Hiss Records

מוטב ברגע האחרון מאשר בכלל לא: היום, יום שני, דויד פרץ יופיע וישוחח עם פרופ' נסים קלדרון על מוזיקה וכתיבה, כולל שירים מהאלבום החדש (שכרגע הסתיימו הקלטותיו!), ודברים ישנים יותר ואהובים לא פחות. מוזיאון הנגב, רח' העצמאות 60, שעה 20:30, בירת הנגב באר שבע.

עדכונים נרחבים יותר ומשמחים יותר, בהמשך.

איכשהו יצא שהזנחנו את הבלוג לאחרונה והוא נותר לו כאן שומם. האמת? זה קרה בעיקר בגלל שלא היה לנו שום דבר משמעותי לעדכן בינתיים, אבל זה לא אומר אנחנו לא עושים כלום. תראו למשל את גיאחה שחגג לו השבוע בתחנות הרדיו של ת"א כשביום א' אחד הצליח להתארח בתכנית המשובחת של יואב קוטנר ב-102 ולהשמיע מסיכומי השנה במוזיקה ע"פ בחירת קוראי "עונג שבת" ומיד לאחר מכן התארח בתכנית הרדיו של עידית נרקיס הנפלאה ב"קול הקמפוס" שנתנה לו דרור להשתולל במערך אסוציאציות מוזיקליות (היה אדיר גיא!).
בעוד שותפי ללייבל התענג במרכז, אני ירדתי דרומה ובפעם הראשונה הזדמן לי לראות הופעה ב-"עשן הזמן", מלבד האזנה דרוכה לשירים החדשים של דויד פרץ יחד עם עשרות האנשים שהצטופפו שם יחדיו להתחמם בקור המדברי, נהניתי מהאווירה של הבית-קפה/חנות ספרים/מועדון הופעות שצץ לו כמו נס בינות לקופסאות הבטון המתפורר של שכונה ד' בבאר-שבע. בחיי, יש לי חיבה למקומות הקטנים האלה שמעלים על נס את התרבות בדיוק במקום שצמא לו כל כך, מה גם שמלבד אהובתי הג'ינג'ית הצטרף אלינו יעד ון-לייבן שבמשך 6 שנים גם הוא עשה נס וניהל את ההופעות האינטימיות בחנות "בית המוסיקה" הירושלמית חינם אין כסף (לצערי כבר יותר מחצי שנה אין שם הופעות וחבל).
ואולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים – שכל עיר תכיל מקום אחד לפחות כמו "עשן הזמן", שלא תלוי במימון חיצוני ושיוכל להפוך לאי של חום אנושי שיתיך את המילים הישנות הצרובות בספרים עם התרבות שפורחת עכשיו, וכמובן ייתן במה להופעות אינטימיות שהן הדרך בה אני אוהב לצרוך אותן – ללא מחיצות.

בחודש האחרון ראיתי את השמש שוקעת וזורחת מספר שווה של פעמים וכמות שעות השינה הזעומות שלי הפכו זה מכבר לנושא הבדיחות החביב בקרב אנשי הלייבל, אבל זה מה שקורה כש-24 השעות ביממה אינן תואמות את גודש המציאוּת והופעות השקה נקבעות שבועות רבים מראש. אבל עכשיו, אחרי שינה מתוקה של שבע שעות שהיו כעין עילפון קהה חושים, אני יכול להחזיק את הרך הנולד ששמו בישראל "הייקו הבלוז" ולצעוק שזה כאן, שזה קיים בעולם וכעת תנו לאותו רך זב חוטם להדהד דרך פרודות האוויר ההופכות לרטט של מוזיקה, שהיא בתורה הופכת לרטט בין חדרי הלב.

איך אני יכול לסכם שבוע גדוש שהחל כמעט במפחי נפש ועיכובים והפך לצחוק משוחרר בקרנית העין כשדויד, גיאחה ואני החלפנו מבטים ביום רביעי האחרון?
אני חושב שאתחיל היכן שגיאחה סיים את הפוסט הקודם שלו:

