Archive | ארס-לייבלי RSS feed for this section

פעם אחת, בבנדקאמפ

13 ספט

בפוסט זה:
א. השווצה שאתם יכולים לדלג עליה
ב. המלצות שאתם באמת צריכים לשמוע

א. השווצה שאתם יכולים לדלג עליה

אנחנו לא פריקים גדולים של סטטיסטיקה (או בכלל, של מספרים), אז אנחנו לא ממש נוטים לרוץ ולבדוק כמה פעמים לחצו לנו על כל לינק והאזינו לכל שיר. אבל היום התמלאנו גאווה – גם עבור עצמנו, וגם עבור אנשים אחרים שאנחנו אוהבים.

ענת הנהדרת הפנתה את תשומת לבנו לכך שהאלבום של ישי קיצ'לס, מוזיקה למזמוזים, הוא אחד האלבומים הפופולריים ביותר בבנדקאמפ בתגית "אינדי". שזה די בלתי נתפס בעינינו. כאילו, פאק! הוא מיד אחרי שני האלבומים של גאד דאמן סופיאן סטיבנס! בדיקה מהירה העלתה שלא רק אנחנו שם – רשימת עשרים הראשונים כוללת גם את האלבומים של טל כהן-שלו, שלום גד וקרולינה.

אז הלכנו לבדוק קצת את הסטטיסטיקות, ולגלות מאיפה מגיעים אלינו מאזינים. ככה גילינו שקיצ'לס אוחז במקום הראשון גם בתגית "ישראל". יאי!

ב. המלצות שאתם באמת צריכים לשמוע

ולכבוד החגיגה (הפרטית, שלנו), החלטנו לנצל את ההזדמנות ולהמליץ לכם על כמה דברים ישראליים חדשים שעלו בבנדקאמפ לאחרונה, ונראה לנו שממש תיהנו לשמוע:

"לא כוחות", שיר ראשון מתוך אלבום הבכורה של חברתנו עינב ג'קסון כהן:
<a href="http://music.einavjackson.com/track/--7">לא כוחות by Einav Jackson Cohen / עינב ג'קסון כהן</a>

וגירסת דאב מיוחדת ל"אף אחד לא בא לי" של קרולינה:
<a href="http://karolina.bandcamp.com/album/-">דאב אחד לא בא לי &#8211; מתנה לחג by קרולינה</a>

אלבום הבכורה של ההרכב המצוין Catastropie – מומלץ לחובבי אלקטרוניקת-צעצועים ולהקות בנים (ברצינות, זה נהדר):
<a href="http://catastropie.bandcamp.com/album/gummy-bears">Gummy Bears by CatastroPie</a>

וגם שני קטעים חדשים של מארקי פאנק הכביר:
<a href="http://shop.botanika.co.il/album/soul-of-technopolis-balut006">Soul of Technopolis (BALUT006) by Botanika</a>

אם גם אתם מצאתם אוצרות ישראליים בבנדקאמפ, ספרו לנו בתגובות!

דויד פרץ על מוזיקה בחינם

20 יול

[הקטע הבא לקוח מתוך רשימת התפוצה החודשית של דויד, ד"ש מב"ש. אם אתם רוצים לקבל אותה למייל שלכם מדי חודש – וכדאי לכם! – פשוט שלחו מייל לכאן]

לא בדקתי את נתוני השירות המטראולוגי, אבל חודש יוני 1999 זכור לי כחודש חם במיוחד. אולי זה בגלל שאת רובו ביליתי במכונית החבוטה וחסרת המזגן של אלעד שופן, שותפי ללהקת בלובנד, עמוק באמצע הדרך בין תל אביב לבאר שבע, נוסעים הלוך ושוב אל העיר הגדולה בכדי להשלים את הפרטים האחרונים הנוגעים להוצאתו של האלבום הראשון שלנו, בלובנד.

