ארכיון לפי כותב

דויד פרץ על מוזיקה בחינם

20 יול

[הקטע הבא לקוח מתוך רשימת התפוצה החודשית של דויד, ד"ש מב"ש. אם אתם רוצים לקבל אותה למייל שלכם מדי חודש – וכדאי לכם! – פשוט שלחו מייל לכאן]

לא בדקתי את נתוני השירות המטראולוגי, אבל חודש יוני 1999 זכור לי כחודש חם במיוחד. אולי זה בגלל שאת רובו ביליתי במכונית החבוטה וחסרת המזגן של אלעד שופן, שותפי ללהקת בלובנד, עמוק באמצע הדרך בין תל אביב לבאר שבע, נוסעים הלוך ושוב אל העיר הגדולה בכדי להשלים את הפרטים האחרונים הנוגעים להוצאתו של האלבום הראשון שלנו, בלובנד.

קרה המקרה ובאותו חודש ממש בא לאויר העולם שירות מוזר ומשונה שנקרא "נפסטר". חמש דקות אחרי שהפעלתי את התוכנה וחמישה ימים לאחר מכן כשסיימתי להוריד שירים שעליהם קראתי ואותם חיפשתי במשך שנים (ספיציפית זה היה הבוטלג המגה-נדיר של אלטון ג'ון לפני הפרסום הגדול שלו. תקליט שיצא רק לחברות מולו"ת ובו אלטון בצע ארבעה שירים של ניק דרייק, איך קרה שאלטון ג'ון הקליט את ארבעת השירים האלו זה סיפור מרתק כשלעצמו רק אני לא בטוח שהוא מרתק אחרים לכן לא ארחיב.:) הבנתי שלושה דברים.
א – זה הסוף של חברות תקליטים, חנויות דיסקים, ובאופן כללי תעשיית המוזיקה כפי שהיתה עד אז
ב – המושג "נדיר" הפך לנדיר
וג – בעתיד כל המוזיקה תהיה מרושתת.
בחיינו.

מיד לכשיצא האלבום של בלובנד שיתפתי אותו ברשתות השיתוף של אותה תקופה, הנפסטר ולאחריו הסולסיק, הדבר הוליך לכמה שיחות הזויות ומשעשות להפליא עם אנשים שהורידו ממני את בלובנד אך החלו לגמגם ולהתנצל כשגילו שאינני איזה מעריץ של הלהקה המשתף קטעים שלה, אלא חלק ממנה. "אה, אני מבטיח שאקנה את הדיסק כשיצא לי, אני צעיר מדי ואין לי כסף לקנות את הדיסק שלך, אוי, אני ממש מצטער חשבתי שאתם "בלוזבנד" ומיד מחקתי את הדיסק מהמחשב", וכמובן השאלה שתמיד עלתה – "רגע אם אתה בלהקה, למה אתה משתף את המוזיקה שלך בכלל?
למרות שיש אנשים שבטוחים אחרת (נאמר רואה החשבון ומנהל הבנק שלי) אני מאוד אוהב להרוויח כסף מהמוזיקה שלי, למעשה, למרות שלכסף אין ריח, אני יכול להבטיח לכם שלכל שקל שהרווחתי עבור המוזיקה שלי יש טעם מתוק מכל שקל אחר.

<a href="http://davidperetz.bandcamp.com/album/--5">ערים וזכרון 2 by David Peretz דויד פרץ</a>

ואגב זו ברכה שקללה בצידה, אין כסף שאני מתקשה יותר לבזבז יותר מאשר כסף שמגיע אלי מתמלוגים או מכירת דיסקים, אבל זה כבר עניין אחר.
אני לא קפיטליסט באופיי; אבל כשמישהו משלם לי עבור היצירה שלי זה ממלא אותי בשמחת עניים העשירים בחלקם, שמחה מוצדקת ומוסרית, שמחה שמלווה בהכרה הזו שמישהו אי שם, שאולי אני בכלל לא מכיר, התרגש/התלהב/העריך עד שהוא יעשה את הדבר המוזר הזה וייתן למישהו כסף על מה שקיבל בחינם. מישהו ששלח לי פעם צ'ק הביתה, צירף לצ'ק ההוא הודעה אישית, "אני לא משלם לך עבור המוזיקה שלך, אלא בעבור הדברים שהיא עשתה לי…"
למרות שהצ'ק היה גדול בהרבה ממחירו הרשמי של הדיסק באותה תקופה, ההודעה ההיא שימחה אותי יותר מהצ'ק עצמו.

