ארכיון תגית: בית דפוס

לא יודעים מה איתכם, לנו יש דיסקים של נדב אזולאי ביד

27 פבר

וככה הם נראים. מיד אחרי התמונות המרגשות – טקסט שכולל את החדשות הרעות (וגם אותו תקראו, יש לכם ברירה?)

החבילה הגיעה
בצד של הרעים - סוף כל סוף
מה זה, גבינה?
טה-דה!

נחשו מי עיצבה בכישרון-על את העטיפה אבל עדיין לא קיבלה את הכסף שלה? נכון, שני קדר!
ואת תמונת החזית צילם דני מכליס, אם אינני טועה בשם שלו. שם טוב, מכליס.

אז מה הבעיה, אתם שואלים?

אז זהו, האמת היא שמה שאנחנו לא מראים לכם בתמונות, מרוב בושה, הוא שיש חתיכת פאשלה ענקית בהדפסה הזאת. כלומר, כן, באלף העותקים שכבר הודפסו ושילמנו עליהם וקיבלנו הביתה בארגזים ממש ממש כבדים.

העימוד של החוברת לא נכון.

מן הסתם, בחוברת שמתקפלת לשניים ומחוברת בסיכות (כמו רוב החוברות בעולם), לא מדפיסים את הדפים ברצף ההגיוני שלהם, כי אז הכל עשוי לצאת מבולגן והלקוח יהיה ממש כועס וירצה להרוג מישהו. משנים את הסדר הטבעי בצורה הגיונית ומחושבת, כך שאחרי שכל הכפולות יודפסו ויהודקו בסיכות, דפדוף בחוברת יניב את הסדר הרצוי של הדפים. זה לא מה שקרה כאן, הכל יצא מבולגן והלקוח (אנחנו) ממש כועס ורוצה להרוג מישהו.

אז מה עושים, לכל הרוחות?
זהו, שאנחנו עדיין לא יודעים. אם זה לא מחורבן לגלות את זה אחרי ההדפסה, זה עוד יותר מחורבן לגלות את זה ביום חמישי אחרי הצהריים, כשאי אפשר כבר לתפוס אף אחד בבית הדפוס וצריך לחכות עד יום ראשון.

חרא.

אז אנחנו מקווים לטוב. האשמה היא בחלקה הקטן שלנו. קיבלנו דוגמה ממוחשבת לאישור, עם מספרי עמודים מאוד מבלבלים. נדב, בנימין ואני אישרנו כי הנחנו שזה פשוט חלק מהעולם המוטרף של בתי הדפוס בו אנחנו לא בקיאים. לעומת זאת, גם שני קדר – בעלת ניסיון רב עם בתי דפוס מתוקף היותה מעצבת – ראתה ואישרה. כך שאני די בטוח שלא כל הבעיה היא אצלנו.

כאמור, אנחנו מקווים לטוב. במקרה הכי גרוע, לכל אחד מהמאזינים יהיה משחק קטן (והאמת היא שיש לי לא מעט דיסקים מכובדים ומצליחים מחו"ל שהמילים לא מודפסות בהם בסדר השירים הנכון, ואני חושב שזה אפילו לא נובע מטעות).

זה דיסק מודפס ביד שלך או שאתה שמח לראות אותי?

20 פבר

תקשיבו, לא משנה מה אומרים לכם בנוגע לבתי דפוס, זה תמיד הרבה יותר גרוע. כמובן שאמירה כזו מכילה הסתייגויות: לא כל בתי הדפוס אותו הדבר ויש כאלה שתענוג לעבוד איתם או שהמחיר שלהם מצדיק הרבה חריקות שיניים בדרך, אבל ברצינות – אם היומן מייעד לכם פגישה עם בית דפוס בצהריים ואתם הלקוחות, כדאי שתביאו איתכם טונות של סבלנות, מגאפון וראש שום.

