ארכיון תגית: ד"ש מב"ש

דויד פרץ על הצלחה וחיפוש

21 דצמ

לא תמיד נפרסם כאן את "ד"ש מב"ש" – רשימת התפוצה המעולה של דויד פרץ, ולכן אנחנו ממליצים לכם בחום להימנות עליה – פשוט שלחו מייל אל cactus.records.bs@gmail.com ובקשו גם.
השבוע כתב דויד קטע נהדר על מהי הצלחה, ועל יצירה ללא פשרות אמנותיות. קראו והחכימו:
—————-

שלום

בפעם האחרונה שכתבתי לכם היה קיץ והעתיד נראה ארוך קרוב ופתוח. אך ממש עכשיו מסתיים לו עוד סתיו ישראלי אכזרי, מבולבל ואביך ואני תוהה איזה חורף משונה עומד לו בפתחנו. זה לא מקרה שההופעות שלי בשנים האחרונות מתרחשות סביב הזמן הזה שבו כדור הארץ משנה פאזה במסלולו ועונה חדשה מתחילה. מלימודי הגיאוגרפיה אני נוצר בקרבי תקווה שכאן, רגע שינוי המסלול, מיד לאחר הלילה הכי ארוך בשנה, מהמקום הנמוך והחשוך ביותר, מהיכן שכל סולמות הימים מתחילים לטפס, כאן יתחיל משהו אחר.

היום בבוקר קבלתי במייל הזמנה מאקו"ם להשתתף בסדנת שיווק וקידום המוזיקה בפיייסבוק. אני מבין שעולם המוזיקה השתנה לחלוטין בעשור האחרון, אני יודע שזו אולי הדרך האחרונה שנותרה למוזיקאים אלמונים להגיע לקהל. אך עדיין, בהכרה הרגשית שלי, משהו בהודעה הזו ובעיקר בחיבור בין מוזיקה, שיווק ופייסבוק, עושה לי רע מאוד. לא מזמן התארחתי בתוכנית המצוינת של קובי מידן אנשים בלילה. מידן הוא ללא ספק המראיין הקשוב והרגיש ביותר שראיין אותי. ואחת השאלות שהוא שאל אותי היתה מדוע אני לא מצליח/מוּכר/מוֹכר יותר. זו שאלה שנשאלתי לא פעם בעבר, ולרוב השאלה חלפה לי ליד האוזן. אולם דווקא מפני שהשאלות של מידן היו כל כך קשובות וענייניות, הטרידה אותי השאלה הזו ביתר שאת מאשר בעבר. אני מבין למה מנהל החשבונות שלי יהיה מוטרד, אבל למה זה כל כך מטריד אנשים שמגלים או מכירים את המוזיקה שלי שאני לא מצליח יותר? האם המוזיקה עצמה עולה בדרגה ככל שיותר אנשים מאזינים לה? האם העובדה שהשיר הזה נמכר ליותר אנשים בכדי להעיד במשהו על מה שהוא? האם הצלחה זה רק קיסריה והיכל נוקיה?

לא אכחיש, כשהתחלתי הצלחה ובעיקר הכרה, היו חשובים לי מאוד. אך ככל שהתבגרתי הבנתי שאהבה של קהל היא לא תחליף לאהבה של הקרובים לך, והערכה של זרים אינה תחליף להערכה עצמית, ובעיקר הבנתי שהיש הרבה מאוד דרכים למדוד הצלחה. האם ההצלחה לא יכולה להיות העובדה שאני יושב כרגע בסלון ביתי, צמוד לאולפן ההקלטות המשוכלל שלי, כותב את הגיגי לכמה מאות אנשים המתעניינים במוזיקה שלי . עושה את המוזיקה שמסקרן אותי ליצור, ללא תכתיבים ואילוצים של חברות תקליטים, מעלה אותה לרשת ללא מתווכים ומתווכחים ובעיקר נהנה מזה. חשוב לי להדגיש שאלו אינן שאלות רטוריות. אשמח לשמוע את דעתכם באם חשוב להיות "אמן מצליח" כדי ליצור מוזיקה מוצלחת או מכל סיבה אחרת.

