ארכיון תגית: חומר למחשבה

פתאום הבנתי

24 יונ

שפעם, אם רצית שחמישים אלף איש יקשיבו לתקליט שלך, היית צריך למכור חמישים אלף תקליטים.
היום אתה יכול למכור עשרת אלפים תקליטים, ויכולים להאזין לך מאה אלף אנשים.

זה לא גילוי אמריקה – ברור שבתקופתנו האמן מרוויח פחות כלכלית ויותר קהלית – אבל פתאום ניסחתי את זה בראש שלי וזה התבהר יותר מאי פעם.
וזה קשור גם לזה.

הופעות בחינם – כן או לא?

17 יונ

בשבועות האחרונים נתקלתי בכמה דעות ברשת בנוגע להופעות בחינם – הכוונה היא להופעה שהכניסה אליה חינמית, וסביר להניח שגם האמן עצמו לא מקבל עליה כסף. מצד אחד זה נשמע כמו עושק, מצד שני זה כלי מצוין – אז כן או לא?


לורה מארלינג מופיעה בחינם ברחוב, לאחר שלא הורשתה להיכנס להופעה של עצמה (בשל גילה הצעיר)

בראיון [קובץ PDF] שנתן שאול מזרחי, הבעלים של מועדון הבארבי, בשנת 2005 הוא אומר: "הקהל לא יגיע יותר להופעות בתשלום, אם נמשיך להשריש את התרבות של הופעות חינם". כשחושדים במזרחי שהוא טוען את זה רק מפני שכבעל מועדון אין לו שום רווח מהופעות חינמיות, הוא עונה: "אני לא נדפק מזה, מי שנדפקים הם האמנים. היום זמר צריך לסגור את סיבוב ההופעות שלו אחרי ארבעה-חמישה חודשים, כי אחרי זה כבר אין קהל. אבל שבעה חודשים אחרי שהתקליט של אלג'יר יצא, אני עדיין ממלא את המועדון. למה? כי לא ראו אותם בשום פסטיבל, לא ראו אותם בשום חינמון. אתה רוצה? תשלם כסף בכניסה, תיכנס להופעה ותעריך את זה. אבל אם ביום הסטודנט כבר ראית את ברי סחרוף יחד עם 50 אלף איש, למה שתקנה כרטיס?"1

מזרחי מתייחס בעיקר להופעות גדולות של אמנים יחסית גדולים, אבל מה על אמנים קטנים? כאלה שלא ממלאים את הבארבי, ואולי בלי להופיע בחינם מדי פעם, לא ימלאו אותו לעולם?

עודד מזרחי, שהקירבה שלו לשאול מסתכמת בכך שהוא מנהל את מועדון ה"קולטורה" הסמוך לבארבי (שלאחרונה הפך לחברת אירגון מופעים), טוען שגם לאמנים קטנים זה מזיק. בטור קבוע לאמנים מתחילים שהוא מפרסם באתר "הסקיצה+", הוא כותב: "הופעה בחינם כמוה כמו להצהיר 'אני לא שווה שתוציאו עלי כסף'. הפגיעה פה היא כפולה – מעבר להצהרה התדמיתית, גם הקהל שהגיע להופעה החינמית לא ישמח לשלם כרטיס בהופעה הבאה".23

הסינתזה בין המזרחיים נמצאת אצל נדב לזר מלהקת "הדוגמניות", שמחזיק גם את הבלוג המעולה והמומלץ "אטמי אוזניים". אצלו הגיעה לתשומת לבי האמירה של עודד מזרחי בפוסט מצוין שלו, ואני מסכים לגמרי עם דעתו של נדב עצמו: "מאחר ובתחילת הדרך עיקר הקהל מורכב מחברים בכל מקרה, זה לא כזה משנה אם הם חושבים שאתה שווה שיוציאו עליך כסף או לא. זה משנה רק אם הם אהבו את המוסיקה או לא – חברים הם סוכנים. אתה נותן להם תנאים מועדפים (הופעות בחינם), והם בתמורה מביאים לך לקוחות (חברים שהם סוחבים איתם, שמרחיבים את מעגל האוהדים הלא משוחדים, שיגיע גם להופעות בתשלום בעתיד). אספקט נוסף שמזרחי מתעלם ממנו הוא רכישת קהל חדש. אף זר מוחלט לא יבוא לשמוע אותך סתם כך אם זה יעלה לו כסף, אפילו אם זה רק ה-20 ש"ח שמקומות כמו הפרילנד גובים. בהופעות חינם לעומת זאת יש לך את ההזדמנות ליפול על "סתם" קהל שיושב במקום, שלא מכיר אותך ועשוי להתלהב ממך. על ההופעה הבאה שלך הוא כבר ישמח לשלם".
קפצו לפוסט של נדב כדי לקרוא גם על הפיתרון המושלם שהוא מציע בסוף הפוסט.