קרה המקרה ובאותו חודש ממש בא לאויר העולם שירות מוזר ומשונה שנקרא "נפסטר". חמש דקות אחרי שהפעלתי את התוכנה וחמישה ימים לאחר מכן כשסיימתי להוריד שירים שעליהם קראתי ואותם חיפשתי במשך שנים (ספיציפית זה היה הבוטלג המגה-נדיר של אלטון ג'ון לפני הפרסום הגדול שלו. תקליט שיצא רק לחברות מולו"ת ובו אלטון בצע ארבעה שירים של ניק דרייק, איך קרה שאלטון ג'ון הקליט את ארבעת השירים האלו זה סיפור מרתק כשלעצמו רק אני לא בטוח שהוא מרתק אחרים לכן לא ארחיב.:) הבנתי שלושה דברים.
א – זה הסוף של חברות תקליטים, חנויות דיסקים, ובאופן כללי תעשיית המוזיקה כפי שהיתה עד אז
ב – המושג "נדיר" הפך לנדיר
וג – בעתיד כל המוזיקה תהיה מרושתת.
בחיינו.

מיד לכשיצא האלבום של בלובנד שיתפתי אותו ברשתות השיתוף של אותה תקופה, הנפסטר ולאחריו הסולסיק, הדבר הוליך לכמה שיחות הזויות ומשעשות להפליא עם אנשים שהורידו ממני את בלובנד אך החלו לגמגם ולהתנצל כשגילו שאינני איזה מעריץ של הלהקה המשתף קטעים שלה, אלא חלק ממנה. "אה, אני מבטיח שאקנה את הדיסק כשיצא לי, אני צעיר מדי ואין לי כסף לקנות את הדיסק שלך, אוי, אני ממש מצטער חשבתי שאתם "בלוזבנד" ומיד מחקתי את הדיסק מהמחשב", וכמובן השאלה שתמיד עלתה – "רגע אם אתה בלהקה, למה אתה משתף את המוזיקה שלך בכלל?
למרות שיש אנשים שבטוחים אחרת (נאמר רואה החשבון ומנהל הבנק שלי) אני מאוד אוהב להרוויח כסף מהמוזיקה שלי, למעשה, למרות שלכסף אין ריח, אני יכול להבטיח לכם שלכל שקל שהרווחתי עבור המוזיקה שלי יש טעם מתוק מכל שקל אחר.

<a href="http://davidperetz.bandcamp.com/album/--5">ערים וזכרון 2 by David Peretz דויד פרץ</a>

ואגב זו ברכה שקללה בצידה, אין כסף שאני מתקשה יותר לבזבז יותר מאשר כסף שמגיע אלי מתמלוגים או מכירת דיסקים, אבל זה כבר עניין אחר.
אני לא קפיטליסט באופיי; אבל כשמישהו משלם לי עבור היצירה שלי זה ממלא אותי בשמחת עניים העשירים בחלקם, שמחה מוצדקת ומוסרית, שמחה שמלווה בהכרה הזו שמישהו אי שם, שאולי אני בכלל לא מכיר, התרגש/התלהב/העריך עד שהוא יעשה את הדבר המוזר הזה וייתן למישהו כסף על מה שקיבל בחינם. מישהו ששלח לי פעם צ'ק הביתה, צירף לצ'ק ההוא הודעה אישית, "אני לא משלם לך עבור המוזיקה שלך, אלא בעבור הדברים שהיא עשתה לי…"
למרות שהצ'ק היה גדול בהרבה ממחירו הרשמי של הדיסק באותה תקופה, ההודעה ההיא שימחה אותי יותר מהצ'ק עצמו.

עכשיו, למה אני מספר לך על כל העניינים האלו? אל דאגה, אינני בא לבקש מכם כלום, אלא רק לשתף אתכם בחויה המוזרה הזו של קבלת כסף עבור היצירה שלך. כשאני חושב על זה, זה נס קטן שאתה יוצר משהו גם בלי שאף אחד ישלם לך עליו, נותן אותו בחינם ובכל זאת מישהו רוצה לשלם עליו כסף. ובעיקר כדי לספר שאחרי הרבה שנים, סוף סוף יש מקום לא בתוכי שבו נמצאת כל המוזיקה שלי. הודות לעשייתה של חברתי לחיים והמנהלת הבלתי נלאית שלי – ענת, סוף סוף ניתן לשמוע את כל המוזיקה (כמעט, יש עוד דברים שיתווספו לשם) שהוצאתי עד היום במקום אחד ובחינם. ואם אתם רוצים גם ניתן לשלם שם עבור המוזיקה, אבל שוב, אני חוזר ומדגיש, זו לא המטרה של המייל הזה. המטרה היא לשתף ליידע ולספר.
אז הנה הלינק לדף שלי בבנדקמפ, ואני מקווה שעד סוף הקיץ יעלו לשם עוד כמה דברים ישנים וחדשים ואני אמשיך לעדכן בד"שים מבשי"ים וכולי, בנתיים אזכיר שביום רביעי הקרוב אני מופיע בפסטיבל סמילנסקי בבאר שבע עם הלהקה (דודו חמד, גיל נמט ונדב אזולאי). הרבה זמן לא ניגנו ביחד וזה בדרך כלל מתכון או לאסון או להופעה חד פעמית, ולרוב שניהם בו זמנית.