לפני כמה חודשים העליתי לאתר הbandcamp שלי, אלבום ראשון מפרוייקט – "הפרעת קשב" אין זה מקרה שלא ספרתי לאף אחד על האלבום הזה ופשוט העליתי אותו. מדובר באלבום שונה ממה שהוצאתי עד היום. אלבום של מוזיקה ללא מילים. מוזיקה שנוצרה בעקיפין כתוצאה מזה שלפני כשלוש שנים אובחנתי כמי שסובל מהפרעת קשב חמורה. אין ספק שיש משהו אירוני בחיבור בין מוזיקאי להפרעת קשב, ומהאירוניה העגומה הזו נולד האלבום הזה. סבלתי מהפרעת קשב הרבה לפני שהובחנתי ככזה, מאז שהייתי ילד יש לי זכרון חי וחזק ממוזיקה, או יותר נכון מהדרך שבה האזנתי למוזיקה בהקשבה מרוכזת וקיצונית. אך לא למוזיקה עצמה הקשבתי, אלא למוזיקה שהסתתרה בתוך המוזיקה. האזנה שיצרה בי תחושה שבתוך ובין הצלילים, מסתתרת לה מוזיקה אחרת, מוזיקה נפלאה. אולי החויה הזו נוצרה מפני שילדים חווים את העולם כמי שנמצאים דרך קבע בטריפ של אל.אס.די, אבל כשהתחלתי להתעניין בהפרעות קשב ובהשלכות שלהן על פעולת המוח הבנתי שחלק גדול מאותה מוזיקה שבתוך המוזיקה, היה ככל הנראה הונאה עצמית שהמוח שלי עשה כדי לספק את רעבונו הבלתי פוסק לגירויים חדשים. שנים רבות לאחר מכן לכשהכרתי את מוזיקת האמביינט של בראיין אינו, הרגשתי שחזרתי לילדות, המוזיקה שלו היתה בדיוק כמו המוזיקה ששמעתי או אז, מוזיקה שמכילה בתוכה אינסוף עולמות צליל ומאז ומתמיד נמשכתי למוזיקה הזו שילבתי אותה בתוך הדברים שעשיתי (בעיקר בתקופת בלובנד) אבל איכשהו אף פעם לא ניסיתי ליצור מוזיקה כזו במנותק משירים.
לפני כמה שנים התחלתי להתעניין ביצירת מוזיקה גנרטיבית. חיפשתי ליצור מעין מכונה כזו שמוזנת בצלילים והמכונה, שהיא בעצם מטריצה אולפנית מורכבת, משנה את מה שאתה מזין לתוכה בדרכים נפלאות, משונות או מזעזעות ובעיקר בדרכים אקראיות. כך שכיוצר היו לי שני תפקידים בעשיית האלבום הזה, האחד היה להזין את המכונה בצלילים, להתחיל ולהניע את מסע הקסם, והתפקיד השני היה להקשיב לצלילים שנוצרו בתוך המטריצה ולהגיב אליהם. כך בעצם נוצר לו אלבום של חיפוש אחר צליל טהור, חיפוש אחר המוזיקה הנסתרת שבתוך המוזיקה, אלבום שבדיעבד הבנתי שהוא הדבר הכי קרוב לדרך שבה אני חווה את העולם עם הפרעת הקשב שלי. אני גם כאן ובמקום אחר, מקשיב ולא מקשיב, מאזין לצלילים, אך בעיקר שומע את המוזיקה שבין הצלילים.
אני מודע לעובדה שמה שכתבתי עשוי להיות לא מובן, או גרוע מכך להיקרא כאיזה קשקוש אמנותי. אם זו המחשבה שלכם, אני ממליץ לכם לא להקשיב לאלבום הזה. סביר להניח שתסבלו קשות, אבל אם מה שכתבתי נראה לכם מעניין, תנו ל"הפרעת קשב" האזנה לא קשובה, נאמר לפני השינה שהאורות כבר כבויים והרחשים הרחוקים הופכים להיות חלק מצלילי הלילה. אולי זה יעבוד, אולי זה ירדים אתכם אחרי שתי דקות בכל מקרה אני באמת מקווה שזה יעשה לכם משהו מעניין בחלומות.
נשתמע
ביי

דויד פרץ

דויד פרץ על מוזיקה בחינם

20 יול

[הקטע הבא לקוח מתוך רשימת התפוצה החודשית של דויד, ד"ש מב"ש. אם אתם רוצים לקבל אותה למייל שלכם מדי חודש – וכדאי לכם! – פשוט שלחו מייל לכאן]

לא בדקתי את נתוני השירות המטראולוגי, אבל חודש יוני 1999 זכור לי כחודש חם במיוחד. אולי זה בגלל שאת רובו ביליתי במכונית החבוטה וחסרת המזגן של אלעד שופן, שותפי ללהקת בלובנד, עמוק באמצע הדרך בין תל אביב לבאר שבע, נוסעים הלוך ושוב אל העיר הגדולה בכדי להשלים את הפרטים האחרונים הנוגעים להוצאתו של האלבום הראשון שלנו, בלובנד.

קרה המקרה ובאותו חודש ממש בא לאויר העולם שירות מוזר ומשונה שנקרא "נפסטר". חמש דקות אחרי שהפעלתי את התוכנה וחמישה ימים לאחר מכן כשסיימתי להוריד שירים שעליהם קראתי ואותם חיפשתי במשך שנים (ספיציפית זה היה הבוטלג המגה-נדיר של אלטון ג'ון לפני הפרסום הגדול שלו. תקליט שיצא רק לחברות מולו"ת ובו אלטון בצע ארבעה שירים של ניק דרייק, איך קרה שאלטון ג'ון הקליט את ארבעת השירים האלו זה סיפור מרתק כשלעצמו רק אני לא בטוח שהוא מרתק אחרים לכן לא ארחיב.:) הבנתי שלושה דברים.
א – זה הסוף של חברות תקליטים, חנויות דיסקים, ובאופן כללי תעשיית המוזיקה כפי שהיתה עד אז
ב – המושג "נדיר" הפך לנדיר
וג – בעתיד כל המוזיקה תהיה מרושתת.
בחיינו.