ולאן דעתכם נוטה בעניין הופעות חינם? בין אם אתם קהל, מוזיקאים, או שניהם?

  1. קריאה נוספת: גיאחה מתכסח עם שאול מהבארבי [בחזרה]
  2. קריאה נוספת: המדריך למוזיקאי העצמאי של עודד מזרחי [בחזרה]
  3. קריאה נוספת: הקולטורה הופך למשרד הפקות [בחזרה]

לפני שאתה מעתיק, צורב או מעלה את ההקלטות האלה לאינטרנט

14 מרץ

הבוקר הגיע לידיי עותק פרומו מדיסק לייב של הסינמטיק אורקסטרה, הרכב בריטי שאני מאוד, מאוד אוהב ויצא בלייבל Ninja Tune (לוגו מימין). הדיסק הגיע מאחי הגדול שעובד בחנות דיסקים ולכן זכה לקבל את עותק הפרומו הזה. רציתי נורא לשמוע את הדיסק אבל אחי עמד ללכת, והפיתרון היחיד היה פשוט לעשות לו "ריפ" למחשב, כלומר להעתיק אותו לקבצי מפ3.

אבל רגע לפני שהקלקתי על כפתור ה-Rip, העיניים שלי נעצרו על משהו שהיה רשום על העטיפה. אני רוצה לשתף אתכם רגע, וברשותכם, תרגמתי את זה בחופזה לעברית:

"לפני שאתה מעתיק, צורב או מעלה את ההקלטות האלה לאינטרנט, קח רגע לחשוב על מה שאתה עושה ועל מה שאתה לא עושה. אתה לא "מכניס מכה לממסד". אתה לא "עוזר להפיל חוקי זכויות יוצרים מיושנים". אתה לא "משחרר את התוכן מידי התאגידים". אתה גם לא "מקדם עבורנו את התקליטים שלנו". אתה מקשה מאוד על המוזיקאים של The Cinematic Orchestra להרוויח שכר ראוי בתמורה ליצירת המוזיקה שלדעתך היא טובה מספיק כדי שתיתן אותה לחברים ומכרים. אתה מקשה על לייבל עצמאי כמו Ninja Tune להישאר בביזנס (אנחנו לא מנסים לגנוב מאף אחד, אז אל תעמיד פנים שאנחנו כן – אנחנו מתחלקים בכל הרווחים 50-50 עם האמנים שלנו, ומוציאים מוזיקה שאנחנו מאמינים בה ולא מוזיקה שלדעתנו תרוויח הכי הרבה כסף). אין לנו בעיה שתעתיק את הקיא התאגידי האחרון מחברות הענק, אבל אל תעמיד פנים שזה כמו להעתיק את הדיסק הזה. כי יום אחד, כשאנחנו כבר לא נהיה פה וכל מה שיישאר הוא שניים-שלושה קונגלומארטים בינלאומיים ענקיים שמוציאים רק זבל שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, אתה תצטער שלא הקשבת לנו: אל תקליק…"

מיותר לציין שאנחנו ב-Hiss חותמים על כל מילה כאן, אבל מה אתם חושבים על זה? בקשה אותנטית ומשכנעת, או ניסיון עקר של נינג'ה טיון לתקוע אצבע בסכר הנפרץ?

כמה כסף מפסידים מדיסקים?

31 ינו

הנה חידה: האלבום החדש של שרון מולדאבי, "אל תפחד", יוצא היום.
יוצא לאן?

(cc)

בעוד קל לומר מאיפה הוא יוצא (מהראש של שרון מולדאבי, אני מניח), התשובה השנייה היא קשה יותר. כי "אל תפחד" של מולדאבי יוצא היום לחנות אחת בלבד. לא תמצאו אותו בטאוור, באוזן, בחנות השכונתית שלכם אם עדיין יש כזו והיא לא נסגרה. רק במוזיקה נטו, חנות דיסקים ישראלית שמוכרת גם ברשת.

הסיבה פשוטה: מולדאבי, בחור שעוסק כבר יותר מעשרים שנה במוזיקה ובתעשייה סביבה, פשוט התפכח.

