ארכיון לפי כותב

אלבומי העשור של שני קדר

21 דצמ

בנוסף לכך שיש לי איזה אנטגוניזם לרשימות, גם הפסקתי לכתוב על מוזיקה די מזמן. אפילו לדבר על מוזיקה נראה לי חסר טעם. מה נותר לעשות למעט להקשיב לה? כמה אפשר לדון בסאונד, בהפקה, במהלכי הגיטרה? זה משעמם. ולמרות זאת, חשתי צורך (שכנראה מתעורר פעם בעשור), לראות אילו אלבומים סבבו סביב התודעה שלי, רקמו את קשרי עם עצמי ועם אחרים. זוהי רשימה אישית יותר משהיא מוזיקלית, אבל כבר בעשור הראשון לחיי למדתי שלא ניתן להפריד בין השניים.

דיסקליימר קטן: המגדרים בטקסט רנדומליים, כאקט מיאוס קטנטן כנגד השפה והחברה הממגדרת שאנו חיות בה. Get used to it or get over it.

Low – Things we lost in the fire, 2001
אלבום שמתחיל בעיוורון ומסתיים בכמיהה לשמר רגע. באמצע עוברים דרך כל הדרכים האפלוליות של הרוח. לואו אינה להקה שכלתנית, למרות שיש בה תחכום. היא גם לא להקה רגשנית. היא להקה רוחנית. אכן, רק אנשים חסרי-ציניות כמו זוג מורמונים מדולות', מינסוטה (שהם האהבה הראשונה אחד של השניה) יכולים לייצר אותה. העשור הזה יזכר לנצח אצלי כעשור שבו אלן ספארהוק, אולי האדם הכי מואר ומוחשך בו זמנית שיצא לי לפגוש, חיבק אותי ולחש לי מילים מתוקות ומנחמות באוזן, שזה מוזר, כי מוזיקלית הוא עשה את זה הרבה לפני אותו ערב בספטמבר 2008 בו התכבדתי לנגן כמה שירים לפני שלהקה שלו הפכה בארבי שלם למוכה הלם, ומואר, בדיוק כמותו. מאז אותו ערב קשה לי להפריד בין האלבומים של הלהקה לחוויה של ההופעה ההיא, אבל אני חושבת שאין גם שום סיבה לנסות.

Smog – A river ain't much to love, 2005
אני לא מכירה הרבה אנשים שלא מרגישים באיזה שהוא שלב בחייהם כמו ציפור דרומית שנשארה יותר מדי זמן בצפון. ובעוד כולנו נאבקות במילים שייצגו אותנו, ביל קלאהן אורג אותן כעל זמניות, באגדות החול שלו, כמו אשף. דימויים של טבע זה דבר נדוש, אבל הנהרות של קלאהן שוטפים את האוזניים ולא מפסיקים. המים שלו תמיד חמים, אבל לא מחממים. זוהי אינה נחמה אלא יותר הכמיהה העזה משחר ילדותנו לשמוע סיפור ולגלות בו את עצמנו, אותה כמיהה שאבא יבוא וילטף לנו את השיער. אנחנו מביטים בעיניו ויודעים שהעולם דפוק, אנחנו מביטים בעיניו ויודעים בדיוק כמה פעמים ליבנו הולך להשבר. והוא ישבר, הו הוא ישבר.

The New Year – The End is Near, 2004
מאט קאדיין שר על כך שהדברים שקושרים אותו בכאב משאירים אותו מאוהב. הקו הדק הזה שמאפיין כל כך הרבה מערכות יחסים של הדור שלי (ואולי בכלל), הופך את ה-New Year ללהקה שמתארת באופן מושלם את הריקנות של ההתבגרות. אין פה טיפת סנטימנטליות, רק תחושה בלתי פוסקת שמשהו רע הולך לקרות. העיסוק הזה בסוף של הדברים, באין, כמו המסיבה שהוא מגיע אליה ולא מכיר אף אחד, מטאפורה מושלמת לחיים העירוניים ההמוניים אך נטולי האינטימיות. כולנו ביחד אבל בעצם לבד: אנחנו לא שני אפונים בשק, אלא שתי אצבעות באזיקים סיניים (ותסלחו לי על התרגום הקלוקל), והנה זה בא, השניה ה-2:17 ומה שבא אחריה בשיר Disease היא מהסוג שגורם לי ולאנשים להקים להקות.

