ארכיון תגית: אביטל

משפחה מתרחבת

19 נוב

אני כותב עכשיו בצהרי יום שני קריר, בשולחן המטבח. אביטל וערן, שהיו כאן לפני יומיים, סימסו לי שבמרכז יורד גשם, והצצה בחלון מבהירה לי שלשם שינוי הצפון מפגר אחרי המרכז במשקעים, והשמיים כאן מציעים לי רק עננים לבנים למדי בלי הבטחה ממשית לחורף. השולחן עליו אני מקליד עכשיו ריק לגמרי, והבית שלי ריק לגמרי כי ככה הוא בדרך כלל בצהרי יום חול. אבל רק לפני יומיים, בערך בשעה הזו, הוא היה מלא אנשים. מפגש Hiss השלישי נערך ממש כאן, והסלון ושולחן המטבח הוצפו באנשים נפלאים שעשו עבודה נפלאה.

אבל נתחיל מההתחלה.
it's that time again!
(אם אתם רוצים רק תמונות, בלי כל הסיפור, קפצו לפליקר שלנו)

לפני שנה, כשהוצאנו את האלבום של שני קדר, הבנו שלהכניס אלף דיסקים לאלף עטיפות ולעטוף אותם באלף ניילונים זה לא כזה פשוט. ובטח לא נוכל לעשות את זה לבד. אז נאספנו גיא, בנימין ושני, והזמנו גם את חברינו אביטל, ג'יימס ועידית, והעברנו אחר צהריים גשום בביתו של בנימין באריזה ופטפוט וצחוק, וקינחנו בארוחת צהריים מעשה ידי הבני, ובהופעה מגה-אינטימית של שני בחדר השינה. כתבנו על זה, אז.

והחלטנו להפוך את זה למסורת. לכן ביולי האחרון נפגשנו שוב, הפעם ברעננה, כדי לארוז את הייקו בלוז. המפגש נערך אז במרכז בשביל הנוחות, כי הגיעו הרבה יותר אנשים: ערן כ"ץ וניימן וקסטה ופרנק זעתר המוכרים מהבלוגים שלהם, שני וחיים, וגם דויד מבאר שבע וענבל ונאור וג'ים ועוד אנשים, והיה שמח נורא. אבל משהו שם, כך הרגשנו בני ואני בדיעבד, לא בדיוק הסתדר. היה כיף, והיה מוצלח, אבל איכשהו, שנינו הרגשנו שמשהו שם לא היה במקום. וזה בדיוק מה שקרה. המקום לא היה נכון. לא שיש לי משהו נגד הבית של אביטל ברעננה, להיפך, אבל בכל הנוגע לפעילות הלייבל, הרגשנו שההגירה הזמנית שלנו מרכזה, לבית שאינו שלנו ובו לא אנחנו המארחים, הייתה קצת לא טבעית.
אז את המפגש הנוכחי, לשם אריזת המהדורה השנייה של הייקו בלוז, קבענו מראש לצפון. הפור נפל הפעם על הבית שלי.