לשמחתי שלשום נקבעה לי פגישה בבית דפוס מהחביבים שנתקלתי בהם (הוא אפילו נמצא כאן בצפון!) כדי לאשר סופית את הדפסת העטיפה של נדב. כשהגעתי לשם הזהירו אותי מראש שזה עלול לקחת קצת זמן: "המכונות עושות לנו היום קצת בעיות אז תתאזר בסבלנות, רוצה לשתות משהו?"
ניצלתי את הזמן כדי לצלם קצת:

היו שם את כל ערימות פחי הצבעים הללו שלא יכולתי להתאפק ולצלם אותן בפוזות מגרות.


פתח היציאה של מכונת הדפוס, הרבה כפתורים וניתן להבחין בכבשן המאוורר שמייבש במהירות את ההדפסה כשהיא יוצאת.


צילום הישר לתוך הקרביים של הכבשן.


מנהל בית הדפוס סימן לי שעומדים להכניס את הגלופות של נדב למכונה, רצתי כדי להספיק לתעד את הרגע.


מכאן מזינים את הנייר.


זה הנסיון השלישי שיצא מהמכונה.


בדקנו שוב ושוב עם זכוכית מגדלת כדי לוודא שצבעי השחור, צהוב, אדום וכחול מסונכרנים ויושבים על אותו גריד, אחרת התוצאה תהיה פסיכדלית ומשעשעת – לא בדיוק מה שהתכוונו אליו.


זה הצילום האחרון שצילמתי לפני שעזבתי את בית הדפוס, אחרי שוידאנו שהכל יושב במקום והצבעים נראים כמו שצריך. ממש רגע אחרי אישרנו את ההדפסה והמכונות החלו לרעום.

עוד תמונות מהביקור בבית הדפוס תוכלו לראות בפליקר שלנו.

אני מקווה שלקראת סוף השבוע הבא כבר נוכל למשש את הדיסקים, ארוזים ומוכנים להפצה!

רומבה בבית הדפוס

14 פבר

זו עומדת להיות הודעה קצרצרה:
אני ממש מתרגש לכתוב כאן שהדיסק של נדב אזולאי, "בצד של הרעים", לאחר שעבר כל כך הרבה (הוקלט ואז הוקלט מחדש ובעצם מחכה לצאת כבר 3 שנים!) נכנס בסוף השבוע למפעלים מהם הוא אמור לצאת בעוד שבוע וחצי בערך מודפס, ארוז ומנויילן למישעי!
CDI קיבלו את המאסטר והם כבר החלו במלאכת השיכפול ובנוגע להדפסת העטיפה (השלב הכי טראומתי כאן בלייבל בכל הוצאה לאור של דיסק) כולי תקווה שהפעם הכל יעבור בשלום, אני אשתדל להיות נוכח באופן אישי בבית הדפוס כדי לוודא שהכל יתקתק כמו שעון קימל.

– סליחה אדוני, מה אתה עושה כאן?

– באתי לצפות בהדפסת העטיפה "בצד של הרעים", תגיד אתה באמת חייב לאכול סנדביץ' מעל הנייר כאן? זה בדיוק נכנס למכונה, זה לא ישאיר כתמים?

– אל תדאג! (מנקה במהירות פירורים במיונז מנייר 180 גרם) אנחנו יודעים מה אנחנו עושים!

– רגע, למה זה יוצא כל כך גדול?!

– מה לא דיברנו על 12 מ' על 12 מ' ?

– זה לא מ'! זה ס"מ!!!!

– הו!

– נו, עכשיו איך תכניס לדבר הענק הזה דיסק?!

– המממ.. כן, זו בעיה – אולי תשקול לשים שם כמה דיסקים בו זמנית?

– מה?! על מה אתה מדבר ?

– כמה דיסקים, נו.. אתה יודע, זה יחסוך לך. תוכל לשים 50 דיסקים בעטיפה אחת.

– בטח, יש כאן מספיק מקום לשיכון עשרה משפחות עולים לפחות!

– לא מצחיק, אני מאוקראינה.

– סליחה.