Castanets – Cathedral, 2004
זה בסדר לרצות יותר ממה שיש. איך אפשר לעמוד בפני אלבום שנפתח עם משפט כזה? עוד לא פיענחתי את הקסטנטס עד הסוף, אבל זה בסדר, יש גם דברים שמוטב להשאירם חידה. אני מעדיפה לדמיין משפחה שחיה במערה שכוחת אל ששולחת את הצליליה מעבר לכל ההרים והערים והעמקים והנהרות שעוד מעט יגמרו לנו. אז טוב, יש פה כנראה את השיר הכי יפה של העשור. קוראים לו You are the blood וסופיאן סטיבנז העז לנסות להתפלש בתוכו באיזה קאבר יומרני, הוא כנראה לא עמד ביופי המהמם של המקור. ואני באמת לא יכולה לכתוב דבר על השיר למעט העובדה שכששמעתי אותו לראשונה קפאתי על מקומי וידעתי שהכל בסדר. מישהו באיזה שהוא מקום עדיין עושה מוזיקה כזו, שמתחברת באופן מושלם לכל אחת מהצ'אקרות שלי. באמת שזה מעייף כל הזמן לחפש.

Fiona Apple – Extraordinary Machine, 2004
נראה לי שפיונה אפל מסוגלת להמיס אנשים עם מבטה. לא (רק) בגלל עיני התכלת הקפואות והיפיפיות שלה, אלא בגלל ששום דבר לא מתחמק מהן. היא לוקחת רגע ומבשלת אותו בקלחת המילים שלה, עוטפת אותו בצלילי הפסנתר המדוייקים שלה, וכל מי שהייתה מכורה למשחקי מחשב מהעשור הקודם יודעת שאין דבר יותר מלהיב יותר מלראות מכונה מופלאה בפעולה.

Arcade Fire – Funeral, 2004 + Neon Bible, 2007
*נשימה עמוקה*. הדרך הכי טובה לתאר את ארקייד פייר היא כפי שנפלט לי, במקרה, בנסיעה לכיוון תל אביב ממצפה גבולות: להתאהב + להתאהב בארקייד פייר בו זמנית זה פשוט שילוב קטלני. שילוב שמוטט אותי לתקופה ארוכה, והשאיר אותי רדופה על ידי השירים האלו שהם כמעט כמו מסע אחורה ואעז להמר גם קדימה בטיימליין הרגשי של חיי. באמת אי אפשר לעמוד בזה, לכמת את החיים שלי בצליל אחד או במשפט לנקודות המסויימות בזמן שהניעו אותם למה שהם היום. נקודות ההתפצלות האלה שמתבגרים בהם, השניה שנשבר לך הלב מרוב יופי או מרוב כאב, הפנים האוהבות הראשונות שהסתכלו עליך, הרגע שבו הגדרת את עצמך כעצמך ואת הם כ"הם". ויש שם עוצמה כזאת, שזה כמעט משתק. זו עוצמה שיכולה להזיז הרים, לפקוע ורידים מתוך הידיים, לפרק ולהוליד. כל רגע מוזיקלי של ארקייד פייר (ולכן גם לא הצלחתי להפריד בין שני האלבומים המושלמים שלהם) טבול כולו בהתרגשות. וזו לא מילה של מה בכך בחיינו נטולי הרגש, במליוני רסיסים מוזקלים ואינפורמטיבים שמושלכים לעברנו כל שניה בערך, מאיימים לפרק את יכולתנו לחוש מפאת עודף מאסה איטלקטואלית מעייפת. המרגש, אם כך, הוא זה שנשמע כל פעם מחדש כאילו זה עתה נולד, אבל גם מוכר כל כך שכאילו קיים מאז ומתמיד. כמו דפיקות לב הבייסדראם של Rebellion (Lies) שמרעידים את סיפי גם בהאזנה המליון. הוא טומן בחובו את ההבטחה הכי גדולה שניתנה לנו – אנחנו יכולות לשנות את העולם, כן, בעודנו מחביאים את אהובינו מתחת לשמיכות ובונים מנהרות מאחת לשניה בעיר ההרוסה שאחרי סוף העולם – יש לנו רק אחד את השניה, כל השאר זה שקרים, שקרים.

