ארכיון תגית: ביקורות

פתאום כולם נזכרים בשני קדר

2 דצמ

מצחיקים הם החיים. אולי זה בזכות גל הרטרו לשוגייז שמציף את עולם האינדי לאחרונה, אבל פתאום האלבום של שני קדר, Bloodlines מ-2006, זוכה לתשומת לב מחודשת (ומוצדקת לגמרי, אם תשאלו אותנו).

במגזין Qro האינטרנטי פרסמו ביקורת לוהטת על האלבום (עם ציון 8.5), ואף הגדילו ובחרו באלבום לאלבום השבוע של המגזין, כבוד לו זכו עד עתה מכובדים כמו גראנט לי באפלו, The XX, הופ סנדובל (הופה!), רג'ינה ספקטור ודינוזאור ג'וניור.

גם בארץ נזכרים שוב ב-Bloodlines, ובאתר Unr, שמוקדש כולו למוזיקה עצמאית בישראל, מפרסמים ביקורת אישית ויפה (בחרו את הכתבה הראשית באתר, משום מה אין לינק ישיר). הנה קטע מתוכה: "זה לא שקדר עוטפת אותך כשמיכה במרה שחורה ומדכאת אותך, אלא היא פשוט נותנת לך להבין אותה טוב יותר ואולי טיפה את עצמך על הדרך; שם בכנות ווקאלית ובנגישות טקסטואלית היא מקלפת בסכין את עצמה כתפוז וגורמת לך לרצות להיות אחד מהחתולים שלה או לפחות ללחוץ ריפיט". לנו נותר רק לומר: נכון!

האזינו ל-Bloodlines במלואו ב-Bandcamp, וקנו גם עותק לחברים לקראת החורף.

חוצמזה, את We are ghosts, פרויקט בו משתתפים שלושה מאנשי הלייבל (מורפלקסיס, שני קדר וגיאחה), כבר שמעתם?

לא רק אנחנו אוהבים את נדב אזולאי!

17 אפר

<a href="http://nadavazulay.bandcamp.com/album/-">חלום by נדב אזולאי</a>
"אפשר להתווכח עם אזולאי. לא מוכרחים להאמין לו כשהוא שר "גם זנב לשועל לא הייתי מתנגד להיות" ("לאסוף שאריות"). גם לא כשהוא קובע שהוא "בצד של הרעים", כשברור שמקומו המובהק בצד של הטובים – לפחות מבחינת השירים, הנגינה, האיכות ובעיקר הכישרון. בצד של הרעים? אם כבר, בצד של הקרעים, שמתחברים אצלו ליצירה מרגשת ושלמה, גם מבלי להתאחות" – תימורה לסינגר, ביקורת אלבום ב-Ynet [4.5 כוכבים מתוך 5]

"אפשר להתחיל להתפעל קודם מהמוזיקה, ואפשר להתחיל גם מהמילים – והשירים של אזולאי הם כמה מצגות של הכתיבה הכי מוכשרת שיצא לי לשמוע במוזיקה הישראלית. הוא מלהטט במילים, לא מפני שהוא רוצה להתחכם, אלא מפני שזה בדיוק המקום הנכון שלהן. נדמה שהמילים מתחרזות מפני שהן נמצאות שם, תוחמות את השורות, ולא להיפך" – אורן ראב על האלבום [וגם על ההופעה, בבלוג The gospel according to whom]

"הנה עוד מישהו שאולי נראה עוד כמה שנים על במות גדולות. נדב אזולאי השיק את אלבום הבכורה הכה מצופה שלו, ופוצץ את תמונע. מהר מאוד השולחנות והכיסאות זזו הצידה כדי לפנות מקום לעדת המעריצים ההולכת וגדלה שמול הבמה. אזולאי נשמע כמו הבן האובד של משפחת בנאי, ולא רק מהצד של אהוד – הלחנים שלו לוקחים לא מעט מהחותם הייחודי האביתרבנאיי, אבל עדיין שומרים על מהלכים מאוד מאופיינים, מהלכים שאפשר לכנות נדבאזולאיים. המוזיקה שלו מלאה שיאים, מקטן לגדול, משקט לרעש" – נדב לזר על ההופעה [בבלוג אטמי אוזניים]