יום שלישי היה בין הימים המוטרפים שאני יכול לזכור והוא החל ב-SMS קטן מדויד. "?" זה כל מה שהיה כתוב שם וזה היה מספיק. בית הדפוס בחולון היה אמור לספק לנו את המארזים המיוחדים כבר ביום ראשון אבל עקב פאשלות שונות (הרי בכל זאת מדובר במארז מיוחד שדרש ביצוע קפדני) הכל התעכב ונדחה אל יום שני והתמסמס אל יום שלישי – ערב הופעת ההשקה הראשון של "הייקו בלוז" באוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע.
"חבל דק מאוד" כיניתי את יום השלישי ההוא מהרגע שהתעוררתי אחרי שעה-שעתיים של שינה כשטעם הגלידה הליילית (עם גיאחה ואחיו בתחנת דלק נידחת – צומת המוביל, 3 בלילה) התערבבה לי עם קרעי חלומות, וסימן השאלה שדויד שלח הפך לתהייה קיומית על למה לכל הרוחות תמיד הכל חייב להיות ברגע האחרון. חייגתי בבהילות לבית הדפוס כפי שטובע יאחז בסירת גומי."תבוא בארבע" אמרו לי מהצד השני, "300 מארזים ראשונים יחכו לך כאן".
מכיוון שהאמון הכללי בכל הנוגע לבתי דפוס נשבר לנו כבר לחלוטין, הבנתי את זעקות השבר של דויד: "זה אומר שהעטיפות יהיו מוכנות ב-19:00… בחיים לא תספיק להגיע לבאר-שבע עד 20:00!" ניסיתי להרגיע אותו ואת עצמי, אמרתי שיהיה בסדר ויש סיכוי שהמארזים אכן יחכו שם בשעה היעודה אפילו שמדובר כאן בבית דפוס – לא כולם רעים. כן, עד כדי כך האמון הבסיסי שלנו נפגם. בנוסף לכל זה, דויד בישר לי שאני חייב לעבור בתל-אביב ולהשאיר באולפני "קול ישראל" דיסק צרוב עם "עצוב כמו מים" כדי שיוכלו להשמיע את זה ברשת ב' יחד עם ראיון קצר שערכו עימו.

"חבל דק מאוד" – סיננתי לעצמי (אני מתנצל מראש קסטה יקירתי, אבל ה-”פסנסיה“ עדיין לא תפס ) בזמן שהעמסתי הכל למכונית ודהרתי מרכזה כאילו נשיא המדינה רודף אחרי ומטהו הוורדרד בידו. הפקקים שקיבלו את פניי בחבית היורה הרותחת ושמה תל-אביב היוו דרך עגומה להיזכר שוב שגז המזגן ברכב שלי אזל ורק החימום פועל (לעומת זאת השכן שלי החל לשהק חיוכים אפילפטיים לאחרונה, אני מקווה מאוד שאין קשר בין הדברים) אז פתחתי חלונות כדי להתאוורר בחמצן הצח שפלטו מאות אגזוזים רוטטים והתנחמתי בפ'אנק הפסיכדלי שסילסל את חלל המכונית.
המחוגים הראו כבר רבע לארבע בזמן שאני והמרחב הלוהט שאני מכנה "אוטו" השתרכנו מחוץ לעיר הגדולה וכדי להחזיר נוזלים מצצתי קצת את שרוול החולצה שהיה רווי די והותר מהם. בחולון הלכתי לאיבוד. אם מישהו מבין הקוראים כאן זכה לראות רכב לבן נוסע מסביב למעגל תנועה במשך כמה דקות ביום שלישי האחרון בכניסה לחולון – זה הייתי אני. לבסוף, בארבע וחצי, הגעתי לבית הדפוס ודיברתי עם ד', האיש שלנו במקום.
"ממש כל רגע 300 המארזים אמורים להגיע – בוא תחכה כאן במשרד בינתיים".
אני מתיישב ונמוג אט אט אל תוך המזגן עד שדויד מקים לתחייה את הסלולרי שלי.

"נו?" הוא שואל, "יש משהו?"
"כל רגע זה אמור להגיע.."
נאקת כאב מגרונו של הפרץ. "טוב, תודיע לי כשהמארזים בהישג יד."