מיד לכשיצא האלבום של בלובנד שיתפתי אותו ברשתות השיתוף של אותה תקופה, הנפסטר ולאחריו הסולסיק, הדבר הוליך לכמה שיחות הזויות ומשעשות להפליא עם אנשים שהורידו ממני את בלובנד אך החלו לגמגם ולהתנצל כשגילו שאינני איזה מעריץ של הלהקה המשתף קטעים שלה, אלא חלק ממנה. "אה, אני מבטיח שאקנה את הדיסק כשיצא לי, אני צעיר מדי ואין לי כסף לקנות את הדיסק שלך, אוי, אני ממש מצטער חשבתי שאתם "בלוזבנד" ומיד מחקתי את הדיסק מהמחשב", וכמובן השאלה שתמיד עלתה – "רגע אם אתה בלהקה, למה אתה משתף את המוזיקה שלך בכלל?
למרות שיש אנשים שבטוחים אחרת (נאמר רואה החשבון ומנהל הבנק שלי) אני מאוד אוהב להרוויח כסף מהמוזיקה שלי, למעשה, למרות שלכסף אין ריח, אני יכול להבטיח לכם שלכל שקל שהרווחתי עבור המוזיקה שלי יש טעם מתוק מכל שקל אחר.

<a href="http://davidperetz.bandcamp.com/album/--5">ערים וזכרון 2 by David Peretz דויד פרץ</a>

ואגב זו ברכה שקללה בצידה, אין כסף שאני מתקשה יותר לבזבז יותר מאשר כסף שמגיע אלי מתמלוגים או מכירת דיסקים, אבל זה כבר עניין אחר.
אני לא קפיטליסט באופיי; אבל כשמישהו משלם לי עבור היצירה שלי זה ממלא אותי בשמחת עניים העשירים בחלקם, שמחה מוצדקת ומוסרית, שמחה שמלווה בהכרה הזו שמישהו אי שם, שאולי אני בכלל לא מכיר, התרגש/התלהב/העריך עד שהוא יעשה את הדבר המוזר הזה וייתן למישהו כסף על מה שקיבל בחינם. מישהו ששלח לי פעם צ'ק הביתה, צירף לצ'ק ההוא הודעה אישית, "אני לא משלם לך עבור המוזיקה שלך, אלא בעבור הדברים שהיא עשתה לי…"
למרות שהצ'ק היה גדול בהרבה ממחירו הרשמי של הדיסק באותה תקופה, ההודעה ההיא שימחה אותי יותר מהצ'ק עצמו.

עכשיו, למה אני מספר לך על כל העניינים האלו? אל דאגה, אינני בא לבקש מכם כלום, אלא רק לשתף אתכם בחויה המוזרה הזו של קבלת כסף עבור היצירה שלך. כשאני חושב על זה, זה נס קטן שאתה יוצר משהו גם בלי שאף אחד ישלם לך עליו, נותן אותו בחינם ובכל זאת מישהו רוצה לשלם עליו כסף. ובעיקר כדי לספר שאחרי הרבה שנים, סוף סוף יש מקום לא בתוכי שבו נמצאת כל המוזיקה שלי. הודות לעשייתה של חברתי לחיים והמנהלת הבלתי נלאית שלי – ענת, סוף סוף ניתן לשמוע את כל המוזיקה (כמעט, יש עוד דברים שיתווספו לשם) שהוצאתי עד היום במקום אחד ובחינם. ואם אתם רוצים גם ניתן לשלם שם עבור המוזיקה, אבל שוב, אני חוזר ומדגיש, זו לא המטרה של המייל הזה. המטרה היא לשתף ליידע ולספר.
אז הנה הלינק לדף שלי בבנדקמפ, ואני מקווה שעד סוף הקיץ יעלו לשם עוד כמה דברים ישנים וחדשים ואני אמשיך לעדכן בד"שים מבשי"ים וכולי, בנתיים אזכיר שביום רביעי הקרוב אני מופיע בפסטיבל סמילנסקי בבאר שבע עם הלהקה (דודו חמד, גיל נמט ונדב אזולאי). הרבה זמן לא ניגנו ביחד וזה בדרך כלל מתכון או לאסון או להופעה חד פעמית, ולרוב שניהם בו זמנית.

