ארכיון תגית: תעשיית המוזיקה

חנויות מוזיקה מתות בשקט

24 ספט

בית המוסיקה
זה כבר נעלם? (בית המוסיקה, ירושלים)

זה לא סוד שמנהלי הלייבל גרים ומנהלים את חייהם בצפון (טוב, זו עובדה שמחציתה עומדת להשתנות בקרוב…), אבל את הלב שלנו מחזיקות עלמות ממרכז הארץ ודרומה, מה שבעצם דורש מאיתנו נסיעות לא מעטות – ככה זה כשהלב לא מכיר במושגים גיאוגרפיים. אין לי מושג מהו אמצעי הנסיעות המועדף על גיאחה, ככל שזה נוגע לי – אני מעדיף את הרכבת, לכן מסיבות של נוחות ומרחק אני פוקד לרוב את המפלצת הארכיטקטונית ששמה בישראל "קניון לב-המפרץ".

לב המפרץ, זה מה שקורה כשחיפה מנסה לפתור את מצוקת מקומות התרבות והבילוי באיזור: לוקחים קניון מרוקן שצמודים אליו תחנת רכבת ותחנה מרכזית במפרץ חיפה המזוהם ומרחיבים אותו פי שתיים, הוסיפו לו 23 אולמות קולנוע ומטרים על מטרים של חנויות בגדים, חנויות נעלים, בית מרקחת, חנות ספרים, דוכני גלידה ומזון מהיר, שישה בתי קפה, חנויות תמרוקים, חנויות מזרנים, הלבשה תחתונה, חנויות מחשבים, ציוד משרדי ואפילו את בית חולים "אסותא" תמצאו שם. אבל מה לא תמצאו שם? חנות מוזיקה!
לאורך כל החלל הענקי המרוצף בדוגמאות ריצפה מבלבלות, במעבה החלל האדיר של מקדש הצרכנות הניאוני הזה שמעוטר במבחר כל כך רחב של חנויות (יש שם אפילו פאב אירי למען השם!) – אין אפילו חנות מוזיקה א-ח-ת. אין איפה לקנות דיסקים, דמט! האם אני הבן-אדם היחידי שזה מפריע לו? האם כעת כשכבר אף אחד לא חושב ששווה להשקיע בחנות דיסקים במרכזו של קניון ענק אנחנו יכולים להגיע למסקנה שהקהל כבר אינו צורך דיסקים או מוזיקה בפורמט פיזי?

בית כלא של צליל (האינדי הישראלי כמשל) – חלק ראשון

9 מאי

אולי זה יום העצמאות שחלף, הדמואים שאנחנו מקבלים או כמות המוזיקה שנחשפתי אליה לאחרונה אבל כבר כמה זמן אני מסתובב בתחושה שתחת הכותרות המפוצצות "אינדי ישראלי" או "מוזיקה עצמאית ישראלית" מסתתרת חיה מנומנמת שמפחדת לחרוג מגבולותיה שלה ומעדיפה את הבטוח על פני חיפוש דרכי הבעה חדשות ויצירתיות.
רק לפני כמה ימים ישבתי עם גיא בגינת משפחת חג'ג', לוגם לאט מכוס הקפה המשובח ומחפש את נקודת האופק מאחורי טבריה עילית ופוריה כשנושא השיחה נסוב על שצף המוזיקה הנהדרת שמגיע מחו"ל, אני התלוננתי כרגיל על האינדי הישראלי שתקוע כבר זמן רב בתוך הגבולות שחפר לעצמו, אותן שוחות קרב שפעם הוא נזקק להן כדי להיות לגיטימי מחוץ לתעשיית המיינסטרים, אותן הגדרות שהפכו לקבעונות בהן המוזיקה העצמאית בארץ מתפלשת כמו בתולת ברזל פוריטנית.


(cc) photo by saintbob

אז נכון, מקום המוזיקה העצמאית במרחב התרבותי בארץ זוכה לעדנה בשנים האחרונות: ישנו שפע של להקות ואומנים;, בתי קפה ופאבים השכילו לשלב במה להופעות והמועדונים הגדולים מוכנים לארח שמות לא מוכרים; פאקט רקורדס מזמן הוכיחו שלנהל לייבל דורש קצת כסף וטונות של תשוקה ואהבה למוזיקה – אפשר להוציא לאור מוזיקה אחרת; האינטרנט מחק במחי רוחב פס את התיווך בין האומנים לקהל ונתן את האפשרות לאומן גם לתגמל את המאזינים על אפן וחמתן של חברות ענק; פורומים, בלוגים, הורדות מוזיקה וקהל שהולך ומתעצם. האינדי הישראלי נמצא כאן כדי להשאר אבל, וזה אבל גדול, היכן אותו חופש יצירתי ואמנותי שיכתיר אותו לראוי מעבר לקוריוז במקומונים?