אני מרגיש שהחבל כבר כל כך דק עד שהוא נכרך סביב הצוואר וכל שנייה שחולפת היא שנייה של איחור להופעה החגיגית של דויד בבאר-שבע. כדי להסיח את הדעת העברתי את הדקות בשיחה נעימה עם ד' כשפתאום הוא מרים את ראשו ומודיע לי שהמארזים הגיעו ובאותה שנייה בחור מתנשף נכנס לחדר, מניח על השולחן ארגזים ממולאים בהייקו ונמלט החוצה כששובל של אדים עוקב אחריו. ד' פותח בזהירות את הארגז העליון ושולף משם את העטיפה. הנשימה נעתקת לרגע, אני מציץ לארגז ומגלה לראשונה עשרות כריכות יפהפיות כשהכיתוב האדום "דויד פרץ – הייקו בלוז" מעטר אותן. אני מברך את ד' ואת בני ביתו, חבריו מהצבא ואת החתולה שאני מקווה שיש לו ומחליק בשאון נהמות מנוע אל עבר הדרך הארוכה שבסופה מצפה באר-שבע.

בשעה שש וחצי לערך אני נכנס לחנייה של אוניברסיטת בן-גוריון.
"דויד, האם מושב תלמי יוסף קרוב יחסית לבאר שבע?"
"מה?! איך הגעת לתלמי יוסף??"
"סתם רציתי לדעת מתוך סקרנות – הרגע נכנסתי לאוניברסיטה, מישהו בא לעזור לי עם הארגזים?"
דויד פולט אנחת רווחה ואני חש בחיוך המתפשט על פניו, "אני תיכף קורא לטל שתעזור לך".

טל אורן וגלית פרץ המתוקות (באמת, פשוט אין לי מילה אחרת) פוגשות בי בחניון ויחד אנחנו מעלים את הארגזים למשרד של גלית במתחם האוניברסיטה. מי שהספיק לרכוש את "הייקו בלוז" בוודאי שם לב שמה שמחזיק את הדיסק למארז הינו פיטמת ספוג נהדרת (CD FOAM DOT בשמה המקצועי) – ובכן, מה שעשינו יחד, שעה וחצי לפני ההופעה בבאר-שבע היה להדביק את אותן ספוגיות, להצמיד את הדיסקים ולארוז את הכל בניילון. כרבע שעה לאחר שהתחלנו לעבוד, דויד פרץ כמו סערה למשרד, נעמד לרגע ושאל אם יש דיסקים מוכנים. קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בכולם כשעותק טרי נחת בין כפות ידיו והוא ממשש אותו, עדיין לא מאמין. "זה יפהפה…" אמר ושתק. פתאום נפלטה מבין שפתיו שאגת שימחה והצליל הדהד לכל אורך המסדרונות האקדמיים והרעיד את היסודות של הפקולטה למדעי הרוח. דימיינתי את כל אותן שנים כלואות שיצאו לחופשי באותה שאגה והתעופפו להן אל עבר הרוח הלוהטת שנשבה שם בחוץ, מרקדות נטולות רסן במדבר והמסע הארוך הזה שמגיע סוף סוף לקיצו ונותן בכך את הפתח למסע חדש שזה עתה מתחיל. כל מה שיכולנו לעשות שם הוא להתחבק ולטפוח אחד לשני על הכתפיים, אלוהים, כמה זמן חיכינו שהרגע הזה יגיע.

עמוס בארגזים עם עותקים טריים (!!!) של "הייקו בלוז" נכנסתי לאולם האודיטוריום ולפני שהספקתי להתיישב, השמועה כבר עשתה לה כנפיים ומצאתי את עצמי מוכר עותקים ראשונים לאנשים שחיכו זמן רב לדיסק הזה – ואז החל המופע. ניסים קלדרון עלה לבמה והציג את מיטב היוצרים הבאר-שבעיים ובזה אחר זה עלו: נדב אזולאי, לנסס, טל אורן, יוחנן קרסל ולבסוף דויד פרץ המגובה בהרכב מלא שכלל את כל השמות הללו. היה תענוג אמיתי.
אם בתחילת הערב הייתי יכול להגדיר את כמות האנשים שפנו אליי כדי לרכוש את הדיסק כטיפטוף, אז בסיום ההופעה של דויד לאחר שנאמרו מילות התודה האחרונות ומחיאות הכפיים נדמו, הייתי מוקף סערה – עד שביקשו מאיתנו בעדינות לקחת את הארגזים החוצה. הדבר היחידי שהצטערתי עליו באותו ערב הוא שלא הספקתי באמת לשוחח עם האנשים שפנו אליי, אני תמיד מעדיף הזדמנות להכיר ולדבר עם אנשים ולא רק לשמש כאיש בסטה של דיסקים – אז אני מתנצל מראש על השיחות המרתקות שהחלו ולא הגיעו לידי סיום (בשביל זה בדיוק המייל שלי מופיע פה למעלה ).