בכל מקרה שווה לבדוק את העניין וזה בחינם אז אם אתם בסביבה ראו עצמכים מוזמנים לזרוק עלינו מזומנים (אוקי זו בדיחה 🙂

שיהיה יום קר יותר וטוב יותר נעים יותר , וצום ואבל משמעותיים למתאבלים ולצמים בתשעה באב.
ביי בנתיים
דויד

[הקטע הבא לקוח מתוך רשימת התפוצה החודשית של דויד, ד"ש מב"ש. אם אתם רוצים לקבל אותה למייל שלכם מדי חודש – וכדאי לכם! – פשוט שלחו מייל לכאן]

ד"ש מב"ש – עדכוני דויד פרץ לנובמבר

14 נוב

[רוצים לקבל עדכונים מדויד פרץ + מוזיקה בלעדית להורדה? הירשמו לרשימת התפוצה שלו]

שלום חברים

במשך שנים סברתי שאלבומים, צריך לעשות כמו יחסי מין, לאט ובטוח. אבל השנה הפרתי את כל הסטנדרטים שלי וסוף כל סוף לאחר זמן עבודה קצר במיוחד של שנה וחצי, יצא האלבום/פרוייקט "כולם מעשים בודדים", שבו אני שר משירי המשורר אורי ברנשטיין (כמה שינים יא אללה). מאחר ואתם פה כבר כמה פעמים אז סביר להניח ששמעתם על האלבום הזה לא מעט בדרך, אבל עכשיו הוא יצור שקיים והולך בזכות עצמו לחנויות התקליטים או מתגנב להופעות שלי ושם הוא מוכר את עצמו לכל המרבה במחיר! (אוקי אני יודע, האלבומים של היום זה לא מה שהיה פעם, אין להם שום כבוד עצמי והם מוכרים את עצמם בחמישים שקל, רק בשביל לא להרגיש בודדים, והאלבומים היום, כולם מעשים בודדים… )

לא תכננו את תאריך היציאה, אבל בסופו של דבר העטיפה יפה וסתוית (שעצבה וצילמה מיכל שולמן המוכשרת) הסתנכרנה לחלוטין עם מזג האויר הרפוי הזה. איכשהו אני חש שהאלבום הזה מרגיש הרבה יותר נכון כשקר וחם בחוץ בו זמנית. אבל עם מעט ההערכה העצמית שאני רוכש לעצמי מדי פעם במכולת של החיים, אני יודע שאין לי שמץ של יכולת להגיד על האלבום הזה משהו בפרספקטיבה מאחר ואני יצרתי אותו ויצירה מעוותת כל פרספקטיבה. אז בואו ניפרד כידידים כבר עכשיו.

שלום ידידים

רגע, מה לא הלכתם?

מה אתם רוצים לקרוא עוד משהו על האלבום?

בטוחים?

ממש ממש בטוחים?

טוב אז אם אתם ממש ממש מתעקשים…

ובכן מדובר באלבום שבו אני מממש (המממ כמה ממים….) את כישוריי הבימוי ההוליוודי שלי, ולכן החלטתי להתייחס לכל שיר באלבום כאל מיני-סרט ( במחשבה שניה אני מבין שחבל שלא התייחסתי אליו כאל סרט מיני…) שבו המילים של המשורר הם התסריט והמוזיקה היא הסרט.

נשמע מוזר? קחו למשל את השיר הפתוח של האלבום – "מעל עננים", השיר שמתוכו לקוח שם האלבום – "כולם מעשים בודדים". הנה הטקסט לפניכם:

זה זמן רב שאני מסרב, לבוא עם עצמי בדין
אני יושב, והולך, ועומד. וכולם מעשים בודדים
וכשאני נוסע מעל הארץ, כשאני באויר
בין שמי להבים בשעה נידחה, אז אני מעביר

את עצמי ממקום למקום, מעל עננים,
נדמה לי לרגע יקר שלא סר חיני
שיומר המראה שתשמע נגינה,
שירדו מחנות, מראשי ההרים רק תנועות נכונות, אחדות.

ויחל מבראשית ושונה, איש נרמז בקלות
אך בקי וזהיר, איש יושב ולא זז
ורואה בעוצמה מוכרה, בדיוק שמכאיב
איך גז נוף של זיו אחר נוף של זיו

איך איננו על סף הגנים, איך ערבית,
איך איננו רואה מרחקים איך איננו מביט.

כשקראתי את הטקסט זיהיתי וחשתי באותו מצב יחודי מוכר ומורכב שבו אתה מתקדם במהירות עצומה אל יעדך ובכל זאת תקוע במקום. גבוה מעל הכל אך מרגיש שפל מאי פעם, מקום שבו חייך נתונים לגחמות איתני הטבע ואתה תלוי על חוט השערה של חוקי הפיזיקה. והנה למרות הסיטואציה הזו האיש מסרב לעשות חשבון נפש עם עצמו. וכל חייו מעשים בודדים.
אז איך מעבירים את התחושה הסטטית ודינמית כאחת של המטוס מעל העננים, איך מעבירים את רוגע מרבד העננים עם הלמות הלב הממאן להתחשבן? כשהתחלתי עם השיר הזה לא היה לי מושג.
היום כשאני מתסכל אחורה אני רואה את הדרך אל השיר בצורה ברורה, אבל בואו נבהיר דבר אחד כבר מעכשיו, העבודה שלי על השירים היא לרוב אינטואיטיבית ולא שכלתנית, ככה שיוצא לך לא פעם להבין למה ומה עשית רק במבט לאחור.