ימים ברקיע – "הייקו בלוז" כבר כאן

29 יונ

הייקו בלוז

בחודש האחרון ראיתי את השמש שוקעת וזורחת מספר שווה של פעמים וכמות שעות השינה הזעומות שלי הפכו זה מכבר לנושא הבדיחות החביב בקרב אנשי הלייבל, אבל זה מה שקורה כש-24 השעות ביממה אינן תואמות את גודש המציאוּת והופעות השקה נקבעות שבועות רבים מראש. אבל עכשיו, אחרי שינה מתוקה של שבע שעות שהיו כעין עילפון קהה חושים, אני יכול להחזיק את הרך הנולד ששמו בישראל "הייקו הבלוז" ולצעוק שזה כאן, שזה קיים בעולם וכעת תנו לאותו רך זב חוטם להדהד דרך פרודות האוויר ההופכות לרטט של מוזיקה, שהיא בתורה הופכת לרטט בין חדרי הלב.

איך אני יכול לסכם שבוע גדוש שהחל כמעט במפחי נפש ועיכובים והפך לצחוק משוחרר בקרנית העין כשדויד, גיאחה ואני החלפנו מבטים ביום רביעי האחרון?
אני חושב שאתחיל היכן שגיאחה סיים את הפוסט הקודם שלו:

יום שלישי היה בין הימים המוטרפים שאני יכול לזכור והוא החל ב-SMS קטן מדויד. "?" זה כל מה שהיה כתוב שם וזה היה מספיק. בית הדפוס בחולון היה אמור לספק לנו את המארזים המיוחדים כבר ביום ראשון אבל עקב פאשלות שונות (הרי בכל זאת מדובר במארז מיוחד שדרש ביצוע קפדני) הכל התעכב ונדחה אל יום שני והתמסמס אל יום שלישי – ערב הופעת ההשקה הראשון של "הייקו בלוז" באוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע.
"חבל דק מאוד" כיניתי את יום השלישי ההוא מהרגע שהתעוררתי אחרי שעה-שעתיים של שינה כשטעם הגלידה הליילית (עם גיאחה ואחיו בתחנת דלק נידחת – צומת המוביל, 3 בלילה) התערבבה לי עם קרעי חלומות, וסימן השאלה שדויד שלח הפך לתהייה קיומית על למה לכל הרוחות תמיד הכל חייב להיות ברגע האחרון. חייגתי בבהילות לבית הדפוס כפי שטובע יאחז בסירת גומי."תבוא בארבע" אמרו לי מהצד השני, "300 מארזים ראשונים יחכו לך כאן".
מכיוון שהאמון הכללי בכל הנוגע לבתי דפוס נשבר לנו כבר לחלוטין, הבנתי את זעקות השבר של דויד: "זה אומר שהעטיפות יהיו מוכנות ב-19:00… בחיים לא תספיק להגיע לבאר-שבע עד 20:00!" ניסיתי להרגיע אותו ואת עצמי, אמרתי שיהיה בסדר ויש סיכוי שהמארזים אכן יחכו שם בשעה היעודה אפילו שמדובר כאן בבית דפוס – לא כולם רעים. כן, עד כדי כך האמון הבסיסי שלנו נפגם. בנוסף לכל זה, דויד בישר לי שאני חייב לעבור בתל-אביב ולהשאיר באולפני "קול ישראל" דיסק צרוב עם "עצוב כמו מים" כדי שיוכלו להשמיע את זה ברשת ב' יחד עם ראיון קצר שערכו עימו.

"חבל דק מאוד" – סיננתי לעצמי (אני מתנצל מראש קסטה יקירתי, אבל ה-”פסנסיה“ עדיין לא תפס :-)) בזמן שהעמסתי הכל למכונית ודהרתי מרכזה כאילו נשיא המדינה רודף אחרי ומטהו הוורדרד בידו. הפקקים שקיבלו את פניי בחבית היורה הרותחת ושמה תל-אביב היוו דרך עגומה להיזכר שוב שגז המזגן ברכב שלי אזל ורק החימום פועל (לעומת זאת השכן שלי החל לשהק חיוכים אפילפטיים לאחרונה, אני מקווה מאוד שאין קשר בין הדברים) אז פתחתי חלונות כדי להתאוורר בחמצן הצח שפלטו מאות אגזוזים רוטטים והתנחמתי בפ'אנק הפסיכדלי שסילסל את חלל המכונית.
המחוגים הראו כבר רבע לארבע בזמן שאני והמרחב הלוהט שאני מכנה "אוטו" השתרכנו מחוץ לעיר הגדולה וכדי להחזיר נוזלים מצצתי קצת את שרוול החולצה שהיה רווי די והותר מהם. בחולון הלכתי לאיבוד. אם מישהו מבין הקוראים כאן זכה לראות רכב לבן נוסע מסביב למעגל תנועה במשך כמה דקות ביום שלישי האחרון בכניסה לחולון – זה הייתי אני. לבסוף, בארבע וחצי, הגעתי לבית הדפוס ודיברתי עם ד', האיש שלנו במקום.
"ממש כל רגע 300 המארזים אמורים להגיע – בוא תחכה כאן במשרד בינתיים".
אני מתיישב ונמוג אט אט אל תוך המזגן עד שדויד מקים לתחייה את הסלולרי שלי.