באמצע ארוחת הצהריים של יום שבת כבר הגיע האוטו הראשון. אמרנו שמתחילים ב-14:00, אבל אי אפשר להתווכח עם היעילות של פרנק זעתר, שהביא איתו גם את ענבל, ג'ים והדס רשף, שאחראית לכל התמנות הנהדרות שבפוסט הזה. אחריהם הגיעו, לא בהכרח בסדר הזה, גם קסטה, טלי, ארז, הדס, בנימין ויעל, עידית, ערן, אורי ואביטל, ובסוף גם דויד וג'יימס. המשפחה שלנו הורחבה רשמית, וזה הרגיש טבעי לגמרי. טלי הביאה אוכל מדהים (לזניית פטריות עם בשמל, לזניית חצילים ועגבניות, עלי גפן ממולאים וסלט בורגול!), שהתווסף לפשטידות של אמא שלי, לבייגל המעולה של קסטה, לבראוניז של ערן ולעוגיות של עידית ויעל. ישבנו וזללנו, ובעודנו מקנחים בקרמבו כולם התאספו, ואז התחלנו לעבוד.
אבל קודם צריך להבין
בהדרכת מנהל העבודה בנימין, התחלקנו לשני מוקדים – בשולחן המטבח ישבו המדביקים, והדביקו ספוגיות גומי קטנות על המארזים. המארזים המודבקים הועברו לסלון, שם הקבוצה השנייה הוסיפה דיסק על הספוגית, השחילה מדבקה קטנה אל בין דפי החוברת, והעבירו את הכל לקבוצה השלישית, שאטמה הכל בניילון והכניסה לארגזים. אלף דיסקים, כמה זמן זה לוקח לדעתכם? אז זהו, שפחות.
התחלנו לעבוד!
אחרי שעה וקצת של עבודה מהנה, כולל יין ביתי משובח של "יקב יעקב" (אבא של בני), צחוקים רמים ושיחות קולחות, אלף עותקים מוכנים ונוצצים של הייקו בלוז שכנו להם בשלווה בתוך שלושה ארגזים גדולים.
img_3067_resize.JPG
בחמש וקצת ירד כבר החושך, וכולנו יצאנו לחצר להתאווררות, מנוחה, סיגריה וקצת נשנושים, בעוד דויד ובנימין מחברים לחשמל את המגבר, המיקרופון והגיטרות שסחב איתו דויד כל הדרך מבאר שבע. ברעננה, נתן דויד הופעה קצרה על המרפסת מול קצת פחות מעשרה אנשים. חלקם היו צריכים ללכת באמצע, וההופעה הלכה והתפרקה לאיטה, אף על פי שהייתה מהנה בהחלט. הפעם, כשהגיע דויד ועזרתי לו לסחוב את הגיטרות מהאוטו, הוא מיד הצהיר "אני נותן הפעם הופעה מלאה". אין בעיה, אמרתי לו, אבל מה זה אומר? "הופעה מלאה!" הוא אמר והביט בי כאילו אני משוגע שאני לא מבין.
img_3320_resize.JPG
הופעה מלאה זו אכן הייתה. בערך שעה של שירים מבלובנד, מהייקו בלוז ומהעברה: אופקים, כולל ביצוע מפתיע ל"רחוב סומסום", ושלל בקשות מהקהל – לאונרד כהן, דילן, שרים חדשים, ועוד. כמעט עשרים איש ישבו כאן בחוץ על ספה אחת, שלל כיסאות וגם קצת דשא. הבית שלי ממוקם בשולי הישוב, והתושבים הנמרצים שעושים צעידת-כושר עברו כאן והרימו גבה למראה הבחור עם הגיטרה ששר באמצע הדשא. אבל אנחנו בכלל לא שמנו לב. היינו מוקסמים. ג'ולי, הכלבה המתוקה של ג'יימס, נבחה בלי הפסקה, המגבר של דויד קלט רדיו בערבית (באמת!) וגם היה קצת קר, אבל היה כל כך כיף שלא הייתי משנה שום דבר.
img_3239_resize.JPG
בסופו של יום צפינו גם בקליפ החדש של "ניסיתי ונכשלתי" (בקרוב כאן), ואחרי שכולם התפזרו נשארנו דויד ואני, שתינו תה, צפינו ב-DVD החדש של סיגור רוס, שנפסק באמצע בגלל הפסקת חשמל. יצאנו לשבת בחוץ, בחושך המוחלט, במקום בו קודם היה אור חזק מהזרקור ומוזיקה ומלא אנשים שאנחנו אוהבים משכבר, וגם כמה כאלה שהכרנו רק היום. היה שקט, וחושך, וישבנו על שפת המדרכה ודיברנו, עד שהאורות של טבריה נדלקו מולנו כמו כוכבים.