השיר התחיל עם פריטת אקורדים מתגלגלים שכאלו, משהו שנשאר אצלי באצבעות מלנגן הרבה שירים של לאונרד כהן. הבסים הלכו וירדו בכל אקורד אבל הצלילים הגבוהים נשארו סטטים לחלוטין, תקועים בתוך עצמם, מסרבים לזוז עם הבסים ולעגל את ההרמוניה. לאורך כל הבית נשארו הצלילים התקועים להדהד ובאינטרקציה עם הבאסים המתחלפים יצרו מהלך הרמוני די מוזר, שבו כל האקורדים נשמעים טיפה מעוותים עם כל מיני תוים שלא אמורים להיות בתוכם ובכל זאת הם שם.
הייתי צריך למצוא את הקצב של הלמות הלב החשאי, את הדם שמתנחשל בעורקים מהמתח הפנימי שגואה אל נקודת הרתיחה למרות שמבחוץ זה נראה כאילו אתה יושב בשלווה.

אז איך יוצרים תופים שנשמעים כמו לב? הסתובבתי עם המחשבה הזו במשך כמה שבועות עד שבסוף הבנתי שלא צריך לחפש תופים שישמעו כמו לב כשאפשר לדגום את הלב עצמו. ככה יצא שהלמות הקצב הבסיסי ביותר היא לב אנושי פועם שנדגם אל תוך המחשב ושם עבר את הטרנספורמציה לכלי נגינה. גיל נמט האולטרה מוכשר מוסיף כמה מצילות, בס, ופסנתר שנעטף בעשרות אפקטים כדי לגרום לו להישמע כמו כוכבים כבים, נדב אזולאי מנגן על האקורדיון את אחת המנגינות העצובות ביותר שאני מכיר, וכך פותח את השיר. בין לבין אני מחפש משהו שיעשה סולו בין הפזמונים וגיל שולף מאי שם איזה כלי שאף אחד לא בטוח מהו בדיוק אבל הוא מתעקש שקוראים לו "חזפון" ולי הוא פשוט נשמע כמו קלרינט מזרחי, אבל אליה וקוץ בה הכלי הזה יודע לנגן רק בסולם אחד מה הסיכוי שזה אותו הסולם של השיר? אחד ל-24?

אבל הפעם זכינו בלוטו. השיר וה"חזפון" מתואמים בסולם ואני מרגיש שאלת המזל ממשיכה להאיר לנו פנים עם השיר הזה.
מאוחר יותר נוספת פעמוניה (גלוקן) לחיזוק הבית השני של השיר כדי שיבדיל את עצמו מהבית הראשון אבל אז אני קולט שהפעמוניה נשמעת כמו ההתראות האלו בשדה התעופה, דינ דונג "נוסעים יקרים הטיסה ל… יוצאת משער חמש…" אני מחליט להעתיק את הפעמוניה מאמצע השיר להתחלה כמה רוחות נושבות אחרך כך ו-וואלה, יש לנו פתיחה לשיר.

מאוחר יותר כשאני עובר לאולפן של חברי הטוב ארן לביא, עימו אני עובד על המיקס של השיר הזה, ארן שומע את הקצב הבסיסי ובאחת מההפסקות הוא מתופף על כל הכלים שהוא הביא עימו מהחופשה בברזיל. כששמעתי את המקצבים הברזילאים שהוא מאוהב בהם התחלתי גם לשמוע אותם מתלבשים מעל הלב הפועם, הדברים החלו להסתחרר באויר לרגע ואז לפול למקומם.

ההרמוניה של הפזמונים היתה הרבה יותר עגולה ומשוחררת ועדיין, ככשהתחלנו לעבוד על המיקס של השיר (לכאורה תהליך שבו העיבוד של השיר סגור לחלוטין) חשתי שהשיר עצמו לא "נפתח" מספיק למקומות הגבוהים האלו של התקווה ולו הקלושה ביותר שקיימת בשורה כמו "שיומר המראה שתשמע נגינה שירדו מחנות מראשי ההרים, רק תנועות נכונות אחדות…" או במילים אחרות מעבר לרוחות שמשוטטות בשיר רציתי גם עננים.
עמוק בתוך אחד הלילות האלו אני שומע קולות בתוך הפזמונים, קולות של אשה שממלאת את החלל בתדרים הגבוהים האלו הרחק מהקול שלי, משהו שיתן לי קצת תקווה בתוך האפילה העגומה הזו.
אבל מאיפה מביאים זמרת באמצע הלילה?
מה הבעיה אומר ארן, אחותי טליה גרה פה ליד האולפן, טלפון אחד וכמה דקות אחר כך היא באה ומכפילה את עצמה שוב ושוב עד שמקבלים את מרקם העננים הסמיך הזה.