"נו?" הוא שואל, "יש משהו?"
"כל רגע זה אמור להגיע.."
נאקת כאב מגרונו של הפרץ. "טוב, תודיע לי כשהמארזים בהישג יד."

אני מרגיש שהחבל כבר כל כך דק עד שהוא נכרך סביב הצוואר וכל שנייה שחולפת היא שנייה של איחור להופעה החגיגית של דויד בבאר-שבע. כדי להסיח את הדעת העברתי את הדקות בשיחה נעימה עם ד' כשפתאום הוא מרים את ראשו ומודיע לי שהמארזים הגיעו ובאותה שנייה בחור מתנשף נכנס לחדר, מניח על השולחן ארגזים ממולאים בהייקו ונמלט החוצה כששובל של אדים עוקב אחריו. ד' פותח בזהירות את הארגז העליון ושולף משם את העטיפה. הנשימה נעתקת לרגע, אני מציץ לארגז ומגלה לראשונה עשרות כריכות יפהפיות כשהכיתוב האדום "דויד פרץ – הייקו בלוז" מעטר אותן. אני מברך את ד' ואת בני ביתו, חבריו מהצבא ואת החתולה שאני מקווה שיש לו ומחליק בשאון נהמות מנוע אל עבר הדרך הארוכה שבסופה מצפה באר-שבע.

בשעה שש וחצי לערך אני נכנס לחנייה של אוניברסיטת בן-גוריון.
"דויד, האם מושב תלמי יוסף קרוב יחסית לבאר שבע?"
"מה?! איך הגעת לתלמי יוסף??"
"סתם רציתי לדעת מתוך סקרנות – הרגע נכנסתי לאוניברסיטה, מישהו בא לעזור לי עם הארגזים?"
דויד פולט אנחת רווחה ואני חש בחיוך המתפשט על פניו, "אני תיכף קורא לטל שתעזור לך".

טל אורן וגלית פרץ המתוקות (באמת, פשוט אין לי מילה אחרת) פוגשות בי בחניון ויחד אנחנו מעלים את הארגזים למשרד של גלית במתחם האוניברסיטה. מי שהספיק לרכוש את "הייקו בלוז" בוודאי שם לב שמה שמחזיק את הדיסק למארז הינו פיטמת ספוג נהדרת (CD FOAM DOT בשמה המקצועי) – ובכן, מה שעשינו יחד, שעה וחצי לפני ההופעה בבאר-שבע היה להדביק את אותן ספוגיות, להצמיד את הדיסקים ולארוז את הכל בניילון. כרבע שעה לאחר שהתחלנו לעבוד, דויד פרץ כמו סערה למשרד, נעמד לרגע ושאל אם יש דיסקים מוכנים. קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בכולם כשעותק טרי נחת בין כפות ידיו והוא ממשש אותו, עדיין לא מאמין. "זה יפהפה…" אמר ושתק. פתאום נפלטה מבין שפתיו שאגת שימחה והצליל הדהד לכל אורך המסדרונות האקדמיים והרעיד את היסודות של הפקולטה למדעי הרוח. דימיינתי את כל אותן שנים כלואות שיצאו לחופשי באותה שאגה והתעופפו להן אל עבר הרוח הלוהטת שנשבה שם בחוץ, מרקדות נטולות רסן במדבר והמסע הארוך הזה שמגיע סוף סוף לקיצו ונותן בכך את הפתח למסע חדש שזה עתה מתחיל. כל מה שיכולנו לעשות שם הוא להתחבק ולטפוח אחד לשני על הכתפיים, אלוהים, כמה זמן חיכינו שהרגע הזה יגיע.