עכשיו, למה אני מספר לך על כל העניינים האלו? אל דאגה, אינני בא לבקש מכם כלום, אלא רק לשתף אתכם בחויה המוזרה הזו של קבלת כסף עבור היצירה שלך. כשאני חושב על זה, זה נס קטן שאתה יוצר משהו גם בלי שאף אחד ישלם לך עליו, נותן אותו בחינם ובכל זאת מישהו רוצה לשלם עליו כסף. ובעיקר כדי לספר שאחרי הרבה שנים, סוף סוף יש מקום לא בתוכי שבו נמצאת כל המוזיקה שלי. הודות לעשייתה של חברתי לחיים והמנהלת הבלתי נלאית שלי – ענת, סוף סוף ניתן לשמוע את כל המוזיקה (כמעט, יש עוד דברים שיתווספו לשם) שהוצאתי עד היום במקום אחד ובחינם. ואם אתם רוצים גם ניתן לשלם שם עבור המוזיקה, אבל שוב, אני חוזר ומדגיש, זו לא המטרה של המייל הזה. המטרה היא לשתף ליידע ולספר.
אז הנה הלינק לדף שלי בבנדקמפ, ואני מקווה שעד סוף הקיץ יעלו לשם עוד כמה דברים ישנים וחדשים ואני אמשיך לעדכן בד"שים מבשי"ים וכולי, בנתיים אזכיר שביום רביעי הקרוב אני מופיע בפסטיבל סמילנסקי בבאר שבע עם הלהקה (דודו חמד, גיל נמט ונדב אזולאי). הרבה זמן לא ניגנו ביחד וזה בדרך כלל מתכון או לאסון או להופעה חד פעמית, ולרוב שניהם בו זמנית.

בכל מקרה שווה לבדוק את העניין וזה בחינם אז אם אתם בסביבה ראו עצמכים מוזמנים לזרוק עלינו מזומנים (אוקי זו בדיחה 🙂

שיהיה יום קר יותר וטוב יותר נעים יותר , וצום ואבל משמעותיים למתאבלים ולצמים בתשעה באב.
ביי בנתיים
דויד

[הקטע הבא לקוח מתוך רשימת התפוצה החודשית של דויד, ד"ש מב"ש. אם אתם רוצים לקבל אותה למייל שלכם מדי חודש – וכדאי לכם! – פשוט שלחו מייל לכאן]

ד"ש מב"ש – עדכוני דויד פרץ לנובמבר

14 נוב

[רוצים לקבל עדכונים מדויד פרץ + מוזיקה בלעדית להורדה? הירשמו לרשימת התפוצה שלו]

שלום חברים

במשך שנים סברתי שאלבומים, צריך לעשות כמו יחסי מין, לאט ובטוח. אבל השנה הפרתי את כל הסטנדרטים שלי וסוף כל סוף לאחר זמן עבודה קצר במיוחד של שנה וחצי, יצא האלבום/פרוייקט "כולם מעשים בודדים", שבו אני שר משירי המשורר אורי ברנשטיין (כמה שינים יא אללה). מאחר ואתם פה כבר כמה פעמים אז סביר להניח ששמעתם על האלבום הזה לא מעט בדרך, אבל עכשיו הוא יצור שקיים והולך בזכות עצמו לחנויות התקליטים או מתגנב להופעות שלי ושם הוא מוכר את עצמו לכל המרבה במחיר! (אוקי אני יודע, האלבומים של היום זה לא מה שהיה פעם, אין להם שום כבוד עצמי והם מוכרים את עצמם בחמישים שקל, רק בשביל לא להרגיש בודדים, והאלבומים היום, כולם מעשים בודדים… )

לא תכננו את תאריך היציאה, אבל בסופו של דבר העטיפה יפה וסתוית (שעצבה וצילמה מיכל שולמן המוכשרת) הסתנכרנה לחלוטין עם מזג האויר הרפוי הזה. איכשהו אני חש שהאלבום הזה מרגיש הרבה יותר נכון כשקר וחם בחוץ בו זמנית. אבל עם מעט ההערכה העצמית שאני רוכש לעצמי מדי פעם במכולת של החיים, אני יודע שאין לי שמץ של יכולת להגיד על האלבום הזה משהו בפרספקטיבה מאחר ואני יצרתי אותו ויצירה מעוותת כל פרספקטיבה. אז בואו ניפרד כידידים כבר עכשיו.

