Archive | טיפים ומדריכים RSS feed for this section

7 טיפים להשגת הופעות ללהקה שלכם

4 יונ

לא קל לקבוע הופעות בארץ, אם אתה לא עמוק-עמוק בברנז'ה. יש הרבה מועדונים אבל אפילו יותר להקות, כולם מתחרים על אותם המקומות ובמקומות רבים צריך לקבוע חודשים מראש. אני רואה במו עיניי אמנים שמנסים ומנסים ולא מצליחים לקבוע הופעה. וחבל. אלה אמנים מעולים.

דניאל קון, אמריקאי בעל ניסיון לא מועט ברוקנ'רול (בגיל 13 הוא כבר יצא לסיבוב הופעות עם סוניק יות'), טרח וכתב עבורנו 7 טיפים של אלופים אמיתיים. מניסיון (לא שלי, כלא-מוזיקאי, אלא של מוזיקאים אחרים), אני יכול לומר לכם בלב שלם שהכל כאן נכון ושריר וקיים ועובד. Get up your lazy asses, עקבו באדיקות אחרי 7 כללי היסוד האלה, ואם לא תשיגו הרבה יותר הופעות מבעבר, אחזיר לכם את הכסף (המטאפורי).

לדעתי אלה כללים חשובים באמת, אז החלטתי לתרגם גירסה מתומצתת וערוכה שלהם, אתם מוזמנים לקרוא את הגירסה המלאה באנגלית ואנא – הפיצו את הלינק הזה הלאה לחבריכם המוזיקאים! כשהם יודו לכם בכניסה חינם להופעות הבאות שהם ישיגו, תוכלו להגיע עם חיוך זחוח ולומר להם "רואה? אמרתי לך".

1. למה מועדונים ופאבים מארחים הופעות מלכתחילה
בעל המקום לא שם כדי להפוך אותך למפורסם ובטח לא כדי להיות נחמד. הם מארחים הופעות מסיבה אחת עיקרית – למכור עוד אלכוהול. לא פחות ולא יותר. הבאת להקות היא עוד דרך להשאיר את הלקוחות שלהם יותר זמן בבאר ולגרום להם להוציא עוד כסף. זה עצוב אך נכון, וחשוב להכיר בעיקרון הזה כשיוצאים לצוד הופעות ולבנות קשר עם מועדונים ופאבים.

2. בהתחלה, תסכימו לכל הצעה להופיע
כדאי להפתיע את בעל המקום ולבקש להופיע ביום ראשון או שני בערב. 99.9% מהלהקות האחרות יבקשו את שישי בערב, אבל כשאתם רק מתחילים, המטרה היא לא להופיע מיד מול מאות אנשים, אלא להוכיח את הערך שלכם לבעל המקום. תביא הרבה חברים ותנסה להפוך את יום שני בערב לרווחי ביותר מכל ימי שני שהפאב הזה הכיר, בכך שתמלא את חלקך בקשר העסקי בין הלהקה והמקום.

3. תן לבעל המקום את הדמו שלך באופן אישי
זה אולי נראה מוגזם, אבל זה קריטי. כשעשרים להקות נוספות מתחרות על אותם 5 מקומות להופיע בהם בעיר, חשוב ליצור קשר אישי עם בעלי מועדונים. [את הסעיף הזה מומלץ לקרוא במלואו באנגלית, ההרחבה חשובה]

4. תתרשתו בטירוף!
תעשיית המוזיקה בנויה כולה על קשרים והיכרויות. דאגו לקחת אתכם לכל מקום דיסקים שלכם, ותדאגו שהלהקה שלכם תהיה מרכז השיחה בכל שיחה עם אדם שאפילו קשור באופן קלוש לתעשיית המוזיקה.

5. הופעות שבועיות (או בארץ, כפי שנפוץ יותר: חודשיות)
זה אולי נראה כמו רעיון שעבר זמנו, אבל אם תציעו לבעל המועדון לנגן מדי יום שני בחינם, תקבלו הזדמנות מצוינת ליצור קשר איתם (ועם הקהל), והכי טוב – הזדמנות לעשות חזרה בחינם! אל תמעיטו בערך הופעה מול מעט אנשים. זו חווייה שמעודדת ענווה, מחזקת, ומכריחה אתכם להיות יוצאים מן הכלל במצבים קשים.