עמוס בארגזים עם עותקים טריים (!!!) של "הייקו בלוז" נכנסתי לאולם האודיטוריום ולפני שהספקתי להתיישב, השמועה כבר עשתה לה כנפיים ומצאתי את עצמי מוכר עותקים ראשונים לאנשים שחיכו זמן רב לדיסק הזה – ואז החל המופע. ניסים קלדרון עלה לבמה והציג את מיטב היוצרים הבאר-שבעיים ובזה אחר זה עלו: נדב אזולאי, לנסס, טל אורן, יוחנן קרסל ולבסוף דויד פרץ המגובה בהרכב מלא שכלל את כל השמות הללו. היה תענוג אמיתי.
אם בתחילת הערב הייתי יכול להגדיר את כמות האנשים שפנו אליי כדי לרכוש את הדיסק כטיפטוף, אז בסיום ההופעה של דויד לאחר שנאמרו מילות התודה האחרונות ומחיאות הכפיים נדמו, הייתי מוקף סערה – עד שביקשו מאיתנו בעדינות לקחת את הארגזים החוצה. הדבר היחידי שהצטערתי עליו באותו ערב הוא שלא הספקתי באמת לשוחח עם האנשים שפנו אליי, אני תמיד מעדיף הזדמנות להכיר ולדבר עם אנשים ולא רק לשמש כאיש בסטה של דיסקים – אז אני מתנצל מראש על השיחות המרתקות שהחלו ולא הגיעו לידי סיום (בשביל זה בדיוק המייל שלי מופיע פה למעלה :-)).

חזרה לקראת ההופעה ב-

למחרת, אחרי שינה שלווה על הספה המוכרת בסלון של דויד – הגיע הזמן לעוט על תל-אביב.
בעוד חברי הלהקה מתמקמים להם על הבמה בתאטרון תמונע, מכוונים כלים ואיש סאונד יוצק את מיצבי מיקרופונים הסובבים אותם, מצאתי מקום נוח להניח עליו את הארגזים ולפרוש את מפעל הדיסקים הנייד שלי. החזרה ההיא לקראת הערב הגדול שיבוא אחריו היוו פסקול מושלם להדבקת פטמות ספוג על גבי המארז. אט אט הצטרפו בועז כהן, יוסי בבליקי, איתי בלטר ושרון מולדאבי – עולים כל אחד בתורו אל הבמה, מחליפים בדיחות, מג'מג'מים ומלטפים את הדיסקים הטריים שנערמו על השולחן.

החבר'ה יושבים בזמן החזרות להופעה בתאטרון

בנוגע להופעה המרגשת שנערכה כמה שעות מאוחר יותר – אעביר את שרביט הכתיבה לאחי היקר גיאחה שזו לו הפעם הראשונה שהוא נוכח בהופעה של דויד פרץ ולי קשה להתחרות בניצוצות הניתזים מהמילים שכתב כאן.

רביעי בלילה, אנחנו נפרדים, דויד גיא ואני, בלאות המשכרת של אחרי-הופעה ועם חיוך עקלקל שפשוט לא מצליח להימחק מהפנים. נותרה רק הדרך הארוכה צפונה בשעות הבוקר המוקדמות וכשהשחר הצית בלהבה את שדות החיטה הרחבים של עמק יזרעאל, לא יכלתי שלא להיזכר בטעם של אותן לחמניות טריות ומתוקות שאימי נתנה לדויד פרץ ולי באותה נסיעה לאמן הקאליגרפיה היפני בטבעון, אישיאי קאזואו.
"תקחו, שלא תהיו רעבים." אמרה.
העמק נבלע בערפילי הבוקר ונמוג אל הכביש בדרך הארוכה חזרה הביתה.