שלום ידידים

רגע, מה לא הלכתם?

מה אתם רוצים לקרוא עוד משהו על האלבום?

בטוחים?

ממש ממש בטוחים?

טוב אז אם אתם ממש ממש מתעקשים…

ובכן מדובר באלבום שבו אני מממש (המממ כמה ממים….) את כישוריי הבימוי ההוליוודי שלי, ולכן החלטתי להתייחס לכל שיר באלבום כאל מיני-סרט ( במחשבה שניה אני מבין שחבל שלא התייחסתי אליו כאל סרט מיני…) שבו המילים של המשורר הם התסריט והמוזיקה היא הסרט.

נשמע מוזר? קחו למשל את השיר הפתוח של האלבום – "מעל עננים", השיר שמתוכו לקוח שם האלבום – "כולם מעשים בודדים". הנה הטקסט לפניכם:

זה זמן רב שאני מסרב, לבוא עם עצמי בדין
אני יושב, והולך, ועומד. וכולם מעשים בודדים
וכשאני נוסע מעל הארץ, כשאני באויר
בין שמי להבים בשעה נידחה, אז אני מעביר

את עצמי ממקום למקום, מעל עננים,
נדמה לי לרגע יקר שלא סר חיני
שיומר המראה שתשמע נגינה,
שירדו מחנות, מראשי ההרים רק תנועות נכונות, אחדות.

ויחל מבראשית ושונה, איש נרמז בקלות
אך בקי וזהיר, איש יושב ולא זז
ורואה בעוצמה מוכרה, בדיוק שמכאיב
איך גז נוף של זיו אחר נוף של זיו

איך איננו על סף הגנים, איך ערבית,
איך איננו רואה מרחקים איך איננו מביט.

כשקראתי את הטקסט זיהיתי וחשתי באותו מצב יחודי מוכר ומורכב שבו אתה מתקדם במהירות עצומה אל יעדך ובכל זאת תקוע במקום. גבוה מעל הכל אך מרגיש שפל מאי פעם, מקום שבו חייך נתונים לגחמות איתני הטבע ואתה תלוי על חוט השערה של חוקי הפיזיקה. והנה למרות הסיטואציה הזו האיש מסרב לעשות חשבון נפש עם עצמו. וכל חייו מעשים בודדים.
אז איך מעבירים את התחושה הסטטית ודינמית כאחת של המטוס מעל העננים, איך מעבירים את רוגע מרבד העננים עם הלמות הלב הממאן להתחשבן? כשהתחלתי עם השיר הזה לא היה לי מושג.
היום כשאני מתסכל אחורה אני רואה את הדרך אל השיר בצורה ברורה, אבל בואו נבהיר דבר אחד כבר מעכשיו, העבודה שלי על השירים היא לרוב אינטואיטיבית ולא שכלתנית, ככה שיוצא לך לא פעם להבין למה ומה עשית רק במבט לאחור.

השיר התחיל עם פריטת אקורדים מתגלגלים שכאלו, משהו שנשאר אצלי באצבעות מלנגן הרבה שירים של לאונרד כהן. הבסים הלכו וירדו בכל אקורד אבל הצלילים הגבוהים נשארו סטטים לחלוטין, תקועים בתוך עצמם, מסרבים לזוז עם הבסים ולעגל את ההרמוניה. לאורך כל הבית נשארו הצלילים התקועים להדהד ובאינטרקציה עם הבאסים המתחלפים יצרו מהלך הרמוני די מוזר, שבו כל האקורדים נשמעים טיפה מעוותים עם כל מיני תוים שלא אמורים להיות בתוכם ובכל זאת הם שם.
הייתי צריך למצוא את הקצב של הלמות הלב החשאי, את הדם שמתנחשל בעורקים מהמתח הפנימי שגואה אל נקודת הרתיחה למרות שמבחוץ זה נראה כאילו אתה יושב בשלווה.