לצערי, מעטים האמנים שהשכילו לנצל את החירות האמנותית ולתרגם אותה לקול יחודי שיהיה שייך רק להם. אולי זה הפחד לאתגר את הקהל השבע, אולי זה הפחד לחרוג מגבולותיו של הז'אנר שבשמו נשבע האמן וכן, גם אותם הרכבי הארד-קור-נויז-גליץ'-ממבו-ג'מבו-בליץ-הבה-נשבור-גבולות תקועים היטב במסורת ובגבולות ז'אנר שנטחן עד דק לפני 20 שנה לפחות.

רוצה להיות סינגר/סונגרייטר אינסטנט-מרגש? קח גיטרה, בזוק מעט כינורות עדינים ברקע ותלחשש למיקרופון, כתוב בדף הפרומו לעיתונות רשימת שמות של יוצרים מלנכוליים שהתאבדו/מתו צעירים וקשור אותם בכתר לשם שלך. רוצה אינסטנט הארד-קור? אין בעיה! קח גיטרה מצופה דיסטורשן, האכל את המתופף אמפיטמינים ובסיסטית שסיימה תיכון, הישאר בגבולות ה-2:30 דק' ותקליט את הכל בצורה מחורבנת. אל תשכח לעשן לפחות 3 בדלי מריחואנה לפני שאתם מצלמים את התמונה הזו למיי-ספייס – הנה, הצלחה כבירה באיזור חיוג לבונטין. הידד. אני יכול להמשיך ולכתוב כאן על אותן תבניות מוכּרות שחוזרות על עצמן שוב ושוב כשלהקות שלמות כולאות את עצמן באותו כלא של צליל, תחומות באותם גבולות בצילה של להקה אחרת ומצליחה מחו"ל.

חירות מוחלטת לאמן יכולה להוות מכת מוות יצירתית. אמן לא יכול לפעול בריק שאין לו גבולות, בחלל ללא פידבק. בגרות אמנותית משמעה לבנות את הגבולות שלך, לנפץ אותם ולבנות אותם שוב ללא הרף, לא לעמוד במקום אלא להמשיך לאתגר ולנסח מחדש את העכשיו. אני מתוסכל לפעמים מדמואים של הרכבים חדשים שמראש מוותרים על אמירה אמנותית חדשה והביטוי האישי מתמצא בלקחת שירים שנשמעים כמו… מישהו אחר, או אומנים מוכרים שהשובע הכריע אותם וחוזרים על אותו שטאנץ שוב ושוב כי "מה שהצליח בפעם הראשונה – בטוח יצליח בשנייה" (ראו את מקרה האלבום האחרון של מובי). על כן גדל פי כמה הזוהר של אותם אמנים והרכבים שמצליחים ליצור את האיכות החמקמקה שאתה כמאזין רק יכול להתפעם ממנה ואתה יודע שכרגע הלהקה הזו ניסחה לך בצליל, במילים, משהו שלא היה שם קודם בחייך ועכשיו הפך לעובדה גמורה, סוג של יופי שעד עתה לא הבחנת בו.

הגיע הזמן שהאינדי הישראלי יתבגר ולא רק יתבונן מבוייש מהצד באחיו התעשייתיים והסינטטיים, שינצל את החופש שניתן לו להיות הוא עצמו ולא חיקוי לדבר אחר. נכון שבמילה "מקוריות" מסתתרת המילה "מקור" – אבל יש הבדל בין להתבסס על כתפי העבר לבין להתבוסס בעבר עצמו.

למה אנשים קונים תקליטים?

28 מרץ

זהו פוסט אורח מאת פטריק אמורי (Patrick Amory), מנהל הלייבל המעולה Matador Records, שמוציא בין השאר את האלבומים של קאט פאוור, סטיבן מלקמוס, בל וסבסטיאן, יו לה טנגו, מוגוואי ואחרים.
הפוסט הופיע במקור בבלוג של מטאדור, ומתורגם ומפורסם כאן ברשותו האדיבה של אמורי (Thanks, Patrick!).
חשבתי שזה יעניין אתכם.

