למרות שעדיין ערב.

השבוע שחלף היה בין הרגועים שידענו גיא ואני בכל הקשור ללייבל. אחרי חודשים של עבודה אינטנסיבית ומרדפים אחר מפעלים, בתי דפוס, מפיצים, חנויות ועטיפות ניילון סוררות – יכולנו להירגע בחיק המזגן המשכר של רשות הדואר כי הגיע הזמן לשלוח לכל העולם ואשתו החורגת פרומואים לביקורות, דיסקים לחנויות וחבילות נאות במיוחד למזמינים מהאתר. אני וגיא, כל אחד על פי תורו, התייצבנו כילדים ממושמעים בסניפי רשות הדואר. הסניף שלי נמצא בקריון.
אני תמיד נהנה מחדש מהמבטים המודאגים של פקידות הסניף כשאני מגיע חמוש בשני שקים ענקיים וחיוך ענקי מס' 4 ("אפ'חד לא קרא לי ובאתי בכל זאת") ונעמד בתור הארוך – יש לי את כל הסבלנות שבעולם, אני משתדל לדמיין שברמקולים של הקניון משמיעים בוסה נובה חביבה, רצוי הבחורה מאיפנימה. נדמה שהסניף רוחש יותר ומתמלא במתח כשתורי מגיע ואני מניח את שני השקים תחת עיניה המבועתות של הפקידה.
"אתה רוצה לשלוח את כל זה ?" היא שואלת.
"כן." אני עונה בקול יציב ולא נותן למבטי השטנה של המחכים בתור מאחורי לערער אותי.
"טוב, זה ייקח קצת זמן.." היא עונה וזורקת מבטים לאופק לוודא שהמצב הדליק בקהל הממלמל מאחור לא יהפוך לבערה ממשית.
הקריות יכולות להיות מקום נחמד לפעמים.
אני עוזר לה לשקול כל חבילה, להדביק מדבקות "זהירות שביר!" ואחרי חצי שעה לבקש גם יפה קבלה.
מאז, כל פעם שאני מגיע לסניף, הפקידות מחייכות ומכנות אותי "הבחור של החבילות".

בנוסף למטלות הדואר, השבוע שחלף עמד גם בסימן ~תקשורת~. הרוב בעצם הוטל על כתפיה הענוגות של שני קדר שהספיקה להתראיין לעיתונות וגם להתארח בגלי צה"ל (גיחה קצרצרה) ועוד ידה נטויה ! . לפעמים המדיה (אין לי מושג למה..) מתעניינת גם קצת בנו, ומכיוון שאני ממש לא חובב ראיונות, אני מבקש יפה מגיא שייקח על עצמו את מטלת ייצוג הפנים היפות של הלייבל – דבר שהוא מתמרמר עליו בהתחלה אבל אני יודע שהוא נהנה מזה.
גיא החל בכתיבת פוסט-אורח בבלוג מקסים שנקרא קסטה ותאר יפה מאוד מה בעצם אנחנו מנסים לעשות כאן.
הוא המשיך בראיון לעיתון "כל העמק והגליל" ומכיוון שגיא הפציר בי שלא אפרסם את הראיון כאן בבלוג, חשתי שזו חובתי המוסרית, כחבר טוב, דווקא כן לפרסם אותו (עמוד 1, עמוד 2 ) – הסיבה לכך היא שבעקבות הראיון הנ"ל משהו יסודי בחיי קצת התערער:

אני עוסק בהוראה.
זו לא התנצלות, זו פשוט העבודה שלי – אני מורה ולפעמים אני אפילו אוהב את זה.
אני מקפיד להפריד בין חיי כיוצר לבין עבודת היום שלי בבתי-ספר, מה שיוצר באופן טבעי חיים כפולים: בבוקר אני מגיע לבית הספר תחת מעטה "המורה בנימין" ואחרי העבודה אני עוטה את הכינוי "מורפלקסיס" ומשתמש בו כשם לפרויקט המאגד את היצירה שלי כמוזיקאי. אני מקפיד מאוד להפריד בין שני הדברים.
על כן, הופתעתי כשבסופו של יום שני האחרון ניגש אלי אחד המורים ושאל :
"אתה חבר של גיא ? נו, נו, שכחתי את שם המשפחה, זה משהו עם ח'…"
"חג'ג' ?"
"כן ! בדיוק !"
"מאיפה אתה מכיר אותו ?" – שאלתי, חושש כבר לבאות.
"קראתי בעיתון של יום שישי.."
"כל העמק והגליל ?"
"כן ! – קראתי שהקמתם חברת תקליטים וגם יש לך שם כינוי: מורפ-משהו.."
"מורפלקסיס ?"
"בדיוק !"
אני חושב שבשלב הזה של השיחה פניי כבר עטו את הגוון הכחלחל של מסכי השגיאה במחשב. השבעתי את המורה במלמולים חוזרים ונשנים שמדובר כאן פרויקט סודי ושלא יגלה לאף אחד. הרי בסופו של דבר, נראה אתכם עומדים מול כיתה של 40 דרדקים המברכים :

"בוקר טוב המורה מורפלקסיס."

[תצלומים מאת: גיא, אביטל, ג'יימס ועידית]

אני אוהב מאוד את ימי שישי, במיוחד את ימי שישי בצהריים. למרבה האירוניה, דווקא השעות האלה מתכלות לי בדרך כלל בעבודה על "עונג שבת"… אבל אני אוהב אותן לא פחות. הצלילים, הריחות, ההרגשה, אפילו מזג האוויר כאילו מאט ונהיה רגוע ונעים יותר בשישי בצהריים.

את צהרי יום שישי האחרון לא אשכח במהרה. התעוררתי באחת עשרה לקול צלצול טלפון מחברי הטוב ג'יימס, שהתקשר לשאול איך מגיעים לבית של בני. הסברתי לו וחזרתי לישון בזרועות זוגתי אביטל, מתוך אמונה טיפשית שנתעורר בצורה טבעית בשעה הנכונה. ואכן, באחת ומשהו התעוררנו, מבוהלים, והבטנו בשעון באימה. אנחנו מאחרים!

אחרי התארגנות זריזה שארכה כמעט שעה (מה? רק התעוררנו!), יצאנו לדרך עמוסי מדבקות, במכונית נטולת-הרדיו של אביטל. כדי להעביר את הזמן, ניסיתי את כוחי כשדרן ערבי-ישראלי שמנגן מוזיקה מכל העולם, כולל נעימות מואזין, בלוז מהמיסיסיפי ופרסומות, ותוך זמן קצר הגענו לישוב של בני, מופתעים לגלות שאחרי כל הלחץ, הגענו ראשונים.
מצאנו את בני יושב במרפסת, רגוע ונינוח כולו, מעשן סיגריה ומלטף את החתולה. התגאינו בפניו בעוגיות מעשה ידינו ("בחלק מהם יש סמים ובחלק אחר יש רעל, נראה אותך מנחש"), ותוך רגע או שניים הגיעה מכונית נוספת שטמנה בחובה את שני קדר ואת ידידתנו עידית נרקיס מקול הקמפוס, כשבבגאז' שלהן ארגזים מלאים בעטיפות היפהפיות לאלבום של שני. רגע או שניים נוספים, והנה ג'יימס מגיע ומחפש חניה ברחוב הזעיר והצפוף. השישיה הושלמה.

כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, מטרת הפגישה הייתה להכניס את כל הדיסקים של שני לתוך כל העטיפות, להוסיף מדבקה של הלייבל לכל עותק, לקפל ולהניח בצד. ערימות ענקיות של עטיפות ודיסקים עמדו בפנינו, ואני אישית חשבתי שזה ייקח לנו כל היום. התחלקנו לזוגות, עטינו כפפות והתחלנו לעבוד. מהר מאוד בני ועידית ברחו למטבח להכין ארוחת צהריים, ותוך בערך שעתיים, בניגוד לכל הציפיות של בני ושלי, הכל היה ארוז! כמה קל וכיף!