אז איך יוצרים תופים שנשמעים כמו לב? הסתובבתי עם המחשבה הזו במשך כמה שבועות עד שבסוף הבנתי שלא צריך לחפש תופים שישמעו כמו לב כשאפשר לדגום את הלב עצמו. ככה יצא שהלמות הקצב הבסיסי ביותר היא לב אנושי פועם שנדגם אל תוך המחשב ושם עבר את הטרנספורמציה לכלי נגינה. גיל נמט האולטרה מוכשר מוסיף כמה מצילות, בס, ופסנתר שנעטף בעשרות אפקטים כדי לגרום לו להישמע כמו כוכבים כבים, נדב אזולאי מנגן על האקורדיון את אחת המנגינות העצובות ביותר שאני מכיר, וכך פותח את השיר. בין לבין אני מחפש משהו שיעשה סולו בין הפזמונים וגיל שולף מאי שם איזה כלי שאף אחד לא בטוח מהו בדיוק אבל הוא מתעקש שקוראים לו "חזפון" ולי הוא פשוט נשמע כמו קלרינט מזרחי, אבל אליה וקוץ בה הכלי הזה יודע לנגן רק בסולם אחד מה הסיכוי שזה אותו הסולם של השיר? אחד ל-24?

אבל הפעם זכינו בלוטו. השיר וה"חזפון" מתואמים בסולם ואני מרגיש שאלת המזל ממשיכה להאיר לנו פנים עם השיר הזה.
מאוחר יותר נוספת פעמוניה (גלוקן) לחיזוק הבית השני של השיר כדי שיבדיל את עצמו מהבית הראשון אבל אז אני קולט שהפעמוניה נשמעת כמו ההתראות האלו בשדה התעופה, דינ דונג "נוסעים יקרים הטיסה ל… יוצאת משער חמש…" אני מחליט להעתיק את הפעמוניה מאמצע השיר להתחלה כמה רוחות נושבות אחרך כך ו-וואלה, יש לנו פתיחה לשיר.

מאוחר יותר כשאני עובר לאולפן של חברי הטוב ארן לביא, עימו אני עובד על המיקס של השיר הזה, ארן שומע את הקצב הבסיסי ובאחת מההפסקות הוא מתופף על כל הכלים שהוא הביא עימו מהחופשה בברזיל. כששמעתי את המקצבים הברזילאים שהוא מאוהב בהם התחלתי גם לשמוע אותם מתלבשים מעל הלב הפועם, הדברים החלו להסתחרר באויר לרגע ואז לפול למקומם.

ההרמוניה של הפזמונים היתה הרבה יותר עגולה ומשוחררת ועדיין, ככשהתחלנו לעבוד על המיקס של השיר (לכאורה תהליך שבו העיבוד של השיר סגור לחלוטין) חשתי שהשיר עצמו לא "נפתח" מספיק למקומות הגבוהים האלו של התקווה ולו הקלושה ביותר שקיימת בשורה כמו "שיומר המראה שתשמע נגינה שירדו מחנות מראשי ההרים, רק תנועות נכונות אחדות…" או במילים אחרות מעבר לרוחות שמשוטטות בשיר רציתי גם עננים.
עמוק בתוך אחד הלילות האלו אני שומע קולות בתוך הפזמונים, קולות של אשה שממלאת את החלל בתדרים הגבוהים האלו הרחק מהקול שלי, משהו שיתן לי קצת תקווה בתוך האפילה העגומה הזו.
אבל מאיפה מביאים זמרת באמצע הלילה?
מה הבעיה אומר ארן, אחותי טליה גרה פה ליד האולפן, טלפון אחד וכמה דקות אחר כך היא באה ומכפילה את עצמה שוב ושוב עד שמקבלים את מרקם העננים הסמיך הזה.

בנתיים הבאס שהקלטנו בבאר שבע נשמע לי עמוס מדי וחלול, שולפים סינטי מוג וגיבור מהסבנטיז ומייד מקליטים תפקיד בס די מוזר שמשמיט את הפעימה הראשונה כל פעם כדי לתת ללב להיות נוכח במלואו. למרות שכל חוקי המוזיקה הפופלרית אומרים שצריך לנגן באס על הפעימה הראשונה (חוץ מרגאיי שהם הפכו הכל על פיו) פה זה פשוט עבד יותר טוב להשמיט את הפעימה הראשונה, התוצאה שיר שמרגיש כל הזמן בלחץ פנימי כאילו שאף מעגל פנימי שבו לא מצליח להיסגר.
בכדי שיהיה ברור איזה מעבר האיש התקוע שלנו עובר בין הבתים לפזמונים הייתי צריך ליצור מעברים חדים יותר בין שני העולמות. וכך נזכרתי באחד המעברים היפים ביותר של הקפנטרס הנבל שפותח את Superstar, אבל הצליל של הנבל נשמע לי חלול מדי וכך שוב נקרא המחשב לעזרתנו ובלי קשיים רבים החליף את צליל הנבל בצליל הקוטו היפני, אותו כלי משוגע שרק יפנים יכולים להמציא, ושטדאו סוואי עושה בו פלאים ושמות, כך הרכבתי אחד על השני והתוצאה מתנגנת לאורך השיר לפני כל פזמון.