למחרת, אחרי שינה שלווה על הספה המוכרת בסלון של דויד – הגיע הזמן לעוט על תל-אביב.
בעוד חברי הלהקה מתמקמים להם על הבמה בתאטרון תמונע, מכוונים כלים ואיש סאונד יוצק את מיצבי מיקרופונים הסובבים אותם, מצאתי מקום נוח להניח עליו את הארגזים ולפרוש את מפעל הדיסקים הנייד שלי. החזרה ההיא לקראת הערב הגדול שיבוא אחריו היוו פסקול מושלם להדבקת פטמות ספוג על גבי המארז. אט אט הצטרפו בועז כהן, יוסי בבליקי, איתי בלטר ושרון מולדאבי – עולים כל אחד בתורו אל הבמה, מחליפים בדיחות, מג'מג'מים ומלטפים את הדיסקים הטריים שנערמו על השולחן.

בנוגע להופעה המרגשת שנערכה כמה שעות מאוחר יותר – אעביר את שרביט הכתיבה לאחי היקר גיאחה שזו לו הפעם הראשונה שהוא נוכח בהופעה של דויד פרץ ולי קשה להתחרות בניצוצות הניתזים מהמילים שכתב כאן.

רביעי בלילה, אנחנו נפרדים, דויד גיא ואני, בלאות המשכרת של אחרי-הופעה ועם חיוך עקלקל שפשוט לא מצליח להימחק מהפנים. נותרה רק הדרך הארוכה צפונה בשעות הבוקר המוקדמות וכשהשחר הצית בלהבה את שדות החיטה הרחבים של עמק יזרעאל, לא יכלתי שלא להיזכר בטעם של אותן לחמניות טריות ומתוקות שאימי נתנה לדויד פרץ ולי באותה נסיעה לאמן הקאליגרפיה היפני בטבעון, אישיאי קאזואו.
"תקחו, שלא תהיו רעבים." אמרה.
העמק נבלע בערפילי הבוקר ונמוג אל הכביש בדרך הארוכה חזרה הביתה.

"יציאתו הממשמשת ובאה של האלבום "הייקו בלוז" של דויד פרץ ופסטיבל סמילנסקי בשבוע שעבר סיפקו הזדמנות מצוינת לקפוץ לבאר שבע ולבדוק מה חדש בסצינה המוסיקלית העצמאית שמתפתחת בעיר בשנים האחרונות, בניתוק יחסי מהאחות הבכירה בתל אביב. ובהחלט יש חדש"

אמיר שילה מ"הארץ אונליין" קפץ לבאר שבע וחזר עם כתבה מלאה כל-טוב (וגם כמה טעויות זניחות) על דויד פרץ, נדב אזולאי, פסטיבל סמילנסקי וכל מה שרוחש וגועש בבאר שבע של היום. יש אפילו כמה מילים עלינו.

ביום רביעי האחרון הטלפון רעם ועשה לי השכמה.
"מורפיוס, הערתי אותך?"
"לא, לא – אני כבר ער…" התאמצתי לקלוט את השעון הכסוף מול המיטה.
"תגיד אתה תוכל להגיע היום לבאר שבע?" השעון הורה 13:00.
"כן, אין בעיה, דיברנו על זה, לא?" נו, זה מה שקורה כשמתפרעים בלילה והולכים לישון בזריחה. "איך הולך עם המאסטרינג?" מתרומם מהמיטה תוך שפשוף עיניים נמרץ.
"יש עוד כמה תיקונים קטנים במיקס או שניים…" מעיף את השמיכה.
"תיקונים קטנים?! דויד, דיברנו על זה שהדיסק שלך יצא השנה, נכון?" אני מחפש את המכנסיים ושולף חולצה מהארון.
"אל תדאג, נשאר רק לתקן מיקס לשניים-שלושה שירים ואז המאסטרינג" קשה להשתחל לתוך מכנסיים ולדבר בו זמנית בטלפון.
"נוכל לסיים את המאסטרינג עד הסופ"ש?" גיא ואני הסכמנו שצריך להקפיד עם דויד על לוח זמנים.
"נראה לי שכן. יעזור לי מאוד אם תבוא, אני צריך עוד זוג אוזניים. מתי תוכל להגיע?" המממ…
"נראה לי שאוכל להגיע לבאר שבע בסביבות חמש או שש." שולף את תיק הנסיעות מהארון.
"מעולה. אני אהיה בחזרה עם לנסס, פשוט תרים אליי טלפון כשתגיע לעיר ואכוון אותך." דוחס לתיק בגדים ולבנים נקיים.
"אחלה! אז נתראה בעוד כמה שעות חבוב!" אסור לשכוח תיק רחצה.
"ביי, להתראות." איפה המצלמות?!
"צ'או." אה. הנה הן.