היה נפלא, ותודה עצומה לכל מי שטרח ובא ועזר: לטלי (גם על האוכל המדהים ועל כך שבאה אפילו שהייתה חולה), לארז (גם על האומץ לבוא לבד לגמרי לקבוצת אנשים שהוא לא מכיר), לעידית ואורי ואביטל וערן, לג'ים (גם על הסינגלים!), לג'יימס וכלבתו גולי, לשני סוגים שונים לגמרי של הדס, לקסטה, לפרנק וענבל, לדויד, ליעל, לאביטל, להורים שלי שסבלו את כל הרעש והבלגן, וגם לנעמה שבאה רק בסוף לכמה שירים וברחה, ולכל מי שהפך את יום שבת, ואת ה"עבודה" שלנו, לכיף טהור. תודה שבאתם, תודה שטרחתם, תודה שעזרתם. ומקווים שתבואו גם בפעם הבאה 🙂

אזלו העותקים של הייקו בלוז

16 אוק

זה מגוחך לעמוד ככה ולבהות בקופסא ריקה.
טוב, לא בדיוק ריקה, אי שם בתחתית שוכבים להם קצת פחות מעשרה דיסקים שכתוב עליהם באדום "דויד פרץ – הייקו בלוז" וביחד עם עשרים הדיסקים שנותרו לגיאחה, יש לנו טיפה פחות משלושים דיסקים למכור ב"אינדינגב". אבל זה מעט מדי, ואחרי הסופ"ש הקרוב בכלל לא יישאר לנו ולו עותק אחד מהדיסק של דויד. כל אותן החבילות שנארזו ביד אוהבת ונשלחו בדואר, ההופעות בהן גיאחה אביטל ואני מאלתרים בסטה ומוכרים את הדיסקים לקהל הסמוק שיוצא מההופעה של פרץ או משלוחי הארגזים הכבדים להפצה לחנויות – הכל מסתכם בקופסא גדולה וריקה.
איזה אושר 🙂

גיאחה ואני מטפלים כרגע בהדפסה המחודשת, ומכיוון שאת מנת הניסיון הקלוקל עם בתי דפוס כבר עברנו – לא צפויים עיכובים משמעותיים למהדורה הבאה (אנחנו מקווים). למעשה, אני כבר מתחיל לפנטז על מפגש האריזה הבא של הלייבל שיתקיים הפעם בצפון.

המהדורה הראשונה של "הייקו בלוז" אזלה.
לחיי המהדורה הבאה!

באולפן עם מורפלקסיס

4 ספט

morphlexis250.jpgביום שישי שעבר נסענו, חברתי אביטל ואני, לבקר את בנימין לערב של בילוי חברִי איתו ועם מתוקתו יעל. קבענו על סרט בדיוידי וגלידת בן אנד ג'ריז (שמהר מאוד הפכה ל"בני אנד יעלי'ז"). כשהגענו לבית פגשנו בחוץ את פניו המאירות של פאפא-מורפלקסיס, ואת שיניה החשופות של הכלבה שלו, שושה. אל תתנו לשם להטעות אתכם, אני טוען שמדובר בדוב פרא. אביטל, לעומת זאת, לא תסכים שהשיניים החשופות יטעו אתכם, מדובר בגורה מתוקה שכלואה בגוף של רוטוויילר עצום בגודלו.
כלבים aside, כשנכנסנו לחדר של בני מצאנו אותו יושב על המיטה לצד יעל, עם גיטרה חשמלית ביד, ומוציא צלילים שלא אמורים לצאת מגיטרה. כמה ימים קודם לכן הוא רכש כמה צמד אפקטים חדשים, ועכשיו הוא נהנה להשוויץ בהם ליעל.

בשנה האחרונה התרגלתי כל כך לחשוב על בני כעל בנימין השותף שלי בהיס רקורדס, שכאילו נדחקה מהמוח שלי העובדה שהוא קודם כל מוזיקאי. כשנכנסנו לחדר שלו ביום שישי ואני רצתי מיד לחבר את האפקט השני ולשחק בכל הכפתורים שאדם לא-מוזיקלי כמוני יכול לשחק בהם (בני רק המשיך לנגן וחייך כמו סבא חכם שנותן לנכדים שלו להשתולל כמה שירצו), נזכרתי בבת אחת איזה מוזיקאי מצוין הוא ולמה לצד העובדה שבנימין אסתרליס הוא חבר כל כך קרוב שלי, אני פשוט מעריץ את מורפלקסיס. [הערה לאלה שהצטרפו לבלוג שלנו זה עתה: מורפלקסיס הוא שם הבמה של בנימין כמוזיקאי, לא מחלת מין.]