[הערת המתרגם: המילה "תקליטים" מתייחסת הן למילה Albums והן למילה Records, כך שאינה בהכרח מתייחסת לתקליטי *ויניל*]

(cc)

לאחרונה ראיינו אותי הרבה על "תחיית הוויניל". מכירות של אלבומי אינדי רוק, ושל אלבומי רוק באופן כללי, נוסקות בפורמט של ויניל. אני עונה ברצף התשובות הקבוע והמייגע: אנשים רוצים להתחבר לחפץ, למשהו אמיתי ופיזי, למשהו שלא מרגיש חסר ערך וחד פעמי כמו דיסק… למשהו שנשמע טוב יותר מ-MP3. גם צירוף קופונים להורדת MP3 יחד עם תקליטי ויניל הביא לזינוק גדול במכירות, כי הקונים כבר לא צריכים לבחור בין דיסקים לתקליטים.

אבל במובנים מסוימים, כל השאלה מפספסת את העניין, כי היא רומזת לכך שאנשים קונים תקליטים רק בגלל שהם רוצים לשמוע את המוזיקה. השאלה האמיתית יכולה להיות: למה אנשים עדיין קונים דיסקים? וזה קשור לסיבה שבגללה אנחנו עדיין נקראים Matador Records, לא Matador Music או Matador Entertainment. אנחנו לא חברת מוזיקה, אנחנו חברת תקליטים.

אני חושב שאנשים רבים קונים תקליטים לא רק בשביל להאזין למוזיקה, ובמקרים מסוימים ההאזנה למוזיקה היא בכלל לא הסיבה. יש אצלנו עובד שממש משלם כסף כדי לקנות ב-eBay דיסקים משומשים של אמנים אהובים עליו משנות ה-80, כמו אנני לנוקס. כבר יש לו את המוזיקה, הוא פשוט רוצה להניח את הדיסק על המדף. כשהייתי בן 12 או 13 והתחלתי לשרוץ בחנויות תקליטים משומשים בבוסטון, רציתי להריח ולהרגיש ולמשש את הוויניל, את עטיפות הקרטון, את הריח המעופש של השטיחים. זו לא הייתה סתם נוסטלגיה, תמיד אספתי דברים – בולים, מטבעות, ספרים. אני אוהב לצבור דברים ולהציג אותם לראווה. כמובן, אני אוהב גם להשתמש, לקרוא ולהאזין להם. אבל בעלות והאזנה אינם בהכרח נפרדים. הם קשורים ושזורים זה בזה.

העובדה שאנשים מסוימים אוהבים לשלם, לאסוף ולהיות בעליהם של תקליטים (וזה כולל הורדות מ-iTunes, לא רק ויניל ודיסקים) לא מצביעה על כך שתעשיית המוזיקה בצרות, או שמכירות המוזיקה המוקלטת בירידה. אבל התקשורת לא רואה את כל הסיפור, לכן אני מדבר מדי כמה שבועות עם עיתונאים מבולבלים ב-Time, Wired, Rolling Stone ועיתונים אחרים. חשוב להבין שההתמקדות במכירות הוויניל היא רק חלק מהתמונה.

אני לא מאמין שהורדות והתחרות שמעמידים פורמטים אחרים כמו משחקים ו-DVD הן הסיבות היחידות לירידה במכירות התקליטים. Tower Records הייתה דווקא רשת רווחית בכל סניף וסניף שלה. הרשת נסגרה כי הבנק שלה לא הסכים לממן את קו האשראי שלה. כמובן, טאוור לא הייתה צריכה לצבור חוב גדול כפי שצברה, אבל בתעשיות אחרות, בכלכלה כפי שהיא התקיימה לפני שנתיים, הבעיה לא הייתה באשראי. הבעיה הייתה שבוול סטריט הפסיקו להאמין שיש עתיד במכירת תקליטים. במילים אחרות, טאוור לא נסגרה כי מכירות התקליטים שלה ירדו; היא נסגרה כי הבנקים, תחת השפעת המדיה ורעיונות תרבותיים פופולריים (memes), האמינו שמכירות התקליטים עומדות לרדת.