* * *

במהלך השנים האחרונות פיתחתי חיבה גדולה לנסיעות ארוכות, רצוי בשעות ההזויות יותר של הלילה. יש משהו בכבישים האלה שמתפתלים בין גבעות הגליל אל עמק יזרעאל, דרך כביש יקנעם הגולש לו בין חמוקיו המזרחיים של הכרמל ונשפך אל הכבישים המהירים של מישור החוף שלצידם זרועים שלטים הנושאים הבטחות מעורפלות בדמות ערים כמו תל-אביב, ירושלים או באר-שבע. רוח אביבית מתערבלת בתוך האוטו ומעמעמת את המוסיקה באוושה קבועה ונושאת עימה את ניחוח פריחת הפרדסים שלאורך הכביש וריח אצות נרקבות מהים שנהפכות לארומת אבק. שעת הצהריים מתעמעמת, תל אביב מפנה את מקומה למרחבים הפתוחים של כביש מס' 40 המוביל לבאר-שבע. אני מגיע לאולפן של דויד פרץ בסביבות שש בערב רק כדי לגלות שהוא עורך חאפלה מטורפת עם חברי להקת לנסס במסווה של חזרות להופעה במימונה. כארבעים דקות אח"כ, אחרי שכולם, מלבד דויד ואני, עוזבים – אנחנו לוקחים נשימה והמסע הארוך שהחל לפני ארבע שנים ונקרא "הייקו בלוז" עושה את צעדיו האחרונים לקראת השלמה.

יש הבדל גדול בין להיות מוסיקאי וטכנאי סאונד. עבודתו של מוסיקאי נובעת מהרוח ומגשימה עצמה בחומר. שיר תמיד מתחיל מרעיון, מניצוץ נדיר, מופשט, שהופך לצליל, למילה, לאותה יד הפורטת בגיטרה. טכנאי סאונד לוקח את כל חומרי הגלם המוקלטים של המוזיקאי ולש אותם, נותן צורה, עומק ומרחב אקוסטי כדי שחזונו המקורי של המוזיקאי יגיע לכדי שלמות ויישמע במיטבו כשנכניס את הדיסק למערכת הסטריאו. לאדם הממוצע, שאינו מבין בכל הרקע האודיופילי של הפקת דיסקים, אין מושג כמה ידיים המוזיקה עוברת עד שהיא מעובדת ומגיעה לאיכות הצליל שמוטבע על גבי אותה דיסקית כסופה הארוזה בפלסטיק. דויד פרץ בורך (או קולל?) בזכות השמורה למעטים: אמן ומוזיקאי נדיר מצד אחד ואיש סאונד מעולה מצד שני. מה שאומר בעצם שכל הפקת הדיסק, מהתו הראשון ועד הליטוש האחרון לפני המשלוח למפעל, נשען על כתפיו הרחבות של יוצר השיר.