6. צרו קשר עם להקות שאתם אוהבים
בעלי מועדונים מקבלים דמואים כל הזמן, אבל כמה דמואים מקבלת להקה אחרת? מעט מאוד אנשים מנסים ליצור קשר עם הלהקה עצמה ולהציע חימום.

7. לכו להופעות ופגשו עוד להקות
שוב, העיקר הוא יצירת קשרים וכניסה לסצינה מסוימת.

אני ממליץ בחום לקרוא את המאמר המלא באנגלית, שמשותף תחת רישיון Creative Commons מסוג BY-NC-ND.

יש לכם הצעות ורעיונות משלכם? שתפו אותנו בתגובות.

למה שינינו למייספייס שלנו ת'צורה ולמה כדאי גם לכם?

24 אפר

הנה חדשה שאין לה הרבה ערך חדשותי, אבל יש מה ללמוד ממנה אם אתם מוזיקאים שמחזיקים מייספייס: לאחרונה שינינו כליל את עיצוב המייספייס של היס רקורדס. אבל מכיוון שיש מחשבה מאחורי העניין, כזו שעשויה לעזור גם לאחרים, החלטנו לספר כאן למה, בעצם, עשינו מה שעשינו.

אני יודע – לא מי יודע מה מרגש. בנימין עבד על העיצוב בפועל, אני הצצתי מדי כמה ימים ונדנדתי לו שיעיף כבר את התגובות וכאלה דברים. עשינו הרבה מאוד שינויים, ועכשיו עמוד המייספייס שלנו לא ממש נראה כמו עמוד מייספייס. אז למה בכלל להתאמץ?

המייספייס החדש שלנו

הנה הנחת היסוד: חשוב להיות במייספייס.
אם אתה לא שם אתה עדיין קיים, אבל לא בעיניי רוב מי שמחפש אחריך בגוגל. אם ראיתי הופעה, קיבלתי פלאייר, המליצו לי על הלהקה שלך, אלך לחפש אותה בגוגל. אם יעלה לי מייספייס (ומייספייס עולה גבוה מאוד בתוצאות חיפוש של גוגל), אבחר בו כלינק הראשון, הרבה לפני פוסט שכתבו על הלהקה או איזכור שלה בוואלה. כי במייספייס אני מצפה לקבל כל מה שאני רוצה לדעת: איך אתם נשמעים, מי אתם, איך אתם נראים.

הנה הבעיה: מייספייס זה חרא.
הנגן שלהם מחורבן ומוגבל, העיצוב שלהם מזעזע (אוי ואבוי אם אתם שמים טפט מקושקש מאחורי טקסט – כבר הפסדתם חצי מהגולשים), והם עדיין מכוונים להיות רשת חברתית למרות שרוב המוזיקאים משתמשים במייספייס ככרטיס ביקור – ובפייסבוק ו\או טוויטר כרשת חברתית.

הנה הפתרון: תהפכו את מייספייס לשלכם.

זה מה שעשינו, וה"למה" שמאחוריו:

1. שינינו את העיצוב
למה? כי הוא היה מכוער ומבולגן. יש המוני אתרים שמציעים לכם עיצובים נאים מוכנים מראש כדי שלא תשבו שעות לריב עם הקוד. בנימין בחר בחוכמה בצבעים שקטים ונעימים, ובמבנה מסודר מאוד – אנטיתזה לבלגן השורר ברוב הפרופילים במייספייס. אפילו האמן הזה, שמקודם בעמוד הראשי של מייספייס, מחזיק עמוד זוועה: ארוך כמו הגלות, מלא בדברים לא חשובים, ובעיקר נטול סדר הגיוני.