בכל מקרה שווה לבדוק את העניין וזה בחינם אז אם אתם בסביבה ראו עצמכים מוזמנים לזרוק עלינו מזומנים (אוקי זו בדיחה 🙂

שיהיה יום קר יותר וטוב יותר נעים יותר , וצום ואבל משמעותיים למתאבלים ולצמים בתשעה באב.
ביי בנתיים
דויד

[הקטע הבא לקוח מתוך רשימת התפוצה החודשית של דויד, ד"ש מב"ש. אם אתם רוצים לקבל אותה למייל שלכם מדי חודש – וכדאי לכם! – פשוט שלחו מייל לכאן]

רק רצינו להשוויץ

5 יול

בזה.

(סוף סוף, היס רקורדס נכנסים למקום הראשון איפשהו. אפילו מעל דניאלה ספקטור, שלום גד וטל כהן-שלו הכה-מעולים!)

החתונה הראשונה של הלייבל

25 יונ

by Claire Yuki
(CC, Claire Yuki)

אנחנו מתרגשים. באמת.

כשהקמנו את היס רקורדס לפני ארבע שנים (שנראות כמו עשר לפחות), אחת המטרות העיקריות שלנו הייתה לחלוטין לא-מוזיקלית: רצינו להקים משפחה. משפחה קטנה של חברים, אוהדים וחובבי מוזיקה, שישתתפו בעיסוק הזה שלנו סביב האלבומים והמוזיקה שיוצאת בלייבל. הגשמנו את זה בפועל בעזרת הבלוג הזה ממש, בו כל הזמן סיפרנו ושיתפנו, ובעיקר במפגשי האריזה שערכנו עם כל אלבום חדש שהוצאנו. חברתי הטובה עידית נרקיס הייתה שם מההתחלה – היא הגיעה למפגש הראשון בו ארזנו, רק שישה אנשים, את אלבום הבכורה של שני קדר (ושל הלייבל שלנו), והיא הייתה שם בכל מפגש אריזה ever since.

במפגש האריזה של "הייקו בלוז" של דויד פרץ היא פגשה את ערן כ"ץ, בחור נהדר משכמו ומעלה שכותב את הבלוג "לטאת האמבט". הכרתי אותו דרך הבלוג והוא נענה להזמנה והגיע גם הוא למפגש (ולבאים אחריו). איפשהו שם, בין הספוגיות שהודבקו לדיסק אל המופע האינטימי של דויד והגיטרה שלו, הצטלבו העיניים ונוצר איזה ניצוץ בין ערן ועידית.

fast forward, אתמול בערב, בלופט ענקי ויפהפה בדרום תל אביב, עומדים עידית וערן תחת החופה, מוקפים חברים ומשפחה ומסונוורים מהחיוכים שמוקרנים אליהם מכל עבר. בין החברים נמצאים גם בני ואני, מנפחים את החזה שלנו מגאווה על כך שהיה לנו חלקיק זעיר בסיפור האהבה הזה, בין שני אנשים אדירים שאנחנו אוהבים. שמחים לגלות שגם אם לא נמכור עוד דיסק אחד לעולם, גם אם נסגור את הלייבל מחר, נדע שלמוזיקה יש כוח לחבר בין אנשים, אפילו באופן עקיף שכזה.

הרבי בחופה הגדיל לעשות, ואף סיפר לקהל המבולבל איך נפגשו השניים כשבחור בשם גיא חג'ג' שם מודעה באינטרנט וקרא לחברים לעזור לו לארוז את הדיסק החדש של זמר בשם דויד פרץ. מקומו של בני נפקד מהסיפור תחת החופה, אך לא מהסיפור האמיתי.

עידית וערן – אנחנו אוהבים אתכם ושמחים ומתרגשים וגאים ואפילו, בסתר, קצת מקנאים. מזל טוב, אהבה ענקית, וכמות בלתי חוקית של אושר. ומוזיקה, כי איך אפשר בלי?