ועוד: תומר יודילביץ' ב-NRG | וידאו מהופעת ההשקה בתמונע | הופעות קרובות של אמני היס

בעוד כמה ימים אנחנו מעיפים לכל הרוחות את ההאזנה המלאה לאלבום ומשאירים רק שניים-שלושה שירים – אם עדיין לא האזנתם בחינם, זה הזמן – לחצו כאן משמאל או על הלינק.

שני קדר מופיעה השבוע, דויד פרץ בעכבר

7 ספט

1.
חברים! חברות! חששנו שזה לא יקרה שוב לעולם, אבל שני קדר מתגברת יותר ויותר על פחד הבמה המפורסם שלה, ומתחילה להופיע יותר ויותר. איזה כיף!
השבוע תוכלו לתפוס אותה בלבונטין 7, ביום שלישי ב-22:30. כרטיס יעלה 40 ש"ח, ושני כבר הכינה פלאייר יפהפה לעניין.

על הבמה: בקונטרבס ובגיטרה בס יאחז בכישרון יהוא ירון (רות דולורס וייס, שישה נגנים שמחים), בפסנתר ובגיטרה יפליא חיים רחמני (התזמורת הטרופין של איליאן פאנסנסוי), ובתופים יכה ברגישות גיא ביבי (פרויקט הגומיה). יתארח גם בנימין אסתרליס (מורפלקסיס) לכמה שירים מרטיטים.
תבואו! יהיה מעולה.

2.
אני חייב להודות, בלי להתבייש הרבה, שאף פעם לא ממש הבנתי את קובי אור. קובי אור נחשב בעיני רבים, רובם מתל אביב, למבקר הרוק החשוב ביותר שצעד על אדמת הקודש בארצנו. הוא נראה כבוהמיין מדובלל, לא ממש עובד בשום מקום קבוע למיטב ידיעתי, וכותב זרמי תודעה מאתגרים מאוד, כשהוא כבר כותב. פעם הוא היה מבקר מוזיקה בכל מיני עיתונים, היום הוא עושה את זה בצורה מאוד לא עקבית. השבוע הוא כתב על הייקו בלוז בעכבר העיר, ואני חייב להודות שפשוט לא הבנתי כלום. יכול להיות שהיו אנשים שהתמוגגו, אבל אלמלא היה ציון מספרי, בחיים לא הייתי מבין אם הוא אהב את האלבום או לא, למשל.
כך או כך, ייתכן ונעלה לפה סריקה של זה בקרוב. עד אז, חפשו את העכבר הקרוב לביתכם ופתחו במדור המוזיקה שלו.

בנוסף, מתחת לכתבה היה שיקלול של ציוני המבקרים לאלבום, והייקו בלוז קיבל 9 מתוך 10! וואו!!!

כולם מדברים על דויד

6 אוג

אף אחד לא מדבר על פרץ.
טוב, זה לא נכון, אבל זוכרים את השיר ההוא של מוקי, ואיך פעם כולם שרו אותו ועכשיו כבר לא, תודה לאל?