כמובן, במידה מסוימת זו נבואה שמגשימה את עצמה. אם חנויות של טאוור נסגרות ויש פחות מקומות לקנות בהם תקליטים, אז מכירות התקליטים תרדנה. למרבה האירוניה, זה אחד הדברים שהרגו את הוויניל בסוף שנות ה-80. אנשים אמרו "תעיפו מפה את הוויניל, תמלאו את כל המדפים שלכם בדיסקים, אחרת תיתקעו עם פורמט מת ומלאי מת שלא תצליחו למכור". עכשיו, אותו רעיון תרבותי הורג את חנויות התקליטים (או לפחות את הרשתות, ואת חנויות האינדי שלא מתקדמות עם רוח הזמן).

אותו רעיון תרבותי משפיע גם על אנשים בצורה אינדיבידואלית. אנשים שהיו הולכים לקנות תקליטים מתוך אהבה לכך שיש להם תקליטים, או אפילו סתם מתוך הרגל, הפסיקו לעשות את זה כי אומרים להם שזה טיפשי וזה בזבוז כסף לקנות תקליטים. והם גם ככה לא יכולים לעשות את זה בקלות, כי חנות התקליטים האהובה עליהם פשטה את הרגל. רק קוני התקליטים שבאמת חשוב להם להיות בעלי תקליטים יצאו כיום ויקנו. וכמובן, אחוז גדול מהאנשים האלה הם אנשים שרוצים לקנות ויניל, לא דיסקים או קבצים דיגיטליים. אבל אפילו שני הסוגים האחרונים של הקונים (ויש ביניהם חפיפה רבה) קונים כי הם רוצים לקנות ולהיות בעלי אלבומים בכל פורמט שהוא, והם ימשיכו למחות נגד התפיסות הרווחות. לפחות למשך זמן מה.

אז האתגר שאני מציב לכל גורמי המדיה ששואלים אותי על תחיית הויניל הוא לומר: האם אתם באמת רואים את מלוא מורכבותו של הסיפור? למה אנשים קונים תקליטים, ובאיזו מידה אתם, המדיה, שותפים לדבר עבירה כשאתם הופכים את קניית התקליטים לקשה או לא אופנתית?

המאמר המקורי»

כך תשתיני על מאזינייך

23 מרץ

לא תכננתי לכתוב על מדונה, אבל לפעמים פשוט אין ברירה.

אני לא באמת צריך להסביר למי שקורא כאן מה מצב תעשיית המוזיקה בעולם, ואיך צונחות מכירות הדיסקים. בשנים האחרונות מנסים כל מיני אמנים למשוך את הלקוחות עם ערך מוסף במוצר שלהם: בונוס בצורת דיסק נוסף או DVD, מארז מקורי ומיוחד, תוכן אינטראקטיבי שמוטבע על הדיסק ועוד שלל רעיונות מקוריים ולא מקוריים.

מדונה, מלכת הפופ שנשארת כזו מעצם האינרציה בלבד, עשתה בשנה שעברה רעש גדול כשבמקום לחתום בחברת תקליטים מקובלת ומוכרת, סגרה עסקה רבת-מיליונים עם חברת הופעות דווקא, שתממן את אלבומיה הבאים ותפיץ אותם. מדונה ידועה בכך שהיא ממציאה את עצמה מחדש כל הזמן, שהיא מכתיבת טרנדים כביכול, ועוד ועוד. אז עכשיו מגיע הדיסק הראשון שלה שם, Hard Candy, ואנחנו מצפים ממנה לגדולות ונצורות.

ואיך מתכוונת הוד מעלתה למשוך את לקוחותיה, שהם בדיוק האנשים שהפסיקו לקנות דיסקים כמו שלה כי יש בהם רק שיר אחד טוב והרבה זבל?

הרשו לי לצטט מהקומוניקט: "האלבום שמעורר כיום את העניין הגדול ביותר בעולם, האלבום החדש של מדונה, עתיד לצאת בשתי מהדורות – מהדורת דיסק רגילה ומהדורה מיוחדת במארז מהודר הכולל: דיסק האלבום שכולל שני רמיקסים נוספים לסינגל "4 Minutes", ספרון 16 עמודים צבעוני עם מידע ותמונות, ו…מדונה מפנקת גם בסוכריות Starlight Mints שמצורפות במארז!!!"