2. סידרנו לפי חשיבות
למה? כי רוב האנשים לא גוללים. הם מגיעים לעמוד חדש ברשת, מסתכלים סביב, ואם הם לא מוצאים מה שחיפשו הם הולכים.
בפריים הראשון של המייספייס שלנו יש הסבר על מי אנחנו, קישורים לתמונות (דבר נחוץ אם אתם רוצים להיות עיתונאי-פרנדלי) ולמקומות החשובים שלנו (בלוג, יצירת קשר, טוויטר) והאזנה לכל האלבומים שלנו.
גללתם קצת? קיבלתם את ההופעות הקרובות שלנו. אחר כך החברים (ארבעת האמנים שלנו ראשונים, כי זה מה שאנשים יחפשו) והתמונות מפליקר. אחר כך קליפים ועדכונים מטוויטר. בסוף בסוף פוסטים במייספייס, בלוג שבו אנחנו לא ממש משתמשים.
פשוט: מהחשוב אל הלא חשוב – חשבו מה אתם רוצים להבליט, שימו אותו למעלה. ובבקשה, בלי תמונת כותרת עצומה.

3. העפנו את התגובות
למה? זו הייתה ההחלטה הכי שנויה במחלוקת, והיחידה שבנימין ואני באמת התווכחנו עליה. אני אמרתי תעיף, הוא אמר תשאיר. בסוף העפנו, לשמחתי (ואפילו בנימין מודה שעדיף ככה!). אבל למה? ראשית, התגובות הן בלוק ארוך מדי בעיצוב. שנית, הן לא מעניינות אף אחד. בימינו, כאמור, אם אתה רוצה לדבר עם אחרים ברשת אתה תלך לפייסבוק או לטוויטר. מייספייס? אף אחד לא באמת מגיב במייספייס, אלא מפרסם. וזה מאוד יפה שללהקת שולמית והציציות יש הופעה ביום שישי, אבל זה לא צריך להופיע אצלנו. עמוד המייספייס הוא כרטיס ביקור שלכם, לא לוח מודעות של אחרים.
לא רוצים להעלים לגמרי? בסדר, אז תעיפו הכי למטה שאפשר, וחסמו את האפשרות לפרסם תמונות. זו הדעה שלנו, לפחות.

3. העפנו את הנגן
ושמנו במקומו נגנים של Bandcamp לכל האלבומים שלנו. זה כל כך מובן מאליו מבחינתי שלא ממש צריך להסביר, ובכל זאת: הגולשים רוצים מוזיקה, לכן הם באו למייספייס. הנגן מגביל אתכם? תיפטרו ממנו, יש אלטרנטיבות טובות יותר.

זהו. בשבילנו זה עובד, ובתכל'ס זה לא לקח יותר מדי זמן או כוח לעשות.

עוד פרופיל מעודכן וחכם: Al Hotchkiss שם את הכל בטור אחד, מהחשוב ביותר להכי פחות חשוב.
זוועה: The Sleepers.

מסכימים עם הגישה שלנו? העבירו לחבריכם המוזיקאים, ועדכנו אותנו אם שיניתם את המייספייס.

לא מסכימים? נשמח לשמוע את דעתכם בתגובות. אנחנו לא נושכים, להיפך, אנחנו אוהבים ללקק.

הירשמו לעדכונים במייל | עקבו אחרינו בטוויטר | בואו להופעה של Morphlexis VS Pits במוצ"ש!

למה אנשים קונים תקליטים?

28 מרץ

זהו פוסט אורח מאת פטריק אמורי (Patrick Amory), מנהל הלייבל המעולה Matador Records, שמוציא בין השאר את האלבומים של קאט פאוור, סטיבן מלקמוס, בל וסבסטיאן, יו לה טנגו, מוגוואי ואחרים.
הפוסט הופיע במקור בבלוג של מטאדור, ומתורגם ומפורסם כאן ברשותו האדיבה של אמורי (Thanks, Patrick!).
חשבתי שזה יעניין אתכם.