בנתיים הבאס שהקלטנו בבאר שבע נשמע לי עמוס מדי וחלול, שולפים סינטי מוג וגיבור מהסבנטיז ומייד מקליטים תפקיד בס די מוזר שמשמיט את הפעימה הראשונה כל פעם כדי לתת ללב להיות נוכח במלואו. למרות שכל חוקי המוזיקה הפופלרית אומרים שצריך לנגן באס על הפעימה הראשונה (חוץ מרגאיי שהם הפכו הכל על פיו) פה זה פשוט עבד יותר טוב להשמיט את הפעימה הראשונה, התוצאה שיר שמרגיש כל הזמן בלחץ פנימי כאילו שאף מעגל פנימי שבו לא מצליח להיסגר.
בכדי שיהיה ברור איזה מעבר האיש התקוע שלנו עובר בין הבתים לפזמונים הייתי צריך ליצור מעברים חדים יותר בין שני העולמות. וכך נזכרתי באחד המעברים היפים ביותר של הקפנטרס הנבל שפותח את Superstar, אבל הצליל של הנבל נשמע לי חלול מדי וכך שוב נקרא המחשב לעזרתנו ובלי קשיים רבים החליף את צליל הנבל בצליל הקוטו היפני, אותו כלי משוגע שרק יפנים יכולים להמציא, ושטדאו סוואי עושה בו פלאים ושמות, כך הרכבתי אחד על השני והתוצאה מתנגנת לאורך השיר לפני כל פזמון.

ככל שאני שומע את השיר יותר ויותר חסר לי הסוף של השיר.
ממש רגע לפני שאנחנו מסיימים את המיקס של השיר, אני חש שצריך לשתול בסוף השיר את צליל ה-A.K.G ממש ממש חלש, בכדי לסמן לגיבורנו התקוע שזמנו תם.

וכך גם זמני
אז עד הפעם הבאה : )
להתראות

חלק מהשירים אפשר לשמוע ביוטיוב כאן. וגם במייספייס.

ביום שלישי הקרוב 17/11 הופעת הבכורה של "כלם מעשים בודדים" ב"עשן הזמן" רינגלבלום 86, באר שבע. שעה 21:00, כניסה 30 ש"ח.

[רוצים לקבל עדכונים מדויד פרץ + מוזיקה בלעדית להורדה? הירשמו לרשימת התפוצה שלו]

דויד פרץ: ד"ש מב"ש, מהדורת יולי

6 יול

שני גנבים הם כנראה הסיבה שלא הפכתי להיות מייקל ג'קסון הישראלי. היה זה לילה חורפי וקר כשמעיל מייקל ג'קסון המבהיק שקנו לי הורי בשקם נגנב מחבל הכביסה. בהתחלה הייתי עצוב שהמעיל נגנב אבל כמה שבועות אחר כך קבלתי משחק טלוויזיה של אטארי ושכחתי לגמרי מהרצון שלי להיות מייקל ג'קסון ולעשות מון ווק בבאר שבע.

זה רגע מאוד מוזר כשאלילי הילדות שלך מתים פתאום. יושב גבר המתקרב לגיל ארבעים וקורא שמייקל ג'קסון מת, ובלי לדעת למה הוא נעצב אל ליבו. פתאום הבנתי שיחד עם מייקל מת גם חלק משמעותי מהילדות שלך. למרות שאני כבר מזמן יודע שאני לא הולך לעשות הליכת חלל באחת מההופעות שלי, ואין לי שום ספק שאני לא אאיים על מצעדי המוזיקה העולמיים, אי אפשר להתחמק מהעובדה שאלילי פופ, עד כמה שהם מתגלים כמטופשים כשאתה מתבגר, הם חלק משמעותי מאוד מהילדות שלך, חלק מהותי מהחיים שלך.

"לכל דור יש גיבור ממצעד הפזמונים" שר פול סיימון וכהרגלו דייק לחלוטין. בשבילי, מייקל ג'קסון היה גיבור פופ בדיוק ברגע שבו הכי נזקקתי לו ויכולתי להאמין לו בכל ליבי ומאודי. נכון שבעיניים מבוגרות ומפוכחות אתה רואה דברים אחרים, אבל הסוד הגדול ביותר של הילדות הוא היכולת שלך לראות את הקסם ולהאמין לו ולא לראות את החוטים שמחזיקים את התפאורה.

בהתאמה לטמפרטורות העולות ועולות, כך מצטמצמות ההופעות שלי בקיץ. החודש יש כמה אירועים שאני מעורב בהם וכהרגלי בקודש, מאז שיש לי מנהלת יעילה להפליא (ענת הבלתי מנוצחת ), אני מדווח לכם איפה אהיה ומה אעשה בחודש הקרוב.

ביום רביעי הקרוב אני והלהקה מופיעים ב"רביעי בסמילנסקי" ואני אוצר ערב שלם של מוזיקאים.
שמחתי מאוד להזמין את חברי משכבר הימים אריאל קליינר ולהקתו שעכשיו חוזר להופיע אחרי הרבה שנים שהוא היה במעין פרישה, מעבר לכך אני מאוד שמח לארח את אחד הקולות המעניינים ביותר במוזיקה העברית בשנים האחרונות – ירון בר עמי, שכדאי לכם מאוד מאוד לתת קפיצה למייספייס של הבחור ולשמוע אותו עושה בלוז בעברית.