דויד מצית את הפרי-אמפים האנלוגיים, הקומפרסורים והלימיטרים. האולפן נדלק באין-ספור נורות וחוגות צבעוניות שגרמו לחדר להיראות כמו עיצוב פנים של חללית כפי שתוארה בסדרות טלוויזיה משנות השבעים, והמסע בחלל הצליל מתחיל. הוא מעלה את ערוצי השירים אל תוכנת העריכה ומשתף אותי בהתחבטויות. "אתה רואה כאן" הוא אומר, "התוף באס לא נשמע לך בחוץ מדי, מכסה על היתר?" , "אני דווקא אוהב תוף באס מודגש", אני עונה. הוא מעווה את שפתיו ומשחק קצת עם התדרים. פתאום כך, גיליתי תוך כדי תיקוני המיקס לשיר "יפה כמו שקט" שיש שם פסנתר יפהפה שנעלם מאוזניי קודם וגם אקורדיון מרוחק. דויד מרוכז, ישוב בדיוק בין שני זוגות מוניטורים, מאזין בדריכות לכל ערוצי הכלים, מאזן ביניהם, בורא מרחבי צליל בין הרמקולים ומשתף באוזניי התחבטויות. אני עוזר לו בכך שאני משתדל לא להפריע ומעיר לו מדי פעם אם איזה תדר או צליל חורקים לי באוזן או כלי מסוים נמצא בווליום גבוה ביחס לכלים האחרים. אנחנו מקשיבים לשירים שוב ושוב. המלאכה הזאת משולה לסיתות גוש פחם לכדי יהלום, מלאכה סיזיפית ועדינה, כל נגיעה קטנה, שינוי, הופכת את השיר למשהו אחר. לפעמים אתה לא יודע מה אתה מחפש עד שאתה כבר שם ודויד עורך נסיונות, בודק, מלטש את הצליל ביד אוהבת עד ששנינו מסתכלים אחד על השני ומסכימים שזה פשוט נשמע מצוין. כך עברנו על השירים "הבעייתיים": דויד ישוב שם מול המסך, עצום עיניים ואני שרוע על הספה מאחוריו, מקשיב איתו ומעלה הצעות. כשהגענו לידי סיום היינו מורעבים ועייפים אבל, כפי שדויד ניסח יפה: "עכשיו אני מאמין בכלל שיש לי אלבום." צרבנו את השירים מהר על דיסק כדי שנוכל להאזין להם תוך כדי נסיעה למסעדה עם השם הכי מטורף שאני מכיר – "קוקלה", הנמצאת במרחק של חצי שעה נסיעה מבאר שבע. מיותר לציין שהרעב ותחושת הניצחון הנעימו במיוחד את האוכל (הטעים ממילא) שהגישה לנו מלצרית מתוקה.

למחרת, אחרי מעט מדי שעות שינה, נסענו טרוטי עיניים בחזרה לאולפן, שם דויד התעקש לתקן עוד מיקס לשיר או שניים. נזכרתי בשבועות שנדרנו גיא ואני בחשכת משרדי היס על כך שאנחנו עומדים לעמוד בלוח הזמנים. "מה יהיה, דויד, נוציא את הדיסק ב-2010? אנחנו צריכים כבר לשבת על המאסטרינג!" הוא נפנה אליי במבט תמים, "מה? זה רק כמה תיקונים קלים, אל תדאג. אני אסיים את זה מהר ונעבור לשלב הבא". שוב החדר ניצת בלהבות קטנות של ירוק, סגול ואדום. דויד עוטה על פניו את מסיכת הריכוז – הוא כבר לא פה אלא בתוך שלל הצלילים שבוקעים מהמוניטורים, שוחה בתוך קרבי האקולייזרים, אורג בריכוז את הצלילים ויוצר את תצרף השיר בקדחתנות של מאהב מיומן שמלטף את נקודת הג'י. הבנתי שכדאי לי לעשות משהו מועיל בינתיים אז הלכתי לבזוז את הסופרמרקט הקרוב כדי שלא נרעב באולפן. כשחזרתי הוא עדיין ישב שם באותו מקום, אך חיוך קל כבר בצבץ מזוויות שפתיו. "רק עוד כמה תיקונים קטנים וזהו…" מלמל כששאלתי אותו למצבנו, השתדלתי להתרכז בסידור המזונות ומדי פעם לשלוח קריאות עידוד אל דויד בשדה קרב המיקס. לאחר כמה שעות דויד התרווח והאזין לשירים הגמורים בחיוך ועיניים עצומות. וואו, חשבתי לעצמי, זה נשמע מעולה, אך כעת הגענו לצומת דרכים אודיופלית נוספת. לאחר שכל ערוצי הכלים נחו היטב יחד בכל שיר, הגיע הזמן לשמור אותם כקובץ אחד. לשם כך ישנם מכשירי סיכום אנלוגיים שדרכם מעבירים את הערוצים והם אלו שנותנים עוד נדבך בצליל המיוחד והאחיד של האלבום. שנינו התחבטנו בין שני מכשירים כאלה (את הפירוט עליהם אשאיר לדויד פרץ, שהבטיח להקדיש להם פוסט) – האחד מספק צליל מאוד ברור, נקי ומודרני להקלטה בעוד השני הוא בעצם מכשיר סיכום מנורות משנות השישים, שנותן צליל עגול ומלא מהסוג השמור לתקליטים הקלאסיים שיצאו בשנות השבעים. שנינו נקרענו בין ההעדפות הללו, אני נטיתי יותר לעבר הצליל הקלאסי-מעוגל ודויד נטה אל המודרני-מדויק. הוא הסכים בסופו של דבר לנסות את שניהם ולשמור את ההחלטה לסוף. כך שבעצם נוצרו לנו שני תקליטי "הייקו בלוז" עם שני סוגי צליל שונים, והתבדחנו על כך שנוציא לאור מספר עותקים שווה של שתי הגרסאות, האחת עם צליל מודרני ובמקביל את הגרסא הקלאסית. כשהבנתי שהניצוץ בעיניו של דויד היה רציני תוך כדי השיחה, עטיתי על עצמי שוב את דמות מנהל חברת התקליטים הקשוח ואמרתי לו: "אין סיכוי חבוב, אתה תצטרך לבחור בין שתיהן ולחיות עם ההחלטה הזו, כי זה הדיסק שעומד לראות אור". עד לרגע כתיבת שורות אלו, דויד עדיין לא החליט סופית באיזו גרסא יבחר.