היה יכול להיות מעניין לו הייתה אפשרות לשלוח לינק לדיבורים. נניח שהייתם מדברים עם חבר או חברה על הדיסק של דויד פרץ, הייתי יכול לחפש את זה בגוגל ולדעת אם המלצתם או קטלתם. אי אפשר לעשות את זה, וטוב שכך. אבל אם כתבתם על דויד פרץ, סביר להניח ששמנו לב. הנה כמה כאלה שכתבו, ושמנו לב אליהם. אולי זה יעניין גם אתכם:

שרון אריאלי מראיין את דויד פרץ ב"העיר"
כתבה גדולה שפורסמה ב-27.7. סרקנו מהעיתון והתמונה מחולקת לחלקים: ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי.
נכון להיום, זו כנראה הכתבה הכי גדולה שפורסמה סביב הדיסק. וגם בלי קשר, זה יופי של ראיון. הידד!
(ותודה לעמרי, אחי הגדול שוויתר על העותק שלו לטובת הארכיון הלייבלי)

ודויד התארח ב"רוק בישראל" ברשת גימל
דויד מדבר, צוחק, שר ואפילו מלמד את המגיש אבי משולם לנגן על הדוברו בשידור חי. הקליקו Play כדי להאזין:

חלום קטן כותב בפורום ישראלית בוויינט
"במקום בו יש כאלה שדואגים למלא את המוזיקה שלהם בתזמורות מלאות תרועות וכלי מיתר או אחרים שמתגאים בטקסטים משובחים ונושכים, מצליח פרץ למצוא את נקודת האיזון העדינה בין מילים וצלילים, בין קול ומנגינה. הוא מצליח להחזיר במעט את הדברים להוויתם המוזיקלית המקורית: רוק, בלוז ופולק, ובפשטות כובשת ובמידה של חשיפה אקוסטית הופך את העוצמה של השקט ל'רעש החדש'."

הדרה לוין ארדי
ממליצה לגולשי האתר שלה על הייקו בלוז ועל "עיר" של שלומי שבן.

טל פרי מראיין במומה
"'הייקו בלוז' כולל תשעה שירים, המתפרסים על פני חצי שעה של מוזיקה, ומנסה לשלב בין שתי השפעות מנוגדות לחלוטין: בלוז שורשי אקוסטי ושירת הייקו יפנית. פרץ לא רק ממזג את האלמנטים בהצלחה, אלא יוצר צליל ערב לאוזן"

מר לווייתן כותב ביקורת
"בסיכום הכללי אפשר לומר שלפרץ יש פוטנציאל טוב מאוד שהוכח בכמה מהקטעים אך הוא נסחף לפרקים לכיוון יותר מידי רומנטי ומתקתק, דבר שאולי יעניק לו מכירות אבל מוריד מאוד מערכו של האלבום שיכול היה להיות הרבה יותר מעניין לאור הרעיונות הרבים שלפרץ היה להציע"

בן שלו כותב ביקורת ב"הארץ"
""הייקו בלוז", אלבומו החדש של דויד פרץ, שואב את עיקר יופיו מהנקודה היחידה שבה "עזרה בדרך" של נעם רותם נכשל – הוא מצליח לבנות עולם צלילי ייחודי, בעל חוקים משלו, ששובה את האוזן ושואב אותה פנימה, לתוך לבם של השירים"

צבר דולב כותב באתר הסקיצה פלוס
"האלבום הוא ללא ספק אחד היפים שיצאו כאן בזמן האחרון, ולא קשה לזהות את זה. אם יש לכם ראש פתוח ואתם פנוים להרפתקאות, אין כמו "הייקו בלוז" לצאת איתו לטייל. אפילו בתוך הבית"

זהו לעת עתה.
מחר הופעה גדולה בתמונע, אל תפספסו! אנחנו נהיה שם ונעם רותם יהיה שם ונעה בביוף תהיה שם – ודויד יהיה שם, כמובן. ייפרד לשלום מלהקתו ומיום הולדתו.
ניפגש.

מפזר חום אנושי

22 יול

כך הגדיר ריי מאתר "אינדי" את הייקו בלוז, בביקורת (או "ביקורת" כפי שריי עצמו מכנה אותה) שכפי הנראה תגלה אפילו לדויד כמה דברים חדשים על האלבום הזה.