במוצאי שבת ה-18.7 אני אופיע בתל אביב בצוזאמן יחד עם הלופר בהופעה רגילה בלי כוכבים ואורחים רק צלילים ורעשים

8.7 – פסטיבל סמילנסקי 22:00, רחוב סמילנסקי בעיר העתיקה בבאר שבע. כניסה חופשית
18.7 – צוזאמן, לילנבלום 25, 20:30, כניסה 30 ש"ח.

הירשמו לרשימת התפוצה של דויד פרץ, ד"ש מב"ש.

ד"ש מב"ש יוני – עדכוני דויד פרץ (+"עשן הזמן" להורדה!)

3 יונ

רוצים להתעדכן מדי חודש בהופעות ובמחשבות של דויד פרץ? הצטרפו לרשימת התפוצה שלו (כתבו בכותרת "גם אני"!).

שלום,

כל מי שרקד פעם דיסקו ביפו או גלגל כמה רולים בסושיה יכול להגיד לכם שמוזיקה מורכבת מכמה חתיכות קטנות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, בדיוק כמו סושי. לרוב, החתיכות האלו יוצרות מוזיקה רקידה או כזו שמנסה להיות רקידה. נאמר האוס, היפ הופ, דיסקו וכיוצא בזה. אבל גם במוזיקה קלאסית מודרנית יש כמה חובבי סושי רציניים כמו פיליפ גלאס וסטיב רייך, שאוהבים לחזור על אותה נקודה שוב ושוב ושוב עד שאף אחד לא יוכל לפספס אותה. העניין הוא שבפולק ורוק, מוטיב רול הסושי החוזר על עצמו לא ממש רלוונטי. רוקנרול ופולק היו כמעט תמיד עניין אמריקאי של צ'יזבורגר וקוקה קולה או חטיפי גרנולה ושייק פירות, מה שאומר שהעניין של אנרגיה פרימטיבית פרועה ואקראית או לחילופין שלל רעיונות ומחשבות אסתטיות לא מתחברות עם סושי, סליחה, עם הלופ.

אולי בגלל שפגשתי חייזרים כרומוזומים כשהייתי בן שמונה, או סתם בגלל שאני מסטול מטבעי, לופים תמיד הילכו עלי קסם, יותר נכון הפנטו אותי לתוכם. כששמעתי לראשונה את העבודות של בריאן אינו בגיל עשרים ומשהו הרגשתי כמי שסוף סוף הגיע אל הסושיה שאליה הוא רצה להגיע מאז הרחם.

דויד פרץ

אינו לקח סרטי הקלטה באורכים שונים וגרם להם לנגן יחד שוב ושוב ושוב. בכל פעם שניגנו הסרטים הם נגנו את אותם התווים ממש, אבל מאחר וכמה סרטי הקלטה ניגנו ביחד, ובאורך שונה, בכל פעם שהסרט חזר על עצמו הסרטים השונים היו במקומות אחרים וככה נוצרה מוזיקה אינטראקטיבית, שאמנם נשמעה כמעט כמו משהו שחוזר על עצמו, אבל אם הקשבת מקרוב יכולת להבחין בשינוי הקטן שיצר כל מחזור של הסרטים הלא מסונכרנים.

נדמה לי ששיר טוב לא צריך שום הפקה בשביל לעבור – קח גיטרה אקוסטית וקול אנושי וזה כל מה שצריך בכדי לנצח את העולם. במשך שנים עבדתי קשה כדי להיות מסוגל להופיע לבד עם גיטרה ולהצליח להעביר את השירים שלי הלאה. אבל ככל שהופעתי יותר ויותר הופעות אקוסטיות הרגשתי שחסר לי משהו מהמרקם המוזיקלי של השירים שלי. בסך הכל השירים שלי הם די פשוטים מבחינה מוזיקלית, אין בהם אקורדים מסובכים או מהלכים הרמוניים מתוחכמים, לא בגלל שאני לא רוצה או לא יכול, פשוט אקורדים מסובכים נוטים להסמיך את המוזיקה, להעכיר אותה בהרבה גווני ביניים, ליצור עולם הרמטי ותחום ומה שאני הכי אוהב במוזיקה זה בעיקר את המרחב הגדול שהתווים הפשוטים רק מרמזים עליו, רק משרטטים אותו מרחוק, מרחב שאקורדים בסיסיים לא ממלאים עד סופו ומשאירים לך אפשרות למלא אותו בעדינות עם תוים שחוזרים על עצמם.

לופים.

למרות שאני נחשב כמי שבא מעולם הרוק-פולק, האמת היא שתמיד הייתי לופיונר בגישה המוזיקלית שלי. מהאלבום של בלובנד ועד הייקו בלוז, המוזיקה שלי הורכבה מהרבה לופים. "ערים וזכרון", "מריונטות", "יפה כמו שקט", "היום זה עכשיו", אלו דוגמאות מובהקות ללופים, אבל לא רק הם, וכשחשבתי כיצד להעשיר את ההופעות האקוסטיות בלי להביא עוד כמה נגנים, הגעתי אל הלופר.