בשנה שעברה התחיל מורפלקסיס לעבוד על האלבום הרביעי שלו. זו עבודה שנמשכת הרבה זמן ועברה הרבה תהפוכות בדרך, ואני מניח שעוד תימשך לא מעט זמן. אחרי כמה סקיצות שהוא הסכים לתת לי, הוא החליט שהוא לא נותן לי יותר לשמוע שום דבר, לא מגלה לי שום דבר, ובאופן כללי משאיר אותי מחוץ לאולפן שלו בכל הנוגע לאלבום הבא. זה מקובל עליי – אני יודע שיש לי נטייה להיות מבקר מוזיקה גם כשצריך רק לשתוק ולהנהן. אבל לכל הרוחות, אני סקרן.

ביום שישי, אחרי שהגיטרה הונחה במקומה, ניגשתי לאחד משני המחשבים של בני (אחד לאיטרנט, השני ל"עבודה" – עריכת וידאו, הקלטת מוזיקה ועיבוד תמונות). על המסך עמד חלון של וינאמפ עם קטע בן 3 שניות שנקרא פשוט Drum loop או משהו כזה. הסקרנות הרגה אותי אז לחצתי פליי. הקשבתי ללופ כמה פעמים וחשבתי שוב, בפעם המיליון, איך דברים שהם כל כך טבעיים ובסיסיים לבני כמוזיקאי ולי כמאזין – כמו לופ תופים גרובי – הם כל כך נדירים ולא מובנים מאליהם במוזיקה הישראלית. זה חלק ממה שאני כל כך אוהב במוזיקה של מורפלקסיס, הוא מתבסס על תרכובת מאוד מסוימת של השפעות. לא תמצאו בכל הארץ מישהו שמשלב השפעות איזי-ליסנינג מהסבנטיז, אלקטרוניקה מוקדמת ומאוחרת, מוזיקת פסקולים ישנה, ניק קייב וטום ווייטס. חפשו. נראה אתכם.

בני היה כפי הנראה במצב רוח טוב באותו ערב, כי אחרי הלופ הוא החליט לשבור את איומיו, והשמיע לי שלבים התחלתיים של שני קטעים מהאלבום החדש. באף אחד מהם אין עדיין ערוץ שירה (ואחד מהם יישאר אינסטרומנטלי, לדברי הבוס), אבל שניהם היו מאוד שונים זה מזה, ועשו לי המון חשק ומעט מאוד סבלנות לחכות.
זה ייקח זמן, חודשים, עד שהאלבום הרביעי יהיה מוכן (אחריו, כך אומר בנימין כבר מזמן, הוא מתכנן אלבום בעברית סוף סוף. אני מתכוון להציק לו עם זה בבוא הזמן). עד עכשיו בנימין תמיד קיטר, חצי בצחוק, ש"היי! גם אני אמן של הלייבל!" – כי אני תמיד שכחתי אותו כשציינתי את שני ודויד. אבל מה לעשות שלא הייתי שם בלידה של האלבומים שלו, ובשלהם כן. זה פשוט מרגיש אחרת, תשאלו כל אמא. אתמול בלילה נפגשנו שוב בתחנת דלק נידחת באמצע הלילה, כפי שאנחנו אוהבים לעשות, וזממנו מזימות ושרטטנו תכניות. ייתכן ואנחנו הולכים להפתיע אתכם קצת.

