Hiss Records

מכמה סיבות טובות מאוד.

ראשית, "מוזיקה למזמוזים" סוף סוף יוצא לחנויות השבוע – ואנחנו ממש מתרגשים! איזה כיף לגלות שבינתיים מלא אנשים רוכשים את האלבום בגרסתו הדיגיטלית בבנדקאמפ, ואנחנו בכלל חשבנו שישראלים לא קונים דיגיטלי!

שנית, "הגיע הזמן להתרגש" היא הכותרת לביקורת הנפלאה של בן שלו ל"מוזיקה למזמוזים" ב"גלריה" של עיתון הארץ.

פלא שאנחנו מתרגשים כשבן שלו, המבקר האהוב עלינו בארץ, כותב דברים כמו:

האלבום החדש של קיצ'לס, "מוסיקה למזמוזים", הוא לא רק אלבום בכורה יפה , הוא אחד מאלבומי הפסנתר הטובים והמיוחדים שיצאו כאן לאחרונה. אלבום פסנתר אחר

שלישית, אורי זר אביב (מהבלוג המצוין אור בזוויות) ראיין את קיצ'לס לגליון האחרון של "טיים אאוט", ולמרבה השמחה, זר אביב יוצא מהשבלונה הרגילה של עיתונאי התרבות בארץ, וטורח לפרסם את הכתבה המלאה, הלא ערוכה, בבלוג המצוין שלו "אור בזוויות", כך שאנחנו מקבלים הרבה יותר מהראיון מאשר בגליון המודפס.

אם למישהו יש סריקה של הביקורת של רוי רגב ב"פנאי פלוס" האחרון, שלחו אלינו! איזו התרגשות!

כמה ציטוטים שאהבנו מתוך כמה ראיונות וביקורות על "מוזיקה למזמוזים" של ישי קיצ'לס:

אני מקווה שכולם חרמנים וצריך להגיד את הדברים בצורה ישירה. התמצית של כל המשחק והבגדים והריקודים, אם נסכם את זה ונאיר את זה בזרקור, זה הזיון. אני חושב שיש מוות ויש את היצר, שהוא הצד השני של המטבע. היצר יכול להיות מיני ויצירתי, ואם אין יצר אז אין חיים. מבלי להסביר, השיר "איך אמרת שקוראים לך?" מתמצת את התחושה של ההתעוררות – איך אני יודע שאני חי? בזה שיעמוד לי הזין.

- שגיא בניטה מראיין את ישי קיצ'לס ב"העיר"

מהעטיפה טורדת המנוחה (והיפיפייה, ושוב מסייטת), דרך כלי המיתר שמסתננים בהפתעה ועד המילים היומיומיות-לכאורה שגונבות פעימת לב ומייצרות אודיסאות רגשיות – מדובר באלבום כמעט מושלם. שכן לעומת זמרות ארצנו שעוסקות חזור ועסוק בשאלה הנצחית "מה רוצה האישה?" ושבות עם שלל אנכרוניסטי ותשובות דלילות נוסח "תעשי רק מה שאת אוהבת", ו"מעכשיו אהיה מופקרת", קיצ'לס מראה שהשאלה המעניינת באמת היא "מה רוצה הגבר?". ו"מוזיקה למזמוזים" הוא התשובה המפתיעה, העדכנית והמרתקת ביותר שתקבלו מבין אלבומי המוזיקה הישראלית הכל-גבריים שהפציעו בזמן האחרון.

- ביקורת של לילך וולך בוואלה, שהזעימה את גדודי הטוקבקיסטים עם השוואה למאיר אריאל

למרות שמו המתחכם ואסוציאציות האינדי, הסולו הראשון של קיצ'לס הוא אלבום ידידותי ומזמין ומשעשע ואינטליגנטי, שבנוסף לכל המעלות האלה מתברך גם בפוטנציאל פלייליסט לא מבוטל

- ערן דינר נותן בבלייזר 4 כוכבים (כמו Disintegraion של הקיור!!!)

אח, כמה כיף להשוויץ.

(CC, Claire Yuki)

אנחנו מתרגשים. באמת.

כשהקמנו את היס רקורדס לפני ארבע שנים (שנראות כמו עשר לפחות), אחת המטרות העיקריות שלנו הייתה לחלוטין לא-מוזיקלית: רצינו להקים משפחה. משפחה קטנה של חברים, אוהדים וחובבי מוזיקה, שישתתפו בעיסוק הזה שלנו סביב האלבומים והמוזיקה שיוצאת בלייבל. הגשמנו את זה בפועל בעזרת הבלוג הזה ממש, בו כל הזמן סיפרנו ושיתפנו, ובעיקר במפגשי האריזה שערכנו עם כל אלבום חדש שהוצאנו. חברתי הטובה עידית נרקיס הייתה שם מההתחלה – היא הגיעה למפגש הראשון בו ארזנו, רק שישה אנשים, את אלבום הבכורה של שני קדר (ושל הלייבל שלנו), והיא הייתה שם בכל מפגש אריזה ever since.