מי שהיה בהופעות האחרונות כבר מכיר את המכשיר האדמדם (Boss RC 50, אם אתם מוכרחים לדעת) שנמצא על הרצפה לצידי, ועליו אני יכול להקליט כמה וכמה לופים שפשוט מנגנים שוב ושוב ושוב ושוב עד שאני מחליט להחליף או להפסיק אותם.

רוב משתמשי הלופרים למיניהם משתמשים במכשיר כדי ליצור מצע קצבי למוזיקה שלהם, אבל אני מאוהב באפשרויות שהלופים מציעים לי כדי לחבר אותם אל המצע המוזיקלי של השיר. ככה שאחרי הרבה שנים, שבהן רציתי להגיע לאיזון בין האינטמיות של הופעות אקוסטיות לבין העושר המוזיקלי של עיבודים גדולים לשירים, נדמה לי שהלופר הזה הוביל אותי למקום חדש ומאוד מאוד מעניין מבחינה מוזיקלית.

טוב נראה לי שנמאס לכם מהלופים שלי,

אז רק אציין שהחודש יוצא לי להופיע עם כמה חברים ותיקים ומוזיקאים אהובים. בשבת הקרובה אני מופיע עם אריאל קליינר בבית פית/קית בתל אביב. לטעמי הוא אחד מהיוצרים הכי גדולים שיש כאן וזה שרוב האנשים עדיין לא מכיר אותו לא משנה את העובדה. הוא היה אחד משני הסולנים של "פרוייקט הגומיה" זצ"ל אבל הוא גם הוציא את אחד האלבומים הישראלים היפים ביותר אי פעם – "כשאנחנו קורים". למרות שאני סובייקטיבי להחריד, אני ממליץ לכם מאוד מאוד לשמוע אותו (תורידו בסולסיק – הוא כבר מזמן לא בדפוס ואי אפשר להשיג אותו יותר). אחרי כמה שנים שאריאל חצי פרש מעולם המוזיקה לטובת עולם האמנות, הוא חוזר עכשיו בתור חלק מלהקת מורה חיילת, ועוד כמה הרכבים מבית פית/קית.

בירושלים אני אופיע עם "כריכה רכה", שזה בעצם ההרכב של חגי נחתומי, מי שבעברו היה המתופף של בלובנד והוא עד היום אחד האנשים הנחמדים ביותר ביקום. למרבה הפלא התכונה הזו לא מפריעה לו להיות גם יוצר מוכשר ואחרי שעבדנו יחד בשנתיים האחרונות על האלבום שלהם – הוא סוף סוף מוכן וזו תהיה הזדמנות מעולה לשמוע את כל שירי המשוררים שחגי הלחין (רביקוביץ, ט. כרמי, רחל, תמיר גרינברג).

אחרי שטעמתם כבר מהאלבום של אורי ברנשטיין (שמתקדם מאוד לעבר יציאתו ועכשיו אנחנו בענייני עטיפה וגרפיקה) אני מצרף למייל הזה טעימה נוספת מהאלבום שיצא אחריו "הדרך הביתה" – והפעם מדובר בשיר הכה-טעון שנקרא "עשן הזמן".

למרות שאישית אני חי עם השיר הזה בעוני ובאושר, לצערי הרב רובו המכריע של חברי ומכריי לא אוהבים את השיר הזה ורואים בו "שיר תהילה מגוייס" לחנות הספרים-ביתקפה- מקום להופעות "עשן הזמן", כמו לעיר שבה אני חי – באר שבע.

אני מקווה שאתם תשכילו לראות מעבר לקוצר הרואי של חבריי, מכריי ומוקירי זכרי לעתיד, ולכשתקראו את הטקסט עצמו תגלו, כמו תמיד, שהדברים הם כמעט אף פעם לא פשוטים כפי שהם נראים.

בעיני השיר היה ועודנו שיר…

בעצם למה לספר לכם? תקשיבו בעצמכם ותגידו לי אתם מה השיר הזה.

דויד פרץ – עשן הזמן – רוצים להוריד את השיר? הצטרפו לרשימת התפוצה של דויד פרץ (כתבו בכותרת "גם אני"!).

יום טוב וחודש מוצלח.

הופעות חודש יוני:
6.6 – בבית פית/קית ת"א, פרנצויז 14 פינת שניצלר. שעה 21:00
אריאל קליינר (עם שירים חדשים וישנים) ודויד פרץ (הופעת סולו עם לופר)- 2 הופעות בכרטיס 1 (20 ש"ח)

10.6 – בצוללת צהובה י-ם. רח' הרכבים 13. א.ת. תלפיות, שעה 21:00.
דויד פרץ ואיתי בלטר בהופעת סראונד עם ההרכב המלא (הופעה אחרונה בסיבוב המשותף) וגם חגי נחתומי (בלובנד, המשפחה, הלהקה שלא היתה) וההרכב החדש שלו "כריכה רכה" בהופעת טרום-השקה לאלבום . 2 הופעות בכרטיס 1 ( 40/35 ש"ח).

רוצים להתעדכן מדי חודש בהופעות ובמחשבות של דויד פרץ? הצטרפו לרשימת התפוצה שלו.