אין עדיין מה לדבר, אין עדיין מה לחכות אפילו לאלבום הרביעי. המורפלקסיס יגמור אותו בזמנו ובקצב שלו, ועל אף סקרנותי אני יודע שרק סבלנות היא הדרך כאן, ועליי להניח את קוצר הרוח בצד.
אבל לערב אחד נזכרתי כמה כיף לשמוע אותו עושה מוזיקה. לדעת שהוא מתכנן להופיע בעתיד הקרוב. לחזור ולשמוע את האלבומים הקודמים שלו ולהיזכר שהמוזיקאי המצוין הזה עם השם שקשה יותר לשווק מאשר דויד פרץ, הוא השותף שלי ללייבל.
איזה כיף.

ללכת בין עטיפות, או: המפגש שלנו בו ארזנו, שתינו, אכלנו עוגיות ושמענו את דויד פרץ מנגן על המרפסת

9 יול

היו אלה צהרי שבת נעימים ושטופי שמש עת שרפתי את התבנית הראשונה של עוגיות הטחינה במטבח של חברתי אביטל. לפני שהספקתי להמציא תירוצים לכל האנשים שהיו אמורים להגיע בכל רגע, צלצל כבר הטלפון. זה היה ג'ים, והוא היה למטה.
כך נפתח יום שבת הגדול שלנו, יום שטמן בחובו 700 עטיפות דיסקים, 5 סוגי עוגיות, 2 סוגי יין ו-1 הופעה ביתית במיוחד של דויד פרץ. אבל עוד נגיע לכל אלה, מיד אחרי תמונת הפתיחה.
p1010448.JPG
המשך…

משפחה

22 אוק

[תצלומים מאת: גיא, אביטל, ג'יימס ועידית]

אני אוהב מאוד את ימי שישי, במיוחד את ימי שישי בצהריים. למרבה האירוניה, דווקא השעות האלה מתכלות לי בדרך כלל בעבודה על "עונג שבת"… אבל אני אוהב אותן לא פחות. הצלילים, הריחות, ההרגשה, אפילו מזג האוויר כאילו מאט ונהיה רגוע ונעים יותר בשישי בצהריים.

את צהרי יום שישי האחרון לא אשכח במהרה. התעוררתי באחת עשרה לקול צלצול טלפון מחברי הטוב ג'יימס, שהתקשר לשאול איך מגיעים לבית של בני. הסברתי לו וחזרתי לישון בזרועות זוגתי אביטל, מתוך אמונה טיפשית שנתעורר בצורה טבעית בשעה הנכונה. ואכן, באחת ומשהו התעוררנו, מבוהלים, והבטנו בשעון באימה. אנחנו מאחרים!

אחרי התארגנות זריזה שארכה כמעט שעה (מה? רק התעוררנו!), יצאנו לדרך עמוסי מדבקות, במכונית נטולת-הרדיו של אביטל. כדי להעביר את הזמן, ניסיתי את כוחי כשדרן ערבי-ישראלי שמנגן מוזיקה מכל העולם, כולל נעימות מואזין, בלוז מהמיסיסיפי ופרסומות, ותוך זמן קצר הגענו לישוב של בני, מופתעים לגלות שאחרי כל הלחץ, הגענו ראשונים.
מצאנו את בני יושב במרפסת, רגוע ונינוח כולו, מעשן סיגריה ומלטף את החתולה. התגאינו בפניו בעוגיות מעשה ידינו ("בחלק מהם יש סמים ובחלק אחר יש רעל, נראה אותך מנחש"), ותוך רגע או שניים הגיעה מכונית נוספת שטמנה בחובה את שני קדר ואת ידידתנו עידית נרקיס מקול הקמפוס, כשבבגאז' שלהן ארגזים מלאים בעטיפות היפהפיות לאלבום של שני. רגע או שניים נוספים, והנה ג'יימס מגיע ומחפש חניה ברחוב הזעיר והצפוף. השישיה הושלמה.

עדיין לא גיליתי איך להפוך את התמונות בבלוג לפחות שקופות

כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, מטרת הפגישה הייתה להכניס את כל הדיסקים של שני לתוך כל העטיפות, להוסיף מדבקה של הלייבל לכל עותק, לקפל ולהניח בצד. ערימות ענקיות של עטיפות ודיסקים עמדו בפנינו, ואני אישית חשבתי שזה ייקח לנו כל היום. התחלקנו לזוגות, עטינו כפפות והתחלנו לעבוד. מהר מאוד בני ועידית ברחו למטבח להכין ארוחת צהריים, ותוך בערך שעתיים, בניגוד לכל הציפיות של בני ושלי, הכל היה ארוז! כמה קל וכיף!