בראיון ל"הארץ" הוא אומר היום: "אף חברת תקליטים לא רצתה לשים על האלבום הזה כסף, וכשהבנתי שאני עושה את זה בעצמי שאלתי מה חיוני לי ועל מה אפשר לוותר. היות שאין לי תקליטי פלטינה על הקירות, לצערי העמוק, ואין לי מה להציע בנגזרת הכוכבן הלוהט החדש שיככב בקמפיינים ושבועוני רכילות, הגעתי למסקנה שהקהל שלי הוא לא אנשים שייכנסו לחנות תקליטים, יראו את הפרצוף שלי ליד הפנים היפות של x או y ויקנו דווקא אותי".

לאחרונה, נראה שיותר ויותר אנשים נהיים מודעים לאמת שהייתה נכונה ומבאסת תמיד: אמנים לא ממש מרוויחים מדיסקים.

כן, ברור שאם אנריקו איגלסיאס ימכור 10 מיליון עותקים הוא ירוויח מזה אחלה כסף. אבל אתם יודעים מי ירוויח אפילו יותר ממנו על אותם הדיסקים? כמעט כל אחד אחר שמעורב בתהליך.

אני לא מגלה פה את אמריקה. מספיק כתבות, מאמרים ופוסטים בבלוגים התפרסמו על שיטת החלוקה הבעייתית של המוצר הקרוי דיסק (או תקליט, לצורך העניין, או אפילו קובץ mp3 שנמכר בצורה חוקית). הנה נתון פשוט שיבהיר לכם את העניין בלי לסבך יותר מדי: לרוב, החנות שמוכרת את הדיסק מרוויחה יותר מהאמן שכתב, הלחין, הקליט ושר בו.

איך זה ייתכן? המשך…

למה אנחנו בכלל מתאמצים?

21 דצמ

קראתי השבוע כתבה מעניינת במיוחד של דיוויד ביירן (לשעבר טוקינג הדס), שבוחן את התהפוכות שעוברת עכשיו תעשיית המוזיקה. בין השאר, הוא טוען בצדק, המוזיקה עצמה לא עוברת בהכרח שינוי מהפכני, מה שמשתנה הוא הכלי שמכיל אותה: תקליט, דיסק, קובץ מחשב, ווטאבר. המוזיקה עצמה קיימת בכל מיני צורות, רק צורת המסחר בה משתנה. אפשר לומר שהמוזיקה אפילו משתחררת מהמסחר (את זה אני הוספתי).

המצב הזה, כמובן, רע לחברות תקליטים. ואז שואל ביירן: אז מה חברות תקליטים עושות, בעיקרון? ועונה: הן ממנות הקלטות, מייצרות מוצרים, מפיצות ומקדמות אותן, מלוות כסף להוצאות (הופעות, קליפים וכולי), מייעצות ומדריכות אמנים, ומטפלות בחשבונות.
זהו, בגדול.
בימינו, טוען ביירן שוב בצדק, עלות ההקלטות צונחת ועלות הייצור וההפצה מתקרבת לאפס – בזכות הפלאים שנקראים מחשבים ואינטרנט – ולאמן קל הרבה יותר להקליט ולהפיץ אלבום בעלויות יחסית זניחות. כל המידע הזה לא חדש.

חשבתי על זה השבוע לא מעט. והבעיה היא שככל שחשבתי על זה יותר, כך גברה המועקה בחזה, ובראשי חזרה והלמה השאלה: אז למה בכלל צריך לייבל? או חשוב יותר לענייננו: למה אנחנו טורחים בכלל להתאמץ בהיס רקורדס?
גם ככה נכנסנו לשוק קורס, עלינו על אונייה בעודה טובעת וזה – תשאלו מי שתרצו – אף פעם לא רעיון טוב, גם אם אתה יודע לשחות. בנוסף לכל, אנחנו גם עניים יחסית. אין לנו כסף כמו לתו השמיני או ל-AnovA, ואנחנו לא יכולים לממן קליפ או הקלטות או להציע מקדמה שמנה ומפתה. לכן אנחנו עובדים עם אמנים שכבר יש להם ביד מאסטר, או משהו שקרוב למאסטר. [לכן הנסיבות גם מכריחות אותנו לחשוב בצורה יצירתית כדי לגשר על הפער הזה. לרוב זה מניב תוצאות טובות כמו הפקת קליפ ביום אחד או שלל הקמת בלוג כישלונות או תחרות תמונות של סטיקרים או מפגשי אריזה או כל מיני דברים אחרים].