[הערת המתרגם: המילה "תקליטים" מתייחסת הן למילה Albums והן למילה Records, כך שאינה בהכרח מתייחסת לתקליטי *ויניל*]

(cc)

לאחרונה ראיינו אותי הרבה על "תחיית הוויניל". מכירות של אלבומי אינדי רוק, ושל אלבומי רוק באופן כללי, נוסקות בפורמט של ויניל. אני עונה ברצף התשובות הקבוע והמייגע: אנשים רוצים להתחבר לחפץ, למשהו אמיתי ופיזי, למשהו שלא מרגיש חסר ערך וחד פעמי כמו דיסק… למשהו שנשמע טוב יותר מ-MP3. גם צירוף קופונים להורדת MP3 יחד עם תקליטי ויניל הביא לזינוק גדול במכירות, כי הקונים כבר לא צריכים לבחור בין דיסקים לתקליטים.

אבל במובנים מסוימים, כל השאלה מפספסת את העניין, כי היא רומזת לכך שאנשים קונים תקליטים רק בגלל שהם רוצים לשמוע את המוזיקה. השאלה האמיתית יכולה להיות: למה אנשים עדיין קונים דיסקים? וזה קשור לסיבה שבגללה אנחנו עדיין נקראים Matador Records, לא Matador Music או Matador Entertainment. אנחנו לא חברת מוזיקה, אנחנו חברת תקליטים.

אני חושב שאנשים רבים קונים תקליטים לא רק בשביל להאזין למוזיקה, ובמקרים מסוימים ההאזנה למוזיקה היא בכלל לא הסיבה. יש אצלנו עובד שממש משלם כסף כדי לקנות ב-eBay דיסקים משומשים של אמנים אהובים עליו משנות ה-80, כמו אנני לנוקס. כבר יש לו את המוזיקה, הוא פשוט רוצה להניח את הדיסק על המדף. כשהייתי בן 12 או 13 והתחלתי לשרוץ בחנויות תקליטים משומשים בבוסטון, רציתי להריח ולהרגיש ולמשש את הוויניל, את עטיפות הקרטון, את הריח המעופש של השטיחים. זו לא הייתה סתם נוסטלגיה, תמיד אספתי דברים – בולים, מטבעות, ספרים. אני אוהב לצבור דברים ולהציג אותם לראווה. כמובן, אני אוהב גם להשתמש, לקרוא ולהאזין להם. אבל בעלות והאזנה אינם בהכרח נפרדים. הם קשורים ושזורים זה בזה.

העובדה שאנשים מסוימים אוהבים לשלם, לאסוף ולהיות בעליהם של תקליטים (וזה כולל הורדות מ-iTunes, לא רק ויניל ודיסקים) לא מצביעה על כך שתעשיית המוזיקה בצרות, או שמכירות המוזיקה המוקלטת בירידה. אבל התקשורת לא רואה את כל הסיפור, לכן אני מדבר מדי כמה שבועות עם עיתונאים מבולבלים ב-Time, Wired, Rolling Stone ועיתונים אחרים. חשוב להבין שההתמקדות במכירות הוויניל היא רק חלק מהתמונה.

אני לא מאמין שהורדות והתחרות שמעמידים פורמטים אחרים כמו משחקים ו-DVD הן הסיבות היחידות לירידה במכירות התקליטים. Tower Records הייתה דווקא רשת רווחית בכל סניף וסניף שלה. הרשת נסגרה כי הבנק שלה לא הסכים לממן את קו האשראי שלה. כמובן, טאוור לא הייתה צריכה לצבור חוב גדול כפי שצברה, אבל בתעשיות אחרות, בכלכלה כפי שהיא התקיימה לפני שנתיים, הבעיה לא הייתה באשראי. הבעיה הייתה שבוול סטריט הפסיקו להאמין שיש עתיד במכירת תקליטים. במילים אחרות, טאוור לא נסגרה כי מכירות התקליטים שלה ירדו; היא נסגרה כי הבנקים, תחת השפעת המדיה ורעיונות תרבותיים פופולריים (memes), האמינו שמכירות התקליטים עומדות לרדת.