בני וגיא

נ.ב. אל תחשבו שלא שמנו לב שבקבלת הפנים התנגן גם "As we fall" של מורפלקסיס (בגרסת הרמיקס)!

קיצ'לסיזם

21 יונ

מוזיקה למזמוזים

לא הצלחתי למצוא שום כותרת אחרת לפוסט הזה שמנסה לסכם את הערב המרגש שהיה שלשום בדירה פרטית המכונה "הצריף" בקומה הרביעית של שד' בן-גוריון 88 – כי האנשים הראשונים שראיתי אחרי שעצרתי את המכונית לצד המדרכה הרותחת באחר-צהריים-גיהנומיים של שבת תל-אביבית היו האחים לבית קיצ'לס שירדו למטה לעזור לפרוק את ארגז הדיסקים הטרי (!!!), את סיר פולי החומוס החמים ושקיות המצרכים שהועלו בזריזות, בעוד אני חוזר למכונית כדי להחנות אותה בחניון המצחיק שמתחת לעיריית ת"א (וזו ההזדמנות לציין שאח"כ כשיצאתי מהחניון ורציתי לשלם – גיליתי שאני צריך לקחת משכנתא. אם לאחר המוות יתברר שאכן קיים גיהנום והוא מכיל שבעה מדורים, לא אתפלא אם שישה מהם שמורים במיוחד לעובדי עיריית תל-אביב).

אם יש רגע באותו יום שבת שאני מצטער שפספסתי זה ללא ספק אותו רגע מדוייק בו ישי קרע את עטיפת הצלופן מעל פני עותק טרי של אלבומו, "מוזיקה למזמוזים", פתח לרווחה ודיפדף בחוברת המילים וראה את מה שהיה עד אז בעצם פרי דמיונו מקבל צורה ממשית של דיסק, של אלבום חדש עליו חתום שמו באותיות חומות וכהות.

כפי שאמרתי לקהל רגע לפני שישי התיישב ליד הפסנתר לנגן – כל מה שהיה כרוך בצד הטכני של הוצאת הריליס הזה היה סוג של הימור מבחינתנו לכן לא עידכנו כאן בבלוג בנוגע לכל פרט קטן הקשור לדפוס או לדיסק עצמו, אלא פשוט נתנו את אמוננו בעולם וקיווינו לטוב (גם אם זה כלל להחזיק בכל אחד מ-21 האצבעות שלנו חזק מאוד). כפי שהסתבר – ההימור השתלם ובזמן שאני כותב את השורות הללו מחזירים לי מבט מפינת החדר ארגזים גדולים וחומים האוצרים בתוכם המון "מוזיקה למזמוזים". רוצים גם?

ישי על הפסנתר, צילום: גל בזל

ישי מנגן בפסנתר שניצב בסלון הדירה כשמסביבו יושבים בדממה אורחים, עשרות אנשים שאני לא באמת מכיר אבל בנקודה אחת באינסוף הזמן הם מתכנסים בחדר הסלון ומאזינים בריכוז לישי קיצ'לס מחליק אצבעות על פני מנענעי הפסנתר ושר על רוח, על נינג'ה אמריקאי בפריז, על אהבה אחרי השקיעה, על מזמוזים. באותו רגע, לא היתה באמת משמעות לכך שלא הכרנו אחד את השני – המוזיקה הצליחה להפוך אותנו למשפחה. משפחת קיצ'לס המורחבת. אני מניח שזהו כוחה הגדול של מוזיקה, ואולי אומנות בכלל, ליצור קרקע משותפת וחוויה קולקטיבית דרך אהבה לשירים או לצלילים לאנשים שלפני רגע רק אמרו זה לזה את ה-"שלום" הראשון.

בנוגע להמשך הערב אני מעדיף להפחית בדיבור, כפי שישי אמר לנו לקראת הסוף כשנפרדנו:"בואו נשאיר את החוויה הזו חד-פעמית – מי שהיה כאן יזכור". אמן.

אני רק רוצה למסור בשמנו (גיאחה ישי ואני) המון המון תודה למי שהגיע והצטרף למשפחה ולכיף בכלל.

ישי על הפסנתר, צילום: ערן כ"ץ

לכל אלה שהזמינו את האלבום בהזמנה המוקדמת – הדיסקים עושים בזה הרגע את דרכם אליכם! (במידה ועד תחילת/אמצע שבוע הבא הדיסקים מתעכבים – אנא צרו עימנו קשר!)