DVD Peretz + קצת חדשות טובות

20 יונ

קצת חדשות טובות בניסוחו של גיאחה:
א. העטיפות לדיסק – הדבר שעיכב אותנו עד עכשיו – נמצאת ברגעים אלה ממש בבית הדפוס, שקיבל השבוע אישור עבודה ועובד במלוא המרץ, בכוונה לספק לנו כמה מאות עותקים עוד בסוף השבוע הזה, או מקסימום ביום ראשון. האריזות האלה יילקחו צפונה לגליל הנאה והחמים, ושם יודבקו עליהן ספוגיות והדיסקים עצמם, הן ייארזו בניילון עם מדבקת Hiss טריה וחתיכית בפנים, וירוצו-יאוצו לשני מקומות עיקריים: 1. אליכם, החבר'ה שהזמינו מראש! תקבלו גם פיצוי קטן ודבילי (כמו שאנחנו אוהבים), על כך שנאלצתם לחכות. 2. למכירה בהופעות ההשקה של דויד בשבוע הבא – יום שלישי (26.6) באוניברסיטת בן גוריון, יום רביעי בתמונע בת"א ויום שבת בבית המוסיקה בי-ם. בחלק מההופעות יהיו גם אורחים שווים, אז אל תפספסו!
ב. ה-DVD, כמו שיציין בנימין עוד רגע, כבר מוכן, וגם חוברות הבונוס נמצאות עכשיו תחת מכבשי הדפוס. הכל מגיע לכדי סיום, לו חיכינו כולנו יותר מדי זמן.
ג. תזכורת קטנטנה: מחר, יום חמישי, שני קדר שלנו תופיע עם הרכב מעודכן (חיים רחמני, גיא ביבי ואירוח של אבישי אפרת) ב-"גדה השמאלית", תל אביב, בשעה 21:30. בנימין ימשול בגאון בעמדת הסאונד, וגיאחה יריע בקולי קולות בין השירים. במקום יימכרו גם דיסקים של שני במחיר לייבלי (30 ש"ח – בדיוק כמו עלות הכרטיס להופעה). תבואו!
ועכשיו, המקלדת לבנימין…

* * *

לאחר שבוע ומשהו קצרי נשימה, ללא שינה ועם תזונה לקויה (דבר שתוקן במהרה בזכות טלי הבלתי נלאיתתודה בייב!), הסופ"ש קרב לו ומפריח חיוך של סיפוק על פנים שלרוב אני מזהה כשלי. למה החיוך? ובכן, אני ממליץ לכם להתעדכן כאן בימים הקרובים (בנימין ממלא את פיו בקפה רותח וסובל בשקט).

בעצם רציתי לכתוב כאן קצת על הדיוידי, הבונוס המיוחד (עם חוברת) למזמיני מהדורת הדה-לוקס של "הייקו בלוז".
אני חושב שהרעיון לדיוידי החל כשהחלטנו להוציא לאור את כתבי "הדרך להייקו בלוז" של דויד, חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לא להזניח את הסרטונים הקטנים שליוו את הטקסטים הללו וגם הרגשתי קצת מתוסכל מהרזולוציה הנמוכה שיו-טיוב העניק להייקו הויזואלי הנ"ל. אז למה לא להעניק את הסרטונים הללו באיכות משובחת? גיא ודויד הסכימו באופן עקרוני, אבל טענו בצדק שזה לא מספיק. דויד הציע שנכניס לשם את "הייקו בלוז" בגרסת ה-24bit (רזולוצייה גבוהה יותר של צליל) ועם סאונד קצת שונה, הרעיון כמובן התקבל בתשואות רמות והתווסף מייד.
נזכרתי שבמהלך המיקסים והמאסטרינג האחרונים שדויד ערך לדיסק צילמתי לא מעט קטעי וידאו כדי לתעד את ההווי האינטנסיבי של אותם יומיים מוטרפים באולפן. עברתי על חומרי הגלם וערכתי אותם לכדי קליפ קצר בשם "אבודים בבאר-שבע" כשלצורך הפסקול השתמשתי בסקיצה לשיר חדש שדויד ניגן לי באחת מאותן ההפסקות שבהן ניסינו להקל מעט על האוזניים הרצוצות אחרי שעות מרובות של האזנה קדחתנית לשירים ותיקונים אחרונים ל"הייקו בלוז".
אבל עדיין זה לא היה מספיק.

