דרור פיק, שלמרבה השעשוע נקרא באמת Pic ועוסק בתחביבו לצלם Pictures, היה בהופעה של נדב אזולאי וגיל נמט באוזן, וצילם תמונות יפות יפות. אם לא הייתם, עשו לעצמכם טובה ורוצו להופעה הבאה של הצמד הזה. אנחנו יודעים שאנחנו משוחדים לגמרי, אבל זו באמת אחת ההופעות הכי טובות שרצות היום. האינטנסיביות והכנות של נדב יחד עם המולטי-אינסטרומנטליזם המסחרר של גיל – נו, זה פשוט משהו שלא רואים כל יום. 26 ביולי בבר גיורא בתל אביב, תבואו.

כשאתה מתחיל לעבוד על קליפ, ובמיוחד על קליפ אנימציה שמופק בצורה עצמאית, אתה אף פעם לא יודע מתי זה יסתיים ואיך זה יגמר. זה יכול להתחיל כהרפתקאה צנועה, חיזיון ויזואלי תמים ששוחה לו בין הפיתולים האפורים של המוח ולהגמר בחצי שנה של עבודה סזיפית, ללא שינה סדירה ועם צורך עז לפרק את המציאות לשכבות דוממות של צורות כדי שתוכל לסדר אותן בקומפוזיציה קינטית.

אבל מה שאני בעצם רוצה לכתוב כאן שהתחלתי בהרפתקאה הזו עם השיר "ספירלה" של נדב אזולאי ואין לי מושג מתי אסיים, אז אם אתם מתקשרים או שולחים מיילים ואני לא עונה – עכשיו אתם יודעים למה. ובינתיים הנה כמה תמונות (ראשוניות!):

גיאחה חוזר מחר לאחר שבוע באיטליה.
אני פותח כך את הפוסט הנ"ל לא רק כי אני מקנא (והוא יודע את זה) אלא בעיקר בגלל שאני מתגעגע אליו מאוד (למרות שהוא חוזר ממש עוד מעט), בינתיים אני מקווה שהוא עושה חיים משוגעים גם אם זה דורש להצמיד מדבקות היס על גבם של מלצרים טוסקניים המתהדרים במוסטש אדירים ולגרום להם לשפוך את יין הקיאנטי על שמלות מלמלה לבנות של עלמות כפריות. איטלקית בהחלט נמצאת בין שלושת המקומות הראשונים בתחרות השפה האידאלית לקללות ובעוד החג'ג' מכלה את ימיו בין חמוקי טוסקנה היפהפיה ומלצרים עצבניים – המצפון שלי ניצל את ההזדמנות והזכיר לי שמזמן לא כתבתי או עדכנתי את הבלוג (זה לא שלא קורה כלום מאחורי הקלעים – אני פשוט מנסה לבנות חיים נורמאליים בין תקופות חוסר השינה). בכלל השבועות האחרונים ורצף החגים שליווה אותם נתן פסק זמן מעיסוקי הלייבל כדי לקחת נשימה עמוקה לפני שאנחנו צוללים שוב. גיאחה ואני התראינו לא מעט בזמן הזה ובין מפגשים מפנקים של צפייה בסרטים או מפגשים עתירי קלוריות במסעדת יונס ובפאב האדיר של כפר תבור, הספקנו לערוך סיעורי מוחות יצירתיים הנוגעים להיס ורעיונות עפו לחלל האוויר כמו זיקוקים בוערים וביניהם תמיד היה ניתן למצוא שאלה מיותמת שנותרה ללא מענה:
"מה עם הקליפ לדויד פרץ?!"

* * *

תמיד שאלת הקליפ של דויד גורמת לגיא ולי למצמץ כאילו בלענו לימון. למעשה זה הגיע למצב שבו כשמישהו מאיתנו מעז להעלות את העיניין הוא מוודא לעשות את זה ממרחק של 50 מטר לפחות ומכונית מותנעת בקרבת מקום – עד כדי כך פיתחנו אלרגיה לנושא. על פניו היינו בטוחים שדויד, עם מלוא חופן קרובים וחברים שביניהם ניתן למצוא גם בימאים ושחקנים מוכרים, יוכל עד עכשיו כבר להתהדר בחמישה קליפים לפחות, אבל איכשהו ההבטחות שהתפזרו התמסמסו כמו אבק במים ומצאנו את עצמנו עם הראש בתוך התנור.
אז הרמתי את הכפפה.