חידוש עולמי, רבותיי, מהפכה שתרעיד את אמות הספים של תעשיית המוזיקה! לא רק שירים, אלא ספרון (יש יאמרו: חוברת!!!) עם לא פחות מ-16 עמודים, ועוד צבעוניים (!) שמציעים, לראשונה בהקשר מוזיקלי – מידע! ותמונות!!!
~הפסקה לשם היפר-ונטילציה~
אבל זה לא הכל, זה לא הכל! יהיה גם בונוס, ווהו! שני רימיקסים שלמים שמצדיקים את המחיר הנוסף, ואם כל זה לא מפתה אתכם להוציא שמונים שקל על דיסק, תקבלו גם ממתקים!

אבל כל זה, כמובן, רק במהדורה המיוחדת עם המארז המהודר, שתימכר במחיר גבוה יותר.
אז מה יהיה בדיוק במהדורה הרגילה? דיסק צרוב בעטיפת ניילון?

ג'יזס. אם חיפשתם הוכחה נוספת לכך שהחברות הגדולות בעולם נותרו clueless לגמרי, הנה לכם. במקום להציע משהו חדשני אמיתי, ברוח הזמן, או סתם גימיק משעשע או מגניב באמת, כל מה שמלכת הפופ מציעה לנו הוא… דיסק עם חוברת, וכמה סוכריות.

ומה שעצוב ומגוחך אפילו יותר מכל המהדורה המיוחדת הזו, היא העובדה שגם אם השירים יהיו מחורבנים והסוכריות חמוצות, האלבום הזה יימכר במיליונים. למה? אינרציה.

לפני שאתה מעתיק, צורב או מעלה את ההקלטות האלה לאינטרנט

14 מרץ

הבוקר הגיע לידיי עותק פרומו מדיסק לייב של הסינמטיק אורקסטרה, הרכב בריטי שאני מאוד, מאוד אוהב ויצא בלייבל Ninja Tune (לוגו מימין). הדיסק הגיע מאחי הגדול שעובד בחנות דיסקים ולכן זכה לקבל את עותק הפרומו הזה. רציתי נורא לשמוע את הדיסק אבל אחי עמד ללכת, והפיתרון היחיד היה פשוט לעשות לו "ריפ" למחשב, כלומר להעתיק אותו לקבצי מפ3.

אבל רגע לפני שהקלקתי על כפתור ה-Rip, העיניים שלי נעצרו על משהו שהיה רשום על העטיפה. אני רוצה לשתף אתכם רגע, וברשותכם, תרגמתי את זה בחופזה לעברית:

"לפני שאתה מעתיק, צורב או מעלה את ההקלטות האלה לאינטרנט, קח רגע לחשוב על מה שאתה עושה ועל מה שאתה לא עושה. אתה לא "מכניס מכה לממסד". אתה לא "עוזר להפיל חוקי זכויות יוצרים מיושנים". אתה לא "משחרר את התוכן מידי התאגידים". אתה גם לא "מקדם עבורנו את התקליטים שלנו". אתה מקשה מאוד על המוזיקאים של The Cinematic Orchestra להרוויח שכר ראוי בתמורה ליצירת המוזיקה שלדעתך היא טובה מספיק כדי שתיתן אותה לחברים ומכרים. אתה מקשה על לייבל עצמאי כמו Ninja Tune להישאר בביזנס (אנחנו לא מנסים לגנוב מאף אחד, אז אל תעמיד פנים שאנחנו כן – אנחנו מתחלקים בכל הרווחים 50-50 עם האמנים שלנו, ומוציאים מוזיקה שאנחנו מאמינים בה ולא מוזיקה שלדעתנו תרוויח הכי הרבה כסף). אין לנו בעיה שתעתיק את הקיא התאגידי האחרון מחברות הענק, אבל אל תעמיד פנים שזה כמו להעתיק את הדיסק הזה. כי יום אחד, כשאנחנו כבר לא נהיה פה וכל מה שיישאר הוא שניים-שלושה קונגלומארטים בינלאומיים ענקיים שמוציאים רק זבל שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, אתה תצטער שלא הקשבת לנו: אל תקליק…"

מיותר לציין שאנחנו ב-Hiss חותמים על כל מילה כאן, אבל מה אתם חושבים על זה? בקשה אותנטית ומשכנעת, או ניסיון עקר של נינג'ה טיון לתקוע אצבע בסכר הנפרץ?