במפגש האריזה של "הייקו בלוז" של דויד פרץ היא פגשה את ערן כ"ץ, בחור נהדר משכמו ומעלה שכותב את הבלוג "לטאת האמבט". הכרתי אותו דרך הבלוג והוא נענה להזמנה והגיע גם הוא למפגש (ולבאים אחריו). איפשהו שם, בין הספוגיות שהודבקו לדיסק אל המופע האינטימי של דויד והגיטרה שלו, הצטלבו העיניים ונוצר איזה ניצוץ בין ערן ועידית.

fast forward, אתמול בערב, בלופט ענקי ויפהפה בדרום תל אביב, עומדים עידית וערן תחת החופה, מוקפים חברים ומשפחה ומסונוורים מהחיוכים שמוקרנים אליהם מכל עבר. בין החברים נמצאים גם בני ואני, מנפחים את החזה שלנו מגאווה על כך שהיה לנו חלקיק זעיר בסיפור האהבה הזה, בין שני אנשים אדירים שאנחנו אוהבים. שמחים לגלות שגם אם לא נמכור עוד דיסק אחד לעולם, גם אם נסגור את הלייבל מחר, נדע שלמוזיקה יש כוח לחבר בין אנשים, אפילו באופן עקיף שכזה.

הרבי בחופה הגדיל לעשות, ואף סיפר לקהל המבולבל איך נפגשו השניים כשבחור בשם גיא חג'ג' שם מודעה באינטרנט וקרא לחברים לעזור לו לארוז את הדיסק החדש של זמר בשם דויד פרץ. מקומו של בני נפקד מהסיפור תחת החופה, אך לא מהסיפור האמיתי.

עידית וערן – אנחנו אוהבים אתכם ושמחים ומתרגשים וגאים ואפילו, בסתר, קצת מקנאים. מזל טוב, אהבה ענקית, וכמות בלתי חוקית של אושר. ומוזיקה, כי איך אפשר בלי?

בני וגיא

נ.ב. אל תחשבו שלא שמנו לב שבקבלת הפנים התנגן גם "As we fall" של מורפלקסיס (בגרסת הרמיקס)!

מוזיקה למזמוזים

לא הצלחתי למצוא שום כותרת אחרת לפוסט הזה שמנסה לסכם את הערב המרגש שהיה שלשום בדירה פרטית המכונה "הצריף" בקומה הרביעית של שד' בן-גוריון 88 – כי האנשים הראשונים שראיתי אחרי שעצרתי את המכונית לצד המדרכה הרותחת באחר-צהריים-גיהנומיים של שבת תל-אביבית היו האחים לבית קיצ'לס שירדו למטה לעזור לפרוק את ארגז הדיסקים הטרי (!!!), את סיר פולי החומוס החמים ושקיות המצרכים שהועלו בזריזות, בעוד אני חוזר למכונית כדי להחנות אותה בחניון המצחיק שמתחת לעיריית ת"א (וזו ההזדמנות לציין שאח"כ כשיצאתי מהחניון ורציתי לשלם – גיליתי שאני צריך לקחת משכנתא. אם לאחר המוות יתברר שאכן קיים גיהנום והוא מכיל שבעה מדורים, לא אתפלא אם שישה מהם שמורים במיוחד לעובדי עיריית תל-אביב).

אם יש רגע באותו יום שבת שאני מצטער שפספסתי זה ללא ספק אותו רגע מדוייק בו ישי קרע את עטיפת הצלופן מעל פני עותק טרי של אלבומו, "מוזיקה למזמוזים", פתח לרווחה ודיפדף בחוברת המילים וראה את מה שהיה עד אז בעצם פרי דמיונו מקבל צורה ממשית של דיסק, של אלבום חדש עליו חתום שמו באותיות חומות וכהות.

כפי שאמרתי לקהל רגע לפני שישי התיישב ליד הפסנתר לנגן – כל מה שהיה כרוך בצד הטכני של הוצאת הריליס הזה היה סוג של הימור מבחינתנו לכן לא עידכנו כאן בבלוג בנוגע לכל פרט קטן הקשור לדפוס או לדיסק עצמו, אלא פשוט נתנו את אמוננו בעולם וקיווינו לטוב (גם אם זה כלל להחזיק בכל אחד מ-21 האצבעות שלנו חזק מאוד). כפי שהסתבר – ההימור השתלם ובזמן שאני כותב את השורות הללו מחזירים לי מבט מפינת החדר ארגזים גדולים וחומים האוצרים בתוכם המון "מוזיקה למזמוזים". רוצים גם?