כמובן, במידה מסוימת זו נבואה שמגשימה את עצמה. אם חנויות של טאוור נסגרות ויש פחות מקומות לקנות בהם תקליטים, אז מכירות התקליטים תרדנה. למרבה האירוניה, זה אחד הדברים שהרגו את הוויניל בסוף שנות ה-80. אנשים אמרו "תעיפו מפה את הוויניל, תמלאו את כל המדפים שלכם בדיסקים, אחרת תיתקעו עם פורמט מת ומלאי מת שלא תצליחו למכור". עכשיו, אותו רעיון תרבותי הורג את חנויות התקליטים (או לפחות את הרשתות, ואת חנויות האינדי שלא מתקדמות עם רוח הזמן).

אותו רעיון תרבותי משפיע גם על אנשים בצורה אינדיבידואלית. אנשים שהיו הולכים לקנות תקליטים מתוך אהבה לכך שיש להם תקליטים, או אפילו סתם מתוך הרגל, הפסיקו לעשות את זה כי אומרים להם שזה טיפשי וזה בזבוז כסף לקנות תקליטים. והם גם ככה לא יכולים לעשות את זה בקלות, כי חנות התקליטים האהובה עליהם פשטה את הרגל. רק קוני התקליטים שבאמת חשוב להם להיות בעלי תקליטים יצאו כיום ויקנו. וכמובן, אחוז גדול מהאנשים האלה הם אנשים שרוצים לקנות ויניל, לא דיסקים או קבצים דיגיטליים. אבל אפילו שני הסוגים האחרונים של הקונים (ויש ביניהם חפיפה רבה) קונים כי הם רוצים לקנות ולהיות בעלי אלבומים בכל פורמט שהוא, והם ימשיכו למחות נגד התפיסות הרווחות. לפחות למשך זמן מה.

אז האתגר שאני מציב לכל גורמי המדיה ששואלים אותי על תחיית הויניל הוא לומר: האם אתם באמת רואים את מלוא מורכבותו של הסיפור? למה אנשים קונים תקליטים, ובאיזו מידה אתם, המדיה, שותפים לדבר עבירה כשאתם הופכים את קניית התקליטים לקשה או לא אופנתית?

המאמר המקורי»

כך תשתיני על מאזינייך

23 מרץ

לא תכננתי לכתוב על מדונה, אבל לפעמים פשוט אין ברירה.

אני לא באמת צריך להסביר למי שקורא כאן מה מצב תעשיית המוזיקה בעולם, ואיך צונחות מכירות הדיסקים. בשנים האחרונות מנסים כל מיני אמנים למשוך את הלקוחות עם ערך מוסף במוצר שלהם: בונוס בצורת דיסק נוסף או DVD, מארז מקורי ומיוחד, תוכן אינטראקטיבי שמוטבע על הדיסק ועוד שלל רעיונות מקוריים ולא מקוריים.

מדונה, מלכת הפופ שנשארת כזו מעצם האינרציה בלבד, עשתה בשנה שעברה רעש גדול כשבמקום לחתום בחברת תקליטים מקובלת ומוכרת, סגרה עסקה רבת-מיליונים עם חברת הופעות דווקא, שתממן את אלבומיה הבאים ותפיץ אותם. מדונה ידועה בכך שהיא ממציאה את עצמה מחדש כל הזמן, שהיא מכתיבת טרנדים כביכול, ועוד ועוד. אז עכשיו מגיע הדיסק הראשון שלה שם, Hard Candy, ואנחנו מצפים ממנה לגדולות ונצורות.

ואיך מתכוונת הוד מעלתה למשוך את לקוחותיה, שהם בדיוק האנשים שהפסיקו לקנות דיסקים כמו שלה כי יש בהם רק שיר אחד טוב והרבה זבל?

הרשו לי לצטט מהקומוניקט: "האלבום שמעורר כיום את העניין הגדול ביותר בעולם, האלבום החדש של מדונה, עתיד לצאת בשתי מהדורות – מהדורת דיסק רגילה ומהדורה מיוחדת במארז מהודר הכולל: דיסק האלבום שכולל שני רמיקסים נוספים לסינגל "4 Minutes", ספרון 16 עמודים צבעוני עם מידע ותמונות, ו…מדונה מפנקת גם בסוכריות Starlight Mints שמצורפות במארז!!!"