ככל שאני שומע את השיר יותר ויותר חסר לי הסוף של השיר.
ממש רגע לפני שאנחנו מסיימים את המיקס של השיר, אני חש שצריך לשתול בסוף השיר את צליל ה-A.K.G ממש ממש חלש, בכדי לסמן לגיבורנו התקוע שזמנו תם.

וכך גם זמני
אז עד הפעם הבאה : )
להתראות

חלק מהשירים אפשר לשמוע ביוטיוב כאן. וגם במייספייס.

ביום שלישי הקרוב 17/11 הופעת הבכורה של "כלם מעשים בודדים" ב"עשן הזמן" רינגלבלום 86, באר שבע. שעה 21:00, כניסה 30 ש"ח.

[רוצים לקבל עדכונים מדויד פרץ + מוזיקה בלעדית להורדה? הירשמו לרשימת התפוצה שלו]

דויד פרץ: ד"ש מב"ש, מהדורת יולי

6 יול

שני גנבים הם כנראה הסיבה שלא הפכתי להיות מייקל ג'קסון הישראלי. היה זה לילה חורפי וקר כשמעיל מייקל ג'קסון המבהיק שקנו לי הורי בשקם נגנב מחבל הכביסה. בהתחלה הייתי עצוב שהמעיל נגנב אבל כמה שבועות אחר כך קבלתי משחק טלוויזיה של אטארי ושכחתי לגמרי מהרצון שלי להיות מייקל ג'קסון ולעשות מון ווק בבאר שבע.

זה רגע מאוד מוזר כשאלילי הילדות שלך מתים פתאום. יושב גבר המתקרב לגיל ארבעים וקורא שמייקל ג'קסון מת, ובלי לדעת למה הוא נעצב אל ליבו. פתאום הבנתי שיחד עם מייקל מת גם חלק משמעותי מהילדות שלך. למרות שאני כבר מזמן יודע שאני לא הולך לעשות הליכת חלל באחת מההופעות שלי, ואין לי שום ספק שאני לא אאיים על מצעדי המוזיקה העולמיים, אי אפשר להתחמק מהעובדה שאלילי פופ, עד כמה שהם מתגלים כמטופשים כשאתה מתבגר, הם חלק משמעותי מאוד מהילדות שלך, חלק מהותי מהחיים שלך.

"לכל דור יש גיבור ממצעד הפזמונים" שר פול סיימון וכהרגלו דייק לחלוטין. בשבילי, מייקל ג'קסון היה גיבור פופ בדיוק ברגע שבו הכי נזקקתי לו ויכולתי להאמין לו בכל ליבי ומאודי. נכון שבעיניים מבוגרות ומפוכחות אתה רואה דברים אחרים, אבל הסוד הגדול ביותר של הילדות הוא היכולת שלך לראות את הקסם ולהאמין לו ולא לראות את החוטים שמחזיקים את התפאורה.

בהתאמה לטמפרטורות העולות ועולות, כך מצטמצמות ההופעות שלי בקיץ. החודש יש כמה אירועים שאני מעורב בהם וכהרגלי בקודש, מאז שיש לי מנהלת יעילה להפליא (ענת הבלתי מנוצחת ), אני מדווח לכם איפה אהיה ומה אעשה בחודש הקרוב.

ביום רביעי הקרוב אני והלהקה מופיעים ב"רביעי בסמילנסקי" ואני אוצר ערב שלם של מוזיקאים.
שמחתי מאוד להזמין את חברי משכבר הימים אריאל קליינר ולהקתו שעכשיו חוזר להופיע אחרי הרבה שנים שהוא היה במעין פרישה, מעבר לכך אני מאוד שמח לארח את אחד הקולות המעניינים ביותר במוזיקה העברית בשנים האחרונות – ירון בר עמי, שכדאי לכם מאוד מאוד לתת קפיצה למייספייס של הבחור ולשמוע אותו עושה בלוז בעברית.