החלטנו על שיר (שגם עומד לצאת בקרוב כסינגל לרדיו), קבעתי תאריך עם הדויד ואפילו הצלחתי להניח את טלפיי על ציוד צילום מרשים מחברת הפקה של חבר אך ככל שהתקרב תאריך הצילומים הרגשתי שאין לי שום רעיון מוצק לקליפ, מה שהיווה בעצם מכשול מהותי. שלא תטעו, רעיונות לא חסרו – דויד, גיא ואני החלפנו בינינו המון רעיונות, חלקם היו מעולים אך דרשו תקציב והכנה בקנה מידה הוליוודי, חלקם היו רעיונות שנראו לי משעממים להחריד והיו גם רעיונות כל כך ביזאריים ומחוסרי רסן שרק יכולתי להגיב כאדם בוגר בקריאת "פויה!".

יומיים לפני הצילומים וכבר שקלתי לוותר על הכל. כשישבתי במרפסת ללחך את העשן מול הכוכבים צף ועלה עוד אחד מאותם רעיונות שבמבט ראשון נראה כמו משהו שרצוי להשליך לפח המנטאלי ולהמשיך לבהות בשמיים לולא אותה תחושה מוזרה בעורף כאילו הרעיון מחזיר מבט ומושך לי בזרוע, אז בחנתי אותו בכובד ראש וככל שהזמן חלף מצאתי בעצמי התלהבות משולחת כל רסן. התקשרתי לגיאחה ותפסתי אותו באמצע בלאגן האריזות לקראת הטיסה, ניסיתי לתאר לו במהירות את הרעיון הכללי לקליפ ובחנתי את התגובה שלו בזהירות, לשמחתי גיאחה התלהב ורק דויד נאנח בלאט בטלפון כשהתעדכן בפרטים, "אנחנו צריכים ללכת הרבה, אה?!".

אספתי את דויד ביום שני בערב לאחר הופעה עם פנטאש (לשעבר לנסס) בפסטיבל עכו. הוא היה מותש וכשבישרתי לו שאנחנו משכימים בארבע בבוקר הוא נאנק וניסה להתמקח חלושות על לוחות הזמנים שהצבתי, יש לציין שעמדתי בפרץ אך לא נרדמתי באותו לילה. בחיי שניסיתי, אבל הדם פיעפע מרוב תמהיל האדרנלין והקפאין בעוד דויד נחר כל כך חזק עד ששטוקהאוזן היה מחוויר עם הקקופוניות העקומות שלו לוּ בטעות עבר בסביבה.

4:15 בבוקר – העולם עדיין היה אפוף חשיכה דמומה שלפני שחר. העמסנו את ציוד הצילום ואת הדוברו הכסופה למכונית, רגע אחרי דהרנו לעבר הצפון הרחוק, לוגמים באיטיות מכוסות הקפה-החם-לדרך תוך בהייה בנוף גלילי. אט אט, לאורך הכביש, האופק נפער ברמז דק של אור והחשיכה נראתה דלילה יותר כנגד הרי צפת וכשהגענו למטולה ב-5:30, השמש כבר הגיחה והאירה את השדות הירוקים הסמוכים לגבול לבנון. התמקמנו והתחלנו לצלם.

היה משהו הזוי בדמות של דויד פוסע לצד הכבישים בגליל לבוש כמו קברן ונושא על הגב גיטרה כסופה כמו תהלוכה של איש אחד, ויקי כנפו של הבלוז. מכוניות האטו לידו, לעיתים אף מצפצפות, בחיי – אפילו נהג משאית עצר מול המצלמה שלי באמצע שוט ושאל אותי מה אנחנו מצלמים. "סרט פורנו!!" צעקתי בזעף והצבעתי על דויד, חבל שנהגי המשאיות לא הבינו את ההומור.
ירדנו אל קריית שמונה ומשם עשינו את הדרך לכנרת ואת ארוחת הצהריים שלנו אכלנו ב-10:00 אצל יונס בצומת גולני, זכינו להיות הלקוחות הראשונים שלו באותו בוקר. משם עברנו לעמק יזרעאל וצילמנו ליד צומת התשבי, אח"כ גלשנו אל תוך הים של קיסריה וצילמנו את דויד עובר חמור סבר לצד משפחות עליזות וילדים מצופי ד"ר פישר כשהם בוהים ולא מאמינים במיראז' הכהה-כסוף הזה שחולף על פניהם. צילמנו בחדרה, שדות השרון, רעננה ולצד המחלפים הגדולים בדרך הארוכה דרומה. דויד עמד בגבורה בכל ההוראות ההזויות שחילקתי, צועד לצד הכבישים בחום ונושא גיטרה כבדת המשקל על כתפיו החסונות, הולך כברת דרך (לדעתי הוא היה יכול אפילו ללכת יותר לולא אותה שפשפת רגזנית שהרימה את ראשה המכוער לקראת סוף הצילומים, אני עדיין מוחה דימעה כשאני נזכר בצרחת הכאב של דויד בעת שהעברתי לו את המטליות הלחות) באבק הדרכים המדברי עד שהגענו לשלט המציג את באר-שבע בדיוק בזמן השקיעה.

