גיאחה חוזר מחר לאחר שבוע באיטליה.
אני פותח כך את הפוסט הנ"ל לא רק כי אני מקנא (והוא יודע את זה) אלא בעיקר בגלל שאני מתגעגע אליו מאוד (למרות שהוא חוזר ממש עוד מעט), בינתיים אני מקווה שהוא עושה חיים משוגעים גם אם זה דורש להצמיד מדבקות היס על גבם של מלצרים טוסקניים המתהדרים במוסטש אדירים ולגרום להם לשפוך את יין הקיאנטי על שמלות מלמלה לבנות של עלמות כפריות. איטלקית בהחלט נמצאת בין שלושת המקומות הראשונים בתחרות השפה האידאלית לקללות ובעוד החג'ג' מכלה את ימיו בין חמוקי טוסקנה היפהפיה ומלצרים עצבניים – המצפון שלי ניצל את ההזדמנות והזכיר לי שמזמן לא כתבתי או עדכנתי את הבלוג (זה לא שלא קורה כלום מאחורי הקלעים – אני פשוט מנסה לבנות חיים נורמאליים בין תקופות חוסר השינה). בכלל השבועות האחרונים ורצף החגים שליווה אותם נתן פסק זמן מעיסוקי הלייבל כדי לקחת נשימה עמוקה לפני שאנחנו צוללים שוב. גיאחה ואני התראינו לא מעט בזמן הזה ובין מפגשים מפנקים של צפייה בסרטים או מפגשים עתירי קלוריות במסעדת יונס ובפאב האדיר של כפר תבור, הספקנו לערוך סיעורי מוחות יצירתיים הנוגעים להיס ורעיונות עפו לחלל האוויר כמו זיקוקים בוערים וביניהם תמיד היה ניתן למצוא שאלה מיותמת שנותרה ללא מענה:
"מה עם הקליפ לדויד פרץ?!"
* * *
תמיד שאלת הקליפ של דויד גורמת לגיא ולי למצמץ כאילו בלענו לימון. למעשה זה הגיע למצב שבו כשמישהו מאיתנו מעז להעלות את העיניין הוא מוודא לעשות את זה ממרחק של 50 מטר לפחות ומכונית מותנעת בקרבת מקום – עד כדי כך פיתחנו אלרגיה לנושא. על פניו היינו בטוחים שדויד, עם מלוא חופן קרובים וחברים שביניהם ניתן למצוא גם בימאים ושחקנים מוכרים, יוכל עד עכשיו כבר להתהדר בחמישה קליפים לפחות, אבל איכשהו ההבטחות שהתפזרו התמסמסו כמו אבק במים ומצאנו את עצמנו עם הראש בתוך התנור.
אז הרמתי את הכפפה.
החלטנו על שיר (שגם עומד לצאת בקרוב כסינגל לרדיו), קבעתי תאריך עם הדויד ואפילו הצלחתי להניח את טלפיי על ציוד צילום מרשים מחברת הפקה של חבר אך ככל שהתקרב תאריך הצילומים הרגשתי שאין לי שום רעיון מוצק לקליפ, מה שהיווה בעצם מכשול מהותי. שלא תטעו, רעיונות לא חסרו – דויד, גיא ואני החלפנו בינינו המון רעיונות, חלקם היו מעולים אך דרשו תקציב והכנה בקנה מידה הוליוודי, חלקם היו רעיונות שנראו לי משעממים להחריד והיו גם רעיונות כל כך ביזאריים ומחוסרי רסן שרק יכולתי להגיב כאדם בוגר בקריאת "פויה!".
יומיים לפני הצילומים וכבר שקלתי לוותר על הכל. כשישבתי במרפסת ללחך את העשן מול הכוכבים צף ועלה עוד אחד מאותם רעיונות שבמבט ראשון נראה כמו משהו שרצוי להשליך לפח המנטאלי ולהמשיך לבהות בשמיים לולא אותה תחושה מוזרה בעורף כאילו הרעיון מחזיר מבט ומושך לי בזרוע, אז בחנתי אותו בכובד ראש וככל שהזמן חלף מצאתי בעצמי התלהבות משולחת כל רסן. התקשרתי לגיאחה ותפסתי אותו באמצע בלאגן האריזות לקראת הטיסה, ניסיתי לתאר לו במהירות את הרעיון הכללי לקליפ ובחנתי את התגובה שלו בזהירות, לשמחתי גיאחה התלהב ורק דויד נאנח בלאט בטלפון כשהתעדכן בפרטים, "אנחנו צריכים ללכת הרבה, אה?!".