ישי על הפסנתר, צילום: גל בזל

ישי מנגן בפסנתר שניצב בסלון הדירה כשמסביבו יושבים בדממה אורחים, עשרות אנשים שאני לא באמת מכיר אבל בנקודה אחת באינסוף הזמן הם מתכנסים בחדר הסלון ומאזינים בריכוז לישי קיצ'לס מחליק אצבעות על פני מנענעי הפסנתר ושר על רוח, על נינג'ה אמריקאי בפריז, על אהבה אחרי השקיעה, על מזמוזים. באותו רגע, לא היתה באמת משמעות לכך שלא הכרנו אחד את השני – המוזיקה הצליחה להפוך אותנו למשפחה. משפחת קיצ'לס המורחבת. אני מניח שזהו כוחה הגדול של מוזיקה, ואולי אומנות בכלל, ליצור קרקע משותפת וחוויה קולקטיבית דרך אהבה לשירים או לצלילים לאנשים שלפני רגע רק אמרו זה לזה את ה-"שלום" הראשון.

בנוגע להמשך הערב אני מעדיף להפחית בדיבור, כפי שישי אמר לנו לקראת הסוף כשנפרדנו:"בואו נשאיר את החוויה הזו חד-פעמית – מי שהיה כאן יזכור". אמן.

אני רק רוצה למסור בשמנו (גיאחה ישי ואני) המון המון תודה למי שהגיע והצטרף למשפחה ולכיף בכלל.

ישי על הפסנתר, צילום: ערן כ"ץ

לכל אלה שהזמינו את האלבום בהזמנה המוקדמת – הדיסקים עושים בזה הרגע את דרכם אליכם! (במידה ועד תחילת/אמצע שבוע הבא הדיסקים מתעכבים – אנא צרו עימנו קשר!)

אבל בלי אריזה!

מי שמכיר ועוקב אחרינו יודע שבכל פעם שאנחנו מוציאים אלבום חדש, אנחנו מזמינים אתכם למפגש אריזה שמח להוצאת האלבום: נפגשים במקום נחמד, גוזרים, מדביקים, אורזים מהדורות מיוחדות ועל הדרך גם אוכלים משהו, שותים משהו, מפטפטים ופוגשים אחד את השני. בסוף המפגש, תמיד, מחכה גם הופעה אינטימית וביתית של האמן.

הפעם אנחנו עושים משהו דומה, אבל טיפה שונה. "מוזיקה למזמוזים" של ישי קיצ'לס יוצא במארז פלסטיק רגיל (שהגיע לידינו, בריא ושלם, ממש היום!!!), וללא דיסק בונוס. זה אומר, לצערנו, שאין ממש מה לארוז! אבל זה לא ימנע מאתנו לערוך מפגש שמח ולקבל הופעה ביתית של ישי קיצ'לס, שהגיע במיוחד מהולנד (ווהו! הופעת חו"ל שלא מתבטלת!).

מתי!? ביום שבת הזה, 19:00.
איפה?! במיקום סודי בלב תל אביב, שייחשף עבורכם אם תשאירו תגובה או תשלחו לנו מייל ותאשרו את הגעתכם (כדאי לציין כמה אנשים אתם מביאים אתכם, אם אתם לא באים לבד).
מה צריך להביא?! בגדול – רק את עצמכם. אבל נשמח כמובן אם תביאו משהו לשתות (אלכוהול או שתייה קלה) או משהו לאכול (מחטיפים זולים ועד ארוחות מפוארות של שלוש מנות, אם אתם מטורפים).
מעולם לא פגשתי אתכם בכלל, אני גם יכול לבוא? לא ארגיש לבד ומוזר? ממש לא, בואו בשמחה! כמה מחברינו הטובים ביותר בשנים האחרונות הם אנשים שהגיעו למפגשי האריזה שלנו בלי שהכרנו אותם קודם. אנחנו לא רוצים להתרברב, אבל החודש תיערך אפילו חתונה (!) של זוג שאהבתו ניצתה במפגש אריזה אחד שלנו. נשבעים לכם. בקיצור, אנחנו חייכנים וחברותיים, בואו להכיר אותנו ונשמח גם להכיר אתכם.

פרטי ההופעה

• אמן: ישי קיצ'לס
• תאריך: 19 ביוני, 2010
• שעה: 19:00
• עיר: ישי קיצ'לס ב- תל אביב
• מקום: אי שם
• מדינה: IL
• הוסף לגוגל קלנדר | הורד iCal