את סיום הצילומים חגגנו במסעדת "קוקלה" הידועה לשימצא בחברת אהובתי הג'ינג'ית ואורחת חמודה נוספת. חומר הגלם המצולם נשפך כבר מזמן למחשב עריכה ובימים הקרובים אתחיל לעבוד עליו – מי יודע? אוליי אפילו יעלה לכאן איזה טיזר צנוע, אבל בינתיים אתם יכולים להתרשם מהתמונות

* * *

נ.ב. קטנטן
אחת מהתכונות (הרבות מספור יש לציין) שאני מעריץ בחג'ג' היא הדרך הנונשלאנטית בה מילים חולפות דרך הצמתים הבוהקים בחדרי המוח הסגול שלו היישר אל מקלדת ומסך המחשב ללא מאמץ בעוד אני נאבק במילים ומשפטים תוך נסיונות חניקה הדדיים. כנראה שאלוהים נותן שיניים למי שאין אגוזים.

מה שבעצם אני מנסה לכתוב הוא שאני צריך להתרגל לכתוב שוב.

איזה כיף היה בלבונטין ביום שלישי, אה?

תצלום: איתי סקלי

*בהמשך הפוסט – גם על מורפלקסיס, וגם על דויד פרץ

מי שלא הגיע, הפסיד הופעה גדולה של שני קדר שאמנם הייתה חולה, ואמנם הייתה קצת לחוצה, אבל לפרקים הייתה פשוט On Fire. זו הייתה הופעה ראשונה עם ההרכב שכולל לצד חיים רחמני וגיא ביבי גם את יהוא ירון הנפלא על הבס והקונטרבס, ואי אפשר להמעיט בתרומתו. סולו הקונטרבס שלו באחד השירים הרטיט לא רק את הרמקולים והקירות אלא גם את לבבות כל הנוכחים כולם. עברה בי צמרמורת ארוכה. הבנאדם פשוט עושה אהבה עם הקונטרבס, כפי שהגדירה זו חברתנו עידית. גם חברנו מורפלקסיס עלה לכמה שירים כגיטריסט נוסף והתגלה כמכשף-גיטרות ממדרגת הנויז הראשונה.
ובאמצע, בין כל הבחורים האלו עם הסמלים הפאליים שלהם ביד, ישבה שני. מפשירה לאט מול הקהל, מתמודדת בגבורה עם הפשלות הטכניות, ההצטננות ושאר הקשיים, וברגעי השיא מתיכה את כל האנשים השונים שעל הבמה ובקהל לאורגניזם אחד. גם בגלל השירים המצוינים והביצועים שלהם (שחלקם, יש להודות, דורש עוד ליטוש בהרכב החדש), ולפעמים מהסיבה הפשוטה והלפעמים נחבאת מעין, שרק בגללה כולנו היינו שם.

באדיבות פרנק זעתר

שיאי הערב, בשבילי, היו שני קדר ומורפלקסיס מבצעים את הגירסה המדהימה שלהם ל-"Heartbreak Hotel" (בוידאו), כולל גיטרת הבס שנפלה מבנימין באמצע השיר (גם החשמלית נפלה ממנו, משהו לא בסדר עם הבחור הזה) "Ink" שהיה פשוט מופלא ומדהים, ושני קאברים – אחד לשיר של The The, והשני ל-Stars (שאת הביצוע שלו, מהופעה אחרת, אתם יכולים להוריד בפוסט הזה).