במוצאי שבת ה-18.7 אני אופיע בתל אביב בצוזאמן יחד עם הלופר בהופעה רגילה בלי כוכבים ואורחים רק צלילים ורעשים

8.7 – פסטיבל סמילנסקי 22:00, רחוב סמילנסקי בעיר העתיקה בבאר שבע. כניסה חופשית
18.7 – צוזאמן, לילנבלום 25, 20:30, כניסה 30 ש"ח.

הירשמו לרשימת התפוצה של דויד פרץ, ד"ש מב"ש.

ד"ש מב"ש יוני – עדכוני דויד פרץ (+"עשן הזמן" להורדה!)

3 יונ

רוצים להתעדכן מדי חודש בהופעות ובמחשבות של דויד פרץ? הצטרפו לרשימת התפוצה שלו (כתבו בכותרת "גם אני"!).

שלום,

כל מי שרקד פעם דיסקו ביפו או גלגל כמה רולים בסושיה יכול להגיד לכם שמוזיקה מורכבת מכמה חתיכות קטנות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, בדיוק כמו סושי. לרוב, החתיכות האלו יוצרות מוזיקה רקידה או כזו שמנסה להיות רקידה. נאמר האוס, היפ הופ, דיסקו וכיוצא בזה. אבל גם במוזיקה קלאסית מודרנית יש כמה חובבי סושי רציניים כמו פיליפ גלאס וסטיב רייך, שאוהבים לחזור על אותה נקודה שוב ושוב ושוב עד שאף אחד לא יוכל לפספס אותה. העניין הוא שבפולק ורוק, מוטיב רול הסושי החוזר על עצמו לא ממש רלוונטי. רוקנרול ופולק היו כמעט תמיד עניין אמריקאי של צ'יזבורגר וקוקה קולה או חטיפי גרנולה ושייק פירות, מה שאומר שהעניין של אנרגיה פרימטיבית פרועה ואקראית או לחילופין שלל רעיונות ומחשבות אסתטיות לא מתחברות עם סושי, סליחה, עם הלופ.

אולי בגלל שפגשתי חייזרים כרומוזומים כשהייתי בן שמונה, או סתם בגלל שאני מסטול מטבעי, לופים תמיד הילכו עלי קסם, יותר נכון הפנטו אותי לתוכם. כששמעתי לראשונה את העבודות של בריאן אינו בגיל עשרים ומשהו הרגשתי כמי שסוף סוף הגיע אל הסושיה שאליה הוא רצה להגיע מאז הרחם.

דויד פרץ

אינו לקח סרטי הקלטה באורכים שונים וגרם להם לנגן יחד שוב ושוב ושוב. בכל פעם שניגנו הסרטים הם נגנו את אותם התווים ממש, אבל מאחר וכמה סרטי הקלטה ניגנו ביחד, ובאורך שונה, בכל פעם שהסרט חזר על עצמו הסרטים השונים היו במקומות אחרים וככה נוצרה מוזיקה אינטראקטיבית, שאמנם נשמעה כמעט כמו משהו שחוזר על עצמו, אבל אם הקשבת מקרוב יכולת להבחין בשינוי הקטן שיצר כל מחזור של הסרטים הלא מסונכרנים.

נדמה לי ששיר טוב לא צריך שום הפקה בשביל לעבור – קח גיטרה אקוסטית וקול אנושי וזה כל מה שצריך בכדי לנצח את העולם. במשך שנים עבדתי קשה כדי להיות מסוגל להופיע לבד עם גיטרה ולהצליח להעביר את השירים שלי הלאה. אבל ככל שהופעתי יותר ויותר הופעות אקוסטיות הרגשתי שחסר לי משהו מהמרקם המוזיקלי של השירים שלי. בסך הכל השירים שלי הם די פשוטים מבחינה מוזיקלית, אין בהם אקורדים מסובכים או מהלכים הרמוניים מתוחכמים, לא בגלל שאני לא רוצה או לא יכול, פשוט אקורדים מסובכים נוטים להסמיך את המוזיקה, להעכיר אותה בהרבה גווני ביניים, ליצור עולם הרמטי ותחום ומה שאני הכי אוהב במוזיקה זה בעיקר את המרחב הגדול שהתווים הפשוטים רק מרמזים עליו, רק משרטטים אותו מרחוק, מרחב שאקורדים בסיסיים לא ממלאים עד סופו ומשאירים לך אפשרות למלא אותו בעדינות עם תוים שחוזרים על עצמם.