אספתי את דויד ביום שני בערב לאחר הופעה עם פנטאש (לשעבר לנסס) בפסטיבל עכו. הוא היה מותש וכשבישרתי לו שאנחנו משכימים בארבע בבוקר הוא נאנק וניסה להתמקח חלושות על לוחות הזמנים שהצבתי, יש לציין שעמדתי בפרץ אך לא נרדמתי באותו לילה. בחיי שניסיתי, אבל הדם פיעפע מרוב תמהיל האדרנלין והקפאין בעוד דויד נחר כל כך חזק עד ששטוקהאוזן היה מחוויר עם הקקופוניות העקומות שלו לוּ בטעות עבר בסביבה.
4:15 בבוקר – העולם עדיין היה אפוף חשיכה דמומה שלפני שחר. העמסנו את ציוד הצילום ואת הדוברו הכסופה למכונית, רגע אחרי דהרנו לעבר הצפון הרחוק, לוגמים באיטיות מכוסות הקפה-החם-לדרך תוך בהייה בנוף גלילי. אט אט, לאורך הכביש, האופק נפער ברמז דק של אור והחשיכה נראתה דלילה יותר כנגד הרי צפת וכשהגענו למטולה ב-5:30, השמש כבר הגיחה והאירה את השדות הירוקים הסמוכים לגבול לבנון. התמקמנו והתחלנו לצלם.
היה משהו הזוי בדמות של דויד פוסע לצד הכבישים בגליל לבוש כמו קברן ונושא על הגב גיטרה כסופה כמו תהלוכה של איש אחד, ויקי כנפו של הבלוז. מכוניות האטו לידו, לעיתים אף מצפצפות, בחיי – אפילו נהג משאית עצר מול המצלמה שלי באמצע שוט ושאל אותי מה אנחנו מצלמים. "סרט פורנו!!" צעקתי בזעף והצבעתי על דויד, חבל שנהגי המשאיות לא הבינו את ההומור.
ירדנו אל קריית שמונה ומשם עשינו את הדרך לכנרת ואת ארוחת הצהריים שלנו אכלנו ב-10:00 אצל יונס בצומת גולני, זכינו להיות הלקוחות הראשונים שלו באותו בוקר. משם עברנו לעמק יזרעאל וצילמנו ליד צומת התשבי, אח"כ גלשנו אל תוך הים של קיסריה וצילמנו את דויד עובר חמור סבר לצד משפחות עליזות וילדים מצופי ד"ר פישר כשהם בוהים ולא מאמינים במיראז' הכהה-כסוף הזה שחולף על פניהם. צילמנו בחדרה, שדות השרון, רעננה ולצד המחלפים הגדולים בדרך הארוכה דרומה. דויד עמד בגבורה בכל ההוראות ההזויות שחילקתי, צועד לצד הכבישים בחום ונושא גיטרה כבדת המשקל על כתפיו החסונות, הולך כברת דרך (לדעתי הוא היה יכול אפילו ללכת יותר לולא אותה שפשפת רגזנית שהרימה את ראשה המכוער לקראת סוף הצילומים, אני עדיין מוחה דימעה כשאני נזכר בצרחת הכאב של דויד בעת שהעברתי לו את המטליות הלחות) באבק הדרכים המדברי עד שהגענו לשלט המציג את באר-שבע בדיוק בזמן השקיעה.
את סיום הצילומים חגגנו במסעדת "קוקלה" הידועה לשימצא בחברת אהובתי הג'ינג'ית ואורחת חמודה נוספת. חומר הגלם המצולם נשפך כבר מזמן למחשב עריכה ובימים הקרובים אתחיל לעבוד עליו – מי יודע? אוליי אפילו יעלה לכאן איזה טיזר צנוע, אבל בינתיים אתם יכולים להתרשם מהתמונות 
* * *
נ.ב. קטנטן
אחת מהתכונות (הרבות מספור יש לציין) שאני מעריץ בחג'ג' היא הדרך הנונשלאנטית בה מילים חולפות דרך הצמתים הבוהקים בחדרי המוח הסגול שלו היישר אל מקלדת ומסך המחשב ללא מאמץ בעוד אני נאבק במילים ומשפטים תוך נסיונות חניקה הדדיים. כנראה שאלוהים נותן שיניים למי שאין אגוזים.
מה שבעצם אני מנסה לכתוב הוא שאני צריך להתרגל לכתוב שוב.