שלב המאסטרינג הגיע לקול תשואות הקהל. מכיוון שהצליל הבסיסי של השירים היה כל כך טוב, דויד נדרש לעבודה מועטה יחסית: לארגן את השירים על פי הסדר בדיסק, לאזן בין רמות הווליום שלהם כך שלא יהיה מצב ששיר אחד יישמע חלוש לצד שיר אחר, לוודא שהתדרים הכלליים מאוזנים ויוצרים קו צליל אחיד (פחות או יותר) לאורך הדיסק ועומדים בתנאי השמע של מערכות הסטריאו הביתיות. הדבר שוב דרש הקשבה מרוכזת כי כל שינוי, ולו הקטן ביותר, עלול לצרום או להרוס את הצליל שדויד עמל עליו כל כך הרבה זמן. זו מלאכה שדורשת מיומנות ואוזן מעודנת במיוחד. יום חמישי בשעה תשע בערב, שנינו סחוטים ומרוצים, צורבים את שתי הגרסאות הגמורות של "הייקו בלוז" ועפים כמו הרוח מהאולפן אל אוויר הלילה כדי לחגוג את קו הגמר בארוחה דשנה של המסעדה בעלת השם הבלתי אפשרי "קוקלה" (מה זה לעזאזל "קוקלה"? [גיאחה מוסיף כי זו קציצת-לחם נפלאה ושמנה שהוא מכיר מתבשילי סבתו הטריפוליטאית]). אנחנו מגלים בדרך שגרסת הדיסק בעלת גוון הצליל של שנות השבעים נשמעת מחורבן כי הייתה טעות טכנית בשלב המאסטרינג, טעות מתסכלת הנגרמת מהעובדה שלפעמים שוכחים ללחוץ על כפתור אחד קטנטן שעושה את כל ההבדל, אז אנחנו עוברים מהר לדיסק עם הגרסא השנייה, מאזינים בשתיקה כל הדרך למוסד ההזנה. דויד התעקש למצוא תוך כדי דהירה על הכביש עוד טעויות במיקסים או במאסטרינג, כי לרוב, דווקא במערכות שמע פחות טובות, ניתן לשמוע בקלות זיופים בצליל – הוא כל כך התאמץ עד שהוא הצליח לעלות, לטענתו, על עוד כמה טעויות פעוטות. "שכח מזה, דויד!" קראתי לו, "אנחנו עומדים להוציא את הדיסק שלך השנה! השנה! הבנת?" התחלתי לחשוד שאם זה היה תלוי בו, הוא היה מחזיר שוב את הדיסק לסדנת האלכימיה שלו ועמל עליו עוד 10 שנים, משחק, משנה ומזיז מכוונים, מתענג על כל תגלית סאונד שתעלה במהלך הניסיונות הללו.