חגגנו את העניין בארוחת צהריים מאוחרת ונפלאה במרפסת של בני, שהתגלה כבשלן ראשון במעלה. מממ… דברים בתנור… שיכר תפוחים תוצרת בית… כוס קפה… ועוד אחת… סיגריות… פטפוטים… חיים וליאור הגיעו פתאום לבקר והצטרפו… אביטל נסעה הביתה (פרץ דמעות בלתי נשלט מצידי)… השמש הלכה ונעלמה…
זה הרגיש כמו משפחה. זה מה שבני ואני ראינו לנגד עינינו כשהחלטנו להקים לייבל. לא להיות ביזנס שמתעסק כל היום בחשבוניות, תעודות משלוח, ספקים ומחירים. אלא לעשות דברים יחד, עם חברים, להפוך את העבודה לכיף אמיתי.
וכאילו עד אז זה לא היה יום שישי סתווי ומושלם עם חברים, הגיע החלק היפה ביותר של היום.

נכנסנו כולנו לחדר השינה הגדול של בני (שחלקו משמש כאולפן), שהואר במנורה עמומה ומספר נרות קטנים, והתיישבנו על הרצפה מול שני והגיטרה, להופעה סופר-מגה-אולטרה-אינטימית. כל דבר יותר אינטימי מזה היה לשכב עם שני מתחת לשמיכה, ושהיא תפזם לך באוזן. היא שרה עשרה שירים, חלקם מהדיסק, חלקם קאברים. בשלושה האחרונים בני, שעד אז עמד ליד המחשב ושמר על ההקלטה, הצטרף אליה בטמבורין. שני שרה, צוחקת, טועה באקורדים וחוזרת לתקן.
אין לי כל כך מילים נכונות ומתאימות לתאר את האירוע הזה. המוזיקה, סמיכה וחמה, נשפכה עלינו מהרמקולים, אפשר היה לגעת בה. שני ישבה במרחק מטר וחצי מאתנו, שרה לנו, אבל הייתה כולה בתוך עצמה בזמן השירים, שרה בעיניים עצומות. בין השירים דיברנו, התבדחנו בינינו ועם שני – הכל הוקלט.

הכנו כמה עשרות עותקים מיוחדים מההקלטה הזו, ומי שיזמין עותק מהאתר שלנו יקבל, עד שייגמרו העותקים, דיסק מיוחד-מיוחד של הופעה מיוחדת-מיוחדת, שהייתה כל כך יפה, אישית וכובשת, שאף אחד מהנוכחים לא ישכח אותה, ובני כל כך התלהב ממנה, שהוא זומם להתחיל ליין הופעות כאלה בחדר השינה שלו.

וכדי שלא תרגישו שהשארנו אתכם בחוץ, הנה טעימה קטנה מההופעה הזו.

Shany Kedar – Stars (live Simply Red cover) (mp3)

ואחרי המנוחה בשבת (מנוחה = אריזת עשרות עותקי פרומו וקומוניקטים, בעזרתם הנפלאה של תומ, אסף וליאור), נסעתי היום לסניף הדואר עמוס חבילות, ושלחתי עותקים לעיתונים, תחנות רדיו ואתרי אינטרנט. לא את כל העותקים הספקתי לשלוח היום, אז אם קוראים פה אנשי מדיה שלא קיבלו דיסק – תגידו לי! אבדוק אם כבר שלחתי לכם או עדיין לא, ואם לא – אטפל בזה. בני נסע עם שאר העותקים למפעל הדיסקים, והם יארזו לנו אותם יפה בניילון נצמד כזה, מהסוג שמרגש לפתוח כשקונים דיסק חדש. בקרוב מאוד – הפצה לחנויות!