Cat Power – The covers record, 2000
דווקא כששרה שירים שאינם שלה במקור, אפשר להגיע הכי קרוב לעצם של שאן מארשל. היא מרשה לעצמה להשאר רק עם כלי אחד בכל שיר, גיטרה או פסנתר. זה רק היא וזה כמעט כואב כשהיא שרה שירים שהיא אוהבת, ושומעים שהיא אוהבת אותם כל כך שהיא מכניסה אותם אל מתחת לציפורניים שלה, שוזרת אותם בשערה, והם יוצאים ממנה מחדש מפורקים ומעוכלים, מעורבבים עם הדי.אנ.איי של עצמה. אין יותר, ולא צריך יותר מזה. אי אפשר לשמוע את האלבום הזה עם עוד אנשים בחדר, כמעט אי אפשר לשמוע אותו בכלל. כמו פיסות הבד המטונפות והקרועות שמתנוססות על העטיפה הלבנה, מצליחות בקושי לכסות את מה שבעצם שאי אפשר, כאב של אחרים שמתגלה כאן שוב, כלמעשה בעצם בדיוק אותו הכאב שלך.

Joanna Newsom – YS, 2006
ג'ואנה ניוסאם עושה את הבלתי יאמן, היא מבלבלת בין שפה ומוזיקה. האופן שבו היא מלהטטת במילים ממש מתחרה באופן שבו היא מלחינה. המוח כמעט לא מצליח להתמודד עם כל הדברים האלה שקורים בו זמנית: כל רגע ב-Ys כל כך טעון ביופי ממגוון רחב של כיוונים – היופי של השפה והצלילים שלה, היופי של המטפורות, המשמעויות והסיפור, היופי של הניגוד בין הקול האקצנטרי והיופי המפעים-נעים, כמעט בלתי נתפס של הנבל. והכל מתערבב כל כך טוב ביחד, שנדמה שזו כבר לא מוזיקה חדש אלא ז'אנר חדש שנמצא בין סיפור וצליל ורעיון. אולי המוח של ניוסאם הוא מעין גירסה מתקדמת אבולוציונית של יצורים אנושיים אחרים, אולי אני ממאנת להשתמש במילה הכה אובר-יוזד שאמורה להיות שמורה בעיקר לזוכי פרס נובל בתחומי פיזיקה ומתמטיקה. ולא בכדי האסטרונומיה והטבע הפנטסטי משמשים לנויסאם כר נרחב לעולם הדימויים שלה, היא פשוט לא מהעולם הזה, באופן המילולי ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי.