הבחור שהגיטרות נושרות ממנו כמו עלים

אחרי ההופעה בנימין העמיס לאוטו הקטנטן שלו את הגיטרה, המגבר, הדיסקים שמכרתי בכניסה וגם אותי ואת שני אחיי ונסענו נסיעה לילית צפונה. אחרי בורקס גבינה וכוס קפה, כששני האחים נוחרים במושב האחורי, בני ואני פטפטנו לנו את כל הדרך היפה והשקטה, מנסים להרכיב "רשימת אלבומים מושלמים", מנתחים את ההופעה של הלילה ומספרים זה לזה חוויות מהימים האחרונים בהם כמעט ולא דיברנו, שלא כהרגלנו (אני הייתי אצל החברה, מה שאומר שלא ממש טרחתי לבדוק מיילים או לענות לטלפונים). כשהגענו אליי הביתה כבר היה שלוש וחצי בבוקר, אבל השמיים נצצו כמו ענק יהלומים והרוח הייתה סתווית אז נשארנו לשבת על קצה המדרכה ולדבר עוד ועוד. הפעם הנושא היה ההופעה העתידית המיוחלת של בני, הופעה אמיתית של מורפלקסיס כמורפלקסיס, עם הרכב קבוע מאחוריו. ניסינו לחשוב ביחד איך צריך להיות מורכב הרכב הנגנים שעל הבמה ואיך בני מתכוון לחבר בהופעה חיה בין כל הסגנונות שהוא נוגע בהם, מרוק ועד גרוב ואלקטרוניקה ואפילו נגיעות ג'זיות (בלי שהג'ז יהיה נחנחי). זו חתיכת שאלה קשה, והעלינו רעיונות ואז נסחפנו לדיון ארוך ומרתק על תהליכי יצירה אמנותית על צדדיה הרבים. היו רגעים בהם הצטערתי שאני לא מקליט את השיחה ומפרסם אותה אחר כך בבלוג.

"אני לפעמים מרגיש שאני חייב לפעול כמו תמנון, לשלוח ידיים להמון צורות של יצירה כדי לבטא את העולם הפנימי שלי, כמו שהמוזיקה שלי היא חלק ממשהו ויזואלי שאני רואה בראש שלי, משהו שאתה כמאזין יכול לדמיין אותו". המשפט הזה היה יכול לצאת בקלות מאוד מהשיחה הנהדרת של אתמול בלילה, אבל במקום זאת הוא יוצא מראיון מרתק שנערך עם מורפלקסיס שלנו, באחד הבלוגים של דה מארקר קפה. בואו לקרוא ליהנות, אפילו אני למדתי כמה דברים חדשים על הבחור שלנו. התגובות, אגב, מפתיעות בהתלהבותן. עוד על התכנית להשתלת מורפלקסיס בלבבות הרבבות – בעתיד הקרוב.

אבל מה עם דויד פרץ?
לא שכחנו גם את דויד, אל דאגה. עד לאחרונה בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה The Marker Women, אבל יש. ודבורה דויטש כתבה שם על הייקו בלוז דברים יפים.
חוצמזה, בחור נהדר בשם זולי, אותו אני מחבב וירטואלית כבר שנים, כותב ביקורת בהמשכים על הייקו בלוז בפורום מוזיקה ישראלי בוויינט. כיף שדברים כאלה קורים. הנה ציטוט טעים: "העובדה שמדובר במוזיקה אקוסטית לחלוטין מכניסה את "הייקו בלוז" לנישה פולקית שהוא ממש לא מתאים לה. בראש ובראשונה "הייקו בלוז" הוא אלבום מקורי, עצמאי ונועז. הוא לא מתחבר לשום סצינה ואי אפשר להשוות אותו לשום אמן חי. בטח שלא במקומותינו".
ועוד משהו מקסים – באתר של מוזיקה 24 עשו כתבת-שרשרת לראש השנה, בה שאלו את דניאל סלומון מהו אלבום השנה הישראלי שלו. הוא בחר בשלומי שבן, ואז שאלו את שבן, וכן הלאה. גם דויד שלנו נוכח שם למרבה השמחה, בין שני אמנים נפלאים לא פחות. תציצו.

וחוצמזה,
כמעט מיותר לציין אבל אף פעם לא באמת מיותר: שנה טובה לכולכם, חברים, מכולנו כאן בהיס רקורדס. שנה של בריאות ואהבה ואתגרים וסיפוק והעשרה מכל סוג שתרצו, והמון, אבל המון מוזיקה מצוינת.
מקווים להמשיך ולהפתיע, לעניין ולשמח אתכם עוד שנה נוספת לפחות.

The Hisses

היו אלה צהרי שבת נעימים ושטופי שמש עת שרפתי את התבנית הראשונה של עוגיות הטחינה במטבח של חברתי אביטל. לפני שהספקתי להמציא תירוצים לכל האנשים שהיו אמורים להגיע בכל רגע, צלצל כבר הטלפון. זה היה ג'ים, והוא היה למטה.
כך נפתח יום שבת הגדול שלנו, יום שטמן בחובו 700 עטיפות דיסקים, 5 סוגי עוגיות, 2 סוגי יין ו-1 הופעה ביתית במיוחד של דויד פרץ. אבל עוד נגיע לכל אלה, מיד אחרי תמונת הפתיחה.

(המשך…)