פעמים רבות בחודשים האחרונים קיבלנו מייל מאמנים כאלה ואחרים שכתבו לנו "יש לי מאסטר גמור ועטיפה והכל, ואני מחפש הפצה". על כך ענינו: אנחנו לא חברת הפצה, הנה טלפון של חברת הפצה, כדאי לך לדבר איתם.
אז מה אתם?
אנחנו… אנחנו לייבל.
מה זאת אומרת, מה אתם עושים?
אנחנו…
אה…
המממ.

אתם מבינים.
זה מתחיל להיות קשה.
אם כל מה שאנחנו עושים הוא לייצר, לקדם, ולהפיץ קצת את המוצר (רוב החנויות מקבלות את הדיסקים שלנו דרך מפיץ שעומד בינינו לבינן, והוא אפילו לא חלק מהלייבל), אז מה אנחנו? פירמה ליחסי ציבור? לא. מפעל דיסקים? גם לא. שני חבר'ה שעושים את כל העבודה שהאמן לא רוצה לדאוג ממנה ומשקיעים זמן וכסף שאין להם באפיק עסקי שאין לו עתיד? יכול להיות, אבל לא ככה זה מרגיש.

וזו הבעיה. ההבדל בין מה שאנחנו מרגישים שאנחנו עושים, להגדרה הקרה והפשוטה של מה שאנחנו עושים.
אנחנו מרגישים (וסליחה על הפאתוס) שיש לנו שליחות, שאנחנו כאן כדי להביא מוזיקה מצוינת לאנשים שמחפשים מוזיקה מצוינת, שלטעם שלנו ולאהבה שלנו למוזיקה יש משמעות והיא זו שמבדילה אותנו ממכונה שיודעת לשלוח קומוניקטים בעצמה ולטלפן למפעל הדיסקים כדי לוודא שהכל מוכן.
אבל במציאות, בתיאור פשוט, אנחנו שני בחורים שדואגים שתהיה עטיפה, שיהיה מאסטר, לשלם על הייצור, לדאוג שהוא יתרחש, לקדם את הדיסק ולהפיץ אותו בכל מקום אפשרי, לגבות את הכסף ולחלק אותו. לעזאזל, אנחנו אפילו לא עושים בוקינג להופעות.
זה עצוב במידה מסוימת ומעורר גאווה במידה אחרת, אבל כל מה שמבדיל בינינו לבין המכונה היא הטעם שלנו. (טוב, זה והיכולת להיות מדוגדגים)

NMC היא לא חברת תקליטים בעיניי, היא עסק כלכלי נטו ולא מעניין אותם אם המוזיקה מוצאת חן בעיניהם, כל עוד היא מרוויחה כסף. מה האופי המוזיקלי של NMC? אין להם אופי, לא מעניין אותם אופי, אין שום קו מקשר בין האלבומים שלהם. הם עובדים בשביל להרוויח כסף ובאותה המידה הם היו יכולים למכור שווארמה או צעצועים, במקרה יצא שהם סוחרים במוזיקה.
אנחנו – למרבה הצער והשמחה שבדבר – עובדים בשביל המוזיקה, גם אם היא גורמת לנו לפעמים להפסיד אלפי שקלים שלא חוזרים. כי אנחנו מאושרים כמו ילדים קטנים, נאיביים וחדורי אמונה, כשאנחנו מצליחים להביא את המוזיקה של אמן כמו שני קדר או דויד פרץ או מורפלקסיס ליותר מבן אדם אחד חוץ מאתנו. כי אלה אמנים שאנחנו אוהבים, שעושים מוזיקה שאנחנו אוהבים לשמוע, ואנחנו רוצים שכל העולם ישמע גם כן.

ויכול להיות שאין לזה שם. יכול להיות ש"חברת תקליטים" היא לא השם המתאים לנו, יכול להיות שבעוד חמש שנים כבר לא נהיה פה כי כל חנויות הדיסקים על פני הפלנטה ייבלעו תחת פני האדמה וכולם ישמעו מוזיקה בקבצים דיגיטליים בלבד. אולי סתם ייגמר לנו הכסף. בינתיים, גם אם זה גורם לנו לשאול את עצמנו שאלות ממש קשות, אנחנו פה. ואנחנו מקווים שגם אתם, אחרת נתייאש אפילו יותר מהר.

[הפוסט הזה לא נכתב כטפיחה עצמית על השכם ואמירת "איזה טובים אנחנו לעומת השאר!", אלא יותר כהנחת יד רחמנית על השכם ועידוד קל ברגעים של ספקות גדולים]