חגגנו את העניין בארוחת צהריים מאוחרת ונפלאה במרפסת של בני, שהתגלה כבשלן ראשון במעלה. מממ… דברים בתנור… שיכר תפוחים תוצרת בית… כוס קפה… ועוד אחת… סיגריות… פטפוטים… חיים וליאור הגיעו פתאום לבקר והצטרפו… אביטל נסעה הביתה (פרץ דמעות בלתי נשלט מצידי)… השמש הלכה ונעלמה…
זה הרגיש כמו משפחה. זה מה שבני ואני ראינו לנגד עינינו כשהחלטנו להקים לייבל. לא להיות ביזנס שמתעסק כל היום בחשבוניות, תעודות משלוח, ספקים ומחירים. אלא לעשות דברים יחד, עם חברים, להפוך את העבודה לכיף אמיתי.
וכאילו עד אז זה לא היה יום שישי סתווי ומושלם עם חברים, הגיע החלק היפה ביותר של היום.

נכנסנו כולנו לחדר השינה הגדול של בני (שחלקו משמש כאולפן), שהואר במנורה עמומה ומספר נרות קטנים, והתיישבנו על הרצפה מול שני והגיטרה, להופעה סופר-מגה-אולטרה-אינטימית. כל דבר יותר אינטימי מזה היה לשכב עם שני מתחת לשמיכה, ושהיא תפזם לך באוזן. היא שרה עשרה שירים, חלקם מהדיסק, חלקם קאברים. בשלושה האחרונים בני, שעד אז עמד ליד המחשב ושמר על ההקלטה, הצטרף אליה בטמבורין. שני שרה, צוחקת, טועה באקורדים וחוזרת לתקן.
אין לי כל כך מילים נכונות ומתאימות לתאר את האירוע הזה. המוזיקה, סמיכה וחמה, נשפכה עלינו מהרמקולים, אפשר היה לגעת בה. שני ישבה במרחק מטר וחצי מאתנו, שרה לנו, אבל הייתה כולה בתוך עצמה בזמן השירים, שרה בעיניים עצומות. בין השירים דיברנו, התבדחנו בינינו ועם שני – הכל הוקלט.

הכנו כמה עשרות עותקים מיוחדים מההקלטה הזו, ומי שיזמין עותק מהאתר שלנו יקבל, עד שייגמרו העותקים, דיסק מיוחד-מיוחד של הופעה מיוחדת-מיוחדת, שהייתה כל כך יפה, אישית וכובשת, שאף אחד מהנוכחים לא ישכח אותה, ובני כל כך התלהב ממנה, שהוא זומם להתחיל ליין הופעות כאלה בחדר השינה שלו.

וכדי שלא תרגישו שהשארנו אתכם בחוץ, הנה טעימה קטנה מההופעה הזו.

Shany Kedar – Stars (live Simply Red cover) (mp3)

ואחרי המנוחה בשבת (מנוחה = אריזת עשרות עותקי פרומו וקומוניקטים, בעזרתם הנפלאה של תומ, אסף וליאור), נסעתי היום לסניף הדואר עמוס חבילות, ושלחתי עותקים לעיתונים, תחנות רדיו ואתרי אינטרנט. לא את כל העותקים הספקתי לשלוח היום, אז אם קוראים פה אנשי מדיה שלא קיבלו דיסק – תגידו לי! אבדוק אם כבר שלחתי לכם או עדיין לא, ואם לא – אטפל בזה. בני נסע עם שאר העותקים למפעל הדיסקים, והם יארזו לנו אותם יפה בניילון נצמד כזה, מהסוג שמרגש לפתוח כשקונים דיסק חדש. בקרוב מאוד – הפצה לחנויות!