אני אוהב לקרוא את הביקורות של ריי (גם בשרת העיוור) לא רק בגלל טעמו המוזיקלי ונקודות המבט השונות שהוא מאמץ לעצמו בכל פעם, אלא קודם כל בגלל שבכל ביקורת שלו אפשר לשים לב – אי אפשר שלא לשים לב – שהוא מקשיב לאלבום שהוא מבקר. הוא באמת באמת מקשיב. הוא לא מריץ את האלבום כמה פעמים ואז יושב לכתוב. הוא לא מרפרף. הוא מקשיב, הוא מצמיד את אוזניות הסטתוסקופ ללב האלבום ולא מסתפק בהקשבה לקולו של הזמר. וזה הצעד הראשון וההכרחי שכל כך הרבה מבקרי מוזיקה שוכחים היום. כולם שומעים את הדיסק, בהחלט, חלקם אפילו מאזינים לו כמה פעמים. אבל מעטים הם אלה שבאמת מקשיבים.

אם אני לא מובן מספיק, נסו לחשוב על זה ככה: אתם יכולים לראות תמונה, ציור כלשהו. נניח, Danae של גוסטב קלימט שתלויה לי עכשיו מעל מסך המחשב. לראות אותה זה להיתקל בה פה או שם. יותר מכך, אפשר להסתכל עליה. זה מה שאני מקווה שאתם עושים עכשיו, אחרי שפתחתם את הציור בחלון חדש. אתם מסתכלים עליו, ומתרשמים לכאן או לכאן: ציור יפה או לא יפה, עושה לכם משהו או לא עושה לכם משהו, הייתם תולים בחדר או לא הייתם תולים. אבל אם אתם רוצים לבקר את הציור הזה, מוטב שתתבוננו בו. לא מזמן גיליתי, באחד הספרים שקראתי, שהמילה "להתבונן" מקורה בשורש ה.ב.נ. כלומר – להתבונן פירושו להסתכל וגם להבין, או להסתכל כדי להבין. אחרי שתתבוננו בציור תוכלו להחליט לא רק אם הציור הזה עושה לכם משהו או לא, אלא מה הוא עושה לכם, ולמה בדיוק.

אולי אתם קוראים עכשיו ומעווים את פרצופכם במחשבה של "למה גיא טורח להסביר לי עכשיו את המובן מאליו?" – אבל אל תשכחו, אנחנו מדברים כאן על ביקורות מוזיקה. אני מבקר מדי פעם אלבומים עבור וויינט, ואני מודה שלא תמיד קל באמת להקשיב לאלבום (בטח לא כשהדדליין נוגס בעכוזך). אני מאוד מאוד משתדל, אבל לא תמיד אני מצליח או מספיק. לפעמים אני סתם מאזין, או רק שומע כמה פעמים. כדוגמה (ואני נותן ביקורות שלי לא כפרסומת עצמית אלא פשוט כי אני לא יכול בביטחה על טיב ההקשבה הספציפי של מבקרים אחרים), לאלבום של ביורק ממש הקשבתי. ל-RJD2 סתם האזנתי כמה וכמה פעמים (אף פעם לא פחות מעשר, כפי שחונכתי היטב ב"שרת העיוור").

גם אני חוטא מדי פעם במה שמרגיז אותי מאוד לקרוא במקומות אחרים (במיוחד כשכותבים על אלבומים של היס, שקרובים לליבי במיוחד) – ביקורות בהן המבקר לא באמת מקשיב לאלבום לפני שהוא כותב עליו. הוא רק שומע אותו.
ריי הוא אחד מהנפלאים שבאמת מקשיבים, ומכך אני מאושר (וגם, כמובן, מהעובדה שהוא אהב את האלבום וכתב עליו ביקורת חיובית).

אלו היו 120 שניות על "חשיבותה של הקשבה בבואך לכתוב ביקורת מוזיקלית בישראל של שנות האלפיים".
התמונה הנפלאה לקוחה מכאן, תחת רישיון שיתוף הוגן]