Explosions in the Sky – All of a sudden I miss everyone, 2007
אם לכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה, אז לכתוב על מוזיקה אינסטורמנטלית זה כמו להמרח על הרצפה על ארכיטקטורה. אין שום דרך לעשות את זה ולצאת בסדר, אבל הנה: כשהרעש הוא רעש והשקט הוא שקט ובינהם יש מליון ואחד גוונים שכולם נובעים מהמכונה המופלאה הזו, גיטרה חשמלית, שיכולה בהינף מיתר לקבוע מרקמים שונים של מתיחויות שגורמים לי להרגיש שאם אזיז לשניה את האוזן מרמקול או מהאוזניות אני בטח אפסיד איזה צליל שמשול לקלף שימוטט את כל מגדל הקלפים שהוא All of a sudden I miss everyone, ומי הרי מעזה לעשות מעשה כה חסר אחריות. ועוד דבר, שמות שירים זה לא משהו מובן מאליו, וכשהם מקסימים כמו: The birth and death of the day או It's natural to be afraid, זה רק הופך את הצלילים לאפילו יפים יותר ממה שהם, ובמקרה של Explosions in the sky זה ממש ממש קשה.

Nina Nastasia and Jim White – You Follow Me, 2007
"אני כותבת רשימות וקוראת את המחשבות שלנו משבוע לשבוע, ושומרת דברים במקומם הנאות, ומשאירה את הדברים משאירים עקבות". מעבר לעיסוק הכמעט אובססיבי של נסטסיה במילה הכתובה או המדוברת, מענינת האינטרפטציה המוזיקלית שבחרה לענין. האלבום הזה הוא אלבום גיטרה, קולות ותופים בלבד. ג'ים וויט הוא עילוי, ללא ספק, אבל הוא צריך את המרחב שנסטסיה נותנת לו כדי לזהור במלוא גווניו. והוא אמנם "רק" מתופף, אבל באלבום הזה הוא משתתף פעיל לחלוטין בשיחה. לעיתים קרוב ומגונן, לעיתים מרוחק ומפרק את המלודיות המהודקות של נסטסיה. גשרים על גשרים של תקשורת נרקמים להם, והשיחה הולכת ומתפלת, חוזרת הולכת ושוב, דיאלוג שמדלג בין סצנות שהם שירים, כמעט כאילו נקלעתי לחדר השינה של זוג ולא רק לשם, אל גם לתת ההכרה הזוגית, כמו צמח פרא שצומח מתחת למיטה, לאט לאט, עם כל שורה שנאמרת או נשתקת. ובמקרה הזה, השתיקה רועמת ממש כמו תוף.

לפעמים כותבים פוסט חדש רק בשביל מילה אחת.

23 יונ

יום חמישי האחרון היה באמת אחד הערבים המצויינים בחיי. תודה שהגעתם, הקשבתם, צילמתם, וניגשתם אחרי ההופעה. זה כל כך ריגש אותי שאין לי מילים בכלל לתאר את התחושה. זו היתה הפתעה מאוד מאוד מאוששת, כמעט קיומית.

תודה.

ספירת מלאי – פוסט אורח מאת שני קדר

4 ינו

הודעת מערכת: שמענו שיש בעיות עם תגובות שלא נקלטות. אם נתקלתם בבעיה, אנא שלחו לנו מייל, אנחנו מנסים לברר מה מקור הבעיה. תודה!

"הסיבה היחידה שרציתי לעשות אלבום מלכתחילה היתה שהייתי כל כך עייפה מלנסות להסביר את האישיות שלי לאנשים, הרגשתי כל כך לא בנוח עם הסיטואציות החברתיות שבאמת באמת חשבתי שאם יהיה לי דיסק של שירים ואני פשוט אוציא את זה לעולם אז כולם יבינו אותי ויהיו לי את כל החברים בעולם." (פיונה אפל מסבירה, כהרגלה, הרבה יותר טוב ממני)

נובמבר 2006 יחרט בזכרוני כחודש שבו קרו שני דברים משמעותיים: זה החודש שבו פרצו לי לדירה בפעם הראשונה (ובתקווה האחרונה), וזה החודש בו הוצאתי את האלבום הראשון שלי.