לאחר שכרסנו התמלאה במיטב שהיה ל"קוקלה" להציע, המשכנו במסענו הלילי צפונה כי למחרת, ביום שישי בבוקר, קבענו עם אמן קאליגרפיה יפני בטבעון בשם קאזואו אישיאי, שהיה אמור להכין את האיורים לעטיפת הדיסק. הכביש רעד מתחת לגלגלים, ירח וכוכבים מקיפים מכל עבר את המכונית הדוהרת על פני ישובים מנומנמים או עיירות פיתוח ומותירה אחריה ענני אבק סחופים. כשכבר עשינו כברת דרך וחלפנו על פני תל-אביב, נזכרתי שגיא אמור להיות באזור רעננה אצל חברתו אביטל ודויד הסכים שקפה וגיאחה נשמע לו מצוין. טלפון קצר והנה אנחנו פונים שמאלה אל תוך רעננה, העיר שגם בית המשטרה שלה נראה כמו צילום על כריכת מגזין "בית וגן", בעוד קולה של אביטל מדריך אותנו מתוך הטלפון בנפתולי הרחובות. הגענו, התחבקנו ועלינו יחדיו אל מרפסת הבית המשקיפה על העיר. גיא השוויץ בפוסטרים הטריים של שני קדר ובספרים שרכש בחנות יד שנייה בתל-אביב. דויד סיפר מעט מחוויות עשרים וארבע השעות האחרונות ואני הוספתי תובנות משלי. היה נעים לשבת כך, להתענג על הקפה החם בחברתם הנעימה של גיא ואביטל, לנוח מעט מהדרך הארוכה. לבסוף, כשנפרדנו, דויד מסר בחגיגיות עותק מדיסק המאסטר לגיא והמשכנו הלאה בדרכנו צפונה, מחליפים את כבישי מישור החוף בדרכים הנפתלות של הגליל.

למחרת, לאחר שינה קצרה וטרופה, קמנו לבוקר אביבי יפהפה ושמנו פעמינו לביתו של מאסטר הקאליגרפיה היפנית – אישיאי קאזואו. קאזואו מתגורר בבית נעים בטבעון, בירך אותנו והציע לנו לשבת ולשתות תה יפני בזמן שיסדר את עבודות הקאליגרפיה שעשה בהשראת "הייקו בלוז", שדויד הביא לו שבועיים לפני כן. הוא הסביר לנו באנגלית רצוצה שיש כמה תהליכים מהותיים שאמן קאליגרפיה צריך לעבור לפני שהוא נוגע במכחול. יש לערוך מדיטציה, להגיע להשלמה נפשית עם כל קו דיו עוד לפני שנוצר, להביא למלאות פנימית את האנרגיה האצורה ברעיון הצורה ורק אז האמן לוקח את המכחול, טובל בדיו ונותן לה ביטוי על הנייר. הוא פרש בפנינו שש עבודות קאליגרפיה שונות בהשראת המוסיקה ושאל לדעתנו. אני פשוט עמדתי שם, נפעם מהעוצמה השקטה שהשתקפה בקווי המכחול, בוהה בקווים השחורים המתעדים את תנועות היד המושלמות שלא היה בהן כל דופי או היסוס. אלוהים, כמה כוח אפשר לתת לכמה כתמי דיו על נייר אורז. לאחר התחבטות רכשנו שלוש עבודות שייטמעו בעטיפת הדיסק (עליו אחראית שני קדר המחוננת) ונפרדנו לשלום. הספקנו לבקר בחנות הגיטרות של מרק רשקוב, "מידנייט מיוזיק", שם דויד פצח בשיחה עירנית עם מרק על בלוז תוך כדי שבחן מספר גיטרות חביבות, ולבסוף נסענו לתחנת הרכבת של לב המפרץ.

* * *

"דויד, אני חושב שעשינו כברת דרך רצינית ביומיים האחרונים."
"כן, הדיסק כמעט גמור."
"נכון, נשאר רק להמתין לעיצוב הדיסק כדי שנוכל לשלוח למפעל ולבית דפוס."
"יש לי גם עוד כמה תיקונים קטנים שהייתי רוצה לערוך במיקס לשיר או שניים."
"דויד, אני לא חושב ש…"
"קטנים, אל תדאג."
"דויד?!"
"פיצפונים…"
"דויד!!!!"

* * *

אז בינתיים, לפני שאנו שולחים את דיסק המאסטר למפעל, הנה סדר רשימת השירים ל"הייקו בלוז" (דגימות להאזנה יבואו בקרוב!) :

1. הייקו בלוז
2. עצוב כמו מים
3. יפה כמו שקט
4. ניסיתי ונכשלתי
5. ללא שם #1
6. מקום בתוכי
7. שימחת עצוב
8. עוד שיר אחד וזהו
9. היום זה עכשיו

הרעש הזה… האין זה רעם מכבשי הדפוס שאני שומע?

* * *

קראו עוד בבלוג של דויד ברשימות.