חידוש עולמי, רבותיי, מהפכה שתרעיד את אמות הספים של תעשיית המוזיקה! לא רק שירים, אלא ספרון (יש יאמרו: חוברת!!!) עם לא פחות מ-16 עמודים, ועוד צבעוניים (!) שמציעים, לראשונה בהקשר מוזיקלי – מידע! ותמונות!!!
~הפסקה לשם היפר-ונטילציה~
אבל זה לא הכל, זה לא הכל! יהיה גם בונוס, ווהו! שני רימיקסים שלמים שמצדיקים את המחיר הנוסף, ואם כל זה לא מפתה אתכם להוציא שמונים שקל על דיסק, תקבלו גם ממתקים!

אבל כל זה, כמובן, רק במהדורה המיוחדת עם המארז המהודר, שתימכר במחיר גבוה יותר.
אז מה יהיה בדיוק במהדורה הרגילה? דיסק צרוב בעטיפת ניילון?

ג'יזס. אם חיפשתם הוכחה נוספת לכך שהחברות הגדולות בעולם נותרו clueless לגמרי, הנה לכם. במקום להציע משהו חדשני אמיתי, ברוח הזמן, או סתם גימיק משעשע או מגניב באמת, כל מה שמלכת הפופ מציעה לנו הוא… דיסק עם חוברת, וכמה סוכריות.

ומה שעצוב ומגוחך אפילו יותר מכל המהדורה המיוחדת הזו, היא העובדה שגם אם השירים יהיו מחורבנים והסוכריות חמוצות, האלבום הזה יימכר במיליונים. למה? אינרציה.

כמה כסף מפסידים מדיסקים?

31 ינו

הנה חידה: האלבום החדש של שרון מולדאבי, "אל תפחד", יוצא היום.
יוצא לאן?

(cc)

בעוד קל לומר מאיפה הוא יוצא (מהראש של שרון מולדאבי, אני מניח), התשובה השנייה היא קשה יותר. כי "אל תפחד" של מולדאבי יוצא היום לחנות אחת בלבד. לא תמצאו אותו בטאוור, באוזן, בחנות השכונתית שלכם אם עדיין יש כזו והיא לא נסגרה. רק במוזיקה נטו, חנות דיסקים ישראלית שמוכרת גם ברשת.

הסיבה פשוטה: מולדאבי, בחור שעוסק כבר יותר מעשרים שנה במוזיקה ובתעשייה סביבה, פשוט התפכח.

בראיון ל"הארץ" הוא אומר היום: "אף חברת תקליטים לא רצתה לשים על האלבום הזה כסף, וכשהבנתי שאני עושה את זה בעצמי שאלתי מה חיוני לי ועל מה אפשר לוותר. היות שאין לי תקליטי פלטינה על הקירות, לצערי העמוק, ואין לי מה להציע בנגזרת הכוכבן הלוהט החדש שיככב בקמפיינים ושבועוני רכילות, הגעתי למסקנה שהקהל שלי הוא לא אנשים שייכנסו לחנות תקליטים, יראו את הפרצוף שלי ליד הפנים היפות של x או y ויקנו דווקא אותי".

לאחרונה, נראה שיותר ויותר אנשים נהיים מודעים לאמת שהייתה נכונה ומבאסת תמיד: אמנים לא ממש מרוויחים מדיסקים.

כן, ברור שאם אנריקו איגלסיאס ימכור 10 מיליון עותקים הוא ירוויח מזה אחלה כסף. אבל אתם יודעים מי ירוויח אפילו יותר ממנו על אותם הדיסקים? כמעט כל אחד אחר שמעורב בתהליך.

אני לא מגלה פה את אמריקה. מספיק כתבות, מאמרים ופוסטים בבלוגים התפרסמו על שיטת החלוקה הבעייתית של המוצר הקרוי דיסק (או תקליט, לצורך העניין, או אפילו קובץ mp3 שנמכר בצורה חוקית). הנה נתון פשוט שיבהיר לכם את העניין בלי לסבך יותר מדי: לרוב, החנות שמוכרת את הדיסק מרוויחה יותר מהאמן שכתב, הלחין, הקליט ושר בו.

איך זה ייתכן? המשך…