"תגיד דויד, יש לך במקרה צילומים או איזה תיעוד וידאו מעניין אחר שאוכל להכניס לדיוידי?"
"תן לי לחשוב רגע. אני חושב שיש איזה סרט קצר שעדה (זוגתו של ניסים מסס מההרכב של דויד) צילמה לפני חצי שנה בערך.."
"וואלה, מה מצולם שם?"
"אני זוכר שקצת דיברתי על בלוז ויש גם תיעוד קצר של חזרה עם "הייקו בלו(ז)בנד", תדבר איתה ותבדוק אם אפשר להשתמש בחומרים האלה."
"היי, מגניב – אעשה זאת!"

לאחר שיחה קצרה ונעימה עם עדה, היא הסכימה ללא היסוס לתרום את הסרט הקצר לדיוידי.
"זהו טוֹבַרישים, יש לנו דיוידי." בישרתי בדרמטיות לדויד וגיא.
"רגע, רגע." הפסיק אותי הדויד, "פתאום נזכרתי שלפני שנתיים צילם אותי יורם קופרמינץ לאיזה ראיון שהיה אמור להיות משודר בטלוויזיה אבל בסוף ירד, אני חושב שיש שם גם כמה שירים שאני מבצע עם רות דולורס-וויס."
"באמת? למה לא אמרת את זה קודם?"
"טוב, נזכרתי בזה רק עכשיו. צור קשר עם יורם ותשאל אותו אם החומרים הללו עדיין קיימים."

אחרי התכתבות עם יורם הבנתי שהחומרים קיימים ועוד איך – אך מעולם לא עברו אפילו את שלבי העריכה אלא נשארו מיותמים על קלטת קטנטנה, אותה אספתי ממחבוא כפי שסיכמנו באחד מהביקורים שלי (הנדירים – יש לציין) בתל-אביב. כשדגמתי את החומרים למחשב עריכה ובהיתי בהופעה המוזרה הזו של דויד ורות באמצע כיכר ריקה בבאר שבע ואח"כ כששמעתי את הראיון, שהיה די מקיף – על מוות, בלוז, דיסקים אהובים ואהובות מוזיקליות, באר שבע כגן עדן תרבותי והתוכניות לעתיד ("אני מתכנן להוציא ממש בקרוב דיסק חדש בשם הייקו בלוז" – 2005) – הבנתי שנפל לידיים שלי אוצר. אחרי עריכה אינטנסיבית שנמתחה אל הלילה והבוקר שמיהר מדי לעלות, הצלחתי לקצר חומר גלם של שעה ל-20 דק' מזוקקות. התייעצתי עם יורם איזה שם ניתן לתת לסרט הזה. "הראיון – גרסת הבימאי", כתב לי בלי למצמץ.
אל כל התבשיל הויזואלי-אודיופאלי הנ"ל צירפנו גם אלבום תמונות קטן וחביב מצלמים שונים עם תיעוד הופעות, רגעים קטנים באולפן ופוסטרים למיניהם, ועמוק עמוק בפנים החבאנו כמה ממתקי הפתעה למי שידע ללחוץ נכון על כפתורי השלט 🙂
הדיוידי הושלם ומוכן.

ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לעדה אתגר וניסים "מונו" מסס, יורם קופרמינץ ואתי ניר, לכל הצלמים והצלמות ששיתפו עימנו את אוסף התמונות הפרטי שלהם עבור הדיוידי הזה.
תודה.

* * *

"מורפיוס, תקשיב, יש עוד מקום בדיוידי?"
"דויד, הדיוידי פרץ כבר מוכן – למה אתה שואל?"
"כי הגיע לידיי צילום הופעה בקלאב-הד באיכות צליל מדהימה."
"מה?? למה לא אמרת לי את זה קודם?"
"רק עכשיו זה הגיע לידיים שלי…"
"יופי דויד."