בין הדברים שנגנבו: שני מחשבים, מסך, ארנק. בין הדברים שאיבדתי: אמון במנעולים, אמון בבני אדם, ואת הבטחון שבלישון לבד בלילה. לילות הזויים בהם הטלוויזיה דלוקה רק כדי שלא אדמיין את הרעשים וחודרת לי לחלומות: אני חולמת על עור פעור לרווחה, על ברלין, על בני סלע. אני פותחת את העיניים קצת קצת ורואה "השיר שלנו", איזו בלונדינית בדיוק גנבה לנינט את השיר.

והשירים שלי, באופן מסויים, עזבו אותי לבלי שוב. אני לא חושבת עליהם והם לא חושבים עלי. אני כבר לא מנגנת אותם לעצמי. אני כבר לא שרה אותם לעצמי. לשחרר אלבום זה כמו לפזר אבק של מישהו שמת אל הרוח. בין הדברים שאיבדתי: שכבת הגנה אחת או שתיים. לא חשבתי שיש לי את החוצפה להוציא אלבום. אני לא מוסיקאית. אני בקושי יודעת להחזיק גיטרה כמו שצריך. אין לי פנדרים וגיבסונים ומגברים. יש לי אקוסטית חבוטה מגיל 13. אני לא זמרת. רק בשנה האחרונה התחלתי בערך לשיר ולא ללחוש בתקווה שלא ישמעו אותי בכלל. אני לא מלחינה. אני כותבת פעם ב-, שירים קצרים עם שני אקורדים, שחוזרים על עצמם למוות. אני לא מפיקה, אני מתארת צלילים כמו ילדה דיסלקטית שמדברת על צבעי קריאון. מבני אדם אפשר להתעלם, לתת להם להקמל ברחוב. אמנות דורשת: אני כאן, תתייחסו אלי. וכך, הוצאתי את האלבום הראשון שלי. במצח נחושה, בעוז ובקור רוח. הדבר הכי הכי אישי שיכלתי, בכמות עותקים אסטרונומית בעלת ארבע ספרות, ופיזרתי את אבקו לאוויר החורפי קר.

הוא אלבום קטן קטן ומשפחתי מאוד. הוא אלבום תמונות וצלילים של חיי בשנתיים האחרונות ובכלל. הוא (כנראה) לא מובן לאף אחד אחר מלבדי. בכל יקום נורמלי אחר הוא היה נשאר במגירה ולא מעז להוציא את אפו הוורדרד משם. אבל פיונה צודקת. משום מה חשבתי שאם יהיה לי את האלבום הזה אני לא אצטרך להסביר את עצמי יותר. כולם יכירו אותי ויבינו אותי וידברו איתי ואני אפסיק להיות כל כך מובכת כל הזמן מכל דבר. מיותר לציין, זה לא קרה. 🙂

אני לא מרגישה לגמרי בנוח עם הבלוג הזה/יחסי ציבור/עיתונים/הופעות/רדיו. הסיבה שאני עוסקת באמנות ויזואלית היא שהיא מאפשרת לי להסתתר. והקונפליקט הזה, שבין הרצון להתחבא, להתגונן, ובין הרצון לבעוט בשריון שלך או לפחות לסדוק אותו מעט הוא אחד הדברים שמניעים אותי (וגם: מפריעים לי) בכל דבר שאני עושה, ומלווים אותי תמיד, באלפי-אלפים של מובנים וצורות; אז אני אלופה בהצפנות. זה הפתרון הזמני שלי. זה, ולא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות.

אז מוזיקה היא הדרך האינפנטילית שלי לתקשר בלי לחשוב יותר מדי. להגיד בלי להצטרך להגיד יותר מדי. לחבק את מי שצריך לחבק ולשנוא את מי שצריך לשנוא, גם אם הם לא ידעו את זה לעולם. זו פריווילגיה חצופה. ועכשיו את מי שצריך לחבק זה את בני וגיא, שעושים פה משהו טוב באופן חסר בושה וחצוף שכזה כמו להקים לייבל. ולהגיד הרבה הרבה תודה. ולאימיילים האלה שקיבלתי, תודה. You know who you are. בבקשה תמשיכו לכתוב.