לופים.

למרות שאני נחשב כמי שבא מעולם הרוק-פולק, האמת היא שתמיד הייתי לופיונר בגישה המוזיקלית שלי. מהאלבום של בלובנד ועד הייקו בלוז, המוזיקה שלי הורכבה מהרבה לופים. "ערים וזכרון", "מריונטות", "יפה כמו שקט", "היום זה עכשיו", אלו דוגמאות מובהקות ללופים, אבל לא רק הם, וכשחשבתי כיצד להעשיר את ההופעות האקוסטיות בלי להביא עוד כמה נגנים, הגעתי אל הלופר.

מי שהיה בהופעות האחרונות כבר מכיר את המכשיר האדמדם (Boss RC 50, אם אתם מוכרחים לדעת) שנמצא על הרצפה לצידי, ועליו אני יכול להקליט כמה וכמה לופים שפשוט מנגנים שוב ושוב ושוב ושוב עד שאני מחליט להחליף או להפסיק אותם.

רוב משתמשי הלופרים למיניהם משתמשים במכשיר כדי ליצור מצע קצבי למוזיקה שלהם, אבל אני מאוהב באפשרויות שהלופים מציעים לי כדי לחבר אותם אל המצע המוזיקלי של השיר. ככה שאחרי הרבה שנים, שבהן רציתי להגיע לאיזון בין האינטמיות של הופעות אקוסטיות לבין העושר המוזיקלי של עיבודים גדולים לשירים, נדמה לי שהלופר הזה הוביל אותי למקום חדש ומאוד מאוד מעניין מבחינה מוזיקלית.

טוב נראה לי שנמאס לכם מהלופים שלי,

אז רק אציין שהחודש יוצא לי להופיע עם כמה חברים ותיקים ומוזיקאים אהובים. בשבת הקרובה אני מופיע עם אריאל קליינר בבית פית/קית בתל אביב. לטעמי הוא אחד מהיוצרים הכי גדולים שיש כאן וזה שרוב האנשים עדיין לא מכיר אותו לא משנה את העובדה. הוא היה אחד משני הסולנים של "פרוייקט הגומיה" זצ"ל אבל הוא גם הוציא את אחד האלבומים הישראלים היפים ביותר אי פעם – "כשאנחנו קורים". למרות שאני סובייקטיבי להחריד, אני ממליץ לכם מאוד מאוד לשמוע אותו (תורידו בסולסיק – הוא כבר מזמן לא בדפוס ואי אפשר להשיג אותו יותר). אחרי כמה שנים שאריאל חצי פרש מעולם המוזיקה לטובת עולם האמנות, הוא חוזר עכשיו בתור חלק מלהקת מורה חיילת, ועוד כמה הרכבים מבית פית/קית.

בירושלים אני אופיע עם "כריכה רכה", שזה בעצם ההרכב של חגי נחתומי, מי שבעברו היה המתופף של בלובנד והוא עד היום אחד האנשים הנחמדים ביותר ביקום. למרבה הפלא התכונה הזו לא מפריעה לו להיות גם יוצר מוכשר ואחרי שעבדנו יחד בשנתיים האחרונות על האלבום שלהם – הוא סוף סוף מוכן וזו תהיה הזדמנות מעולה לשמוע את כל שירי המשוררים שחגי הלחין (רביקוביץ, ט. כרמי, רחל, תמיר גרינברג).

אחרי שטעמתם כבר מהאלבום של אורי ברנשטיין (שמתקדם מאוד לעבר יציאתו ועכשיו אנחנו בענייני עטיפה וגרפיקה) אני מצרף למייל הזה טעימה נוספת מהאלבום שיצא אחריו "הדרך הביתה" – והפעם מדובר בשיר הכה-טעון שנקרא "עשן הזמן".

למרות שאישית אני חי עם השיר הזה בעוני ובאושר, לצערי הרב רובו המכריע של חברי ומכריי לא אוהבים את השיר הזה ורואים בו "שיר תהילה מגוייס" לחנות הספרים-ביתקפה- מקום להופעות "עשן הזמן", כמו לעיר שבה אני חי – באר שבע.

אני מקווה שאתם תשכילו לראות מעבר לקוצר הרואי של חבריי, מכריי ומוקירי זכרי לעתיד, ולכשתקראו את הטקסט עצמו תגלו, כמו תמיד, שהדברים הם כמעט אף פעם לא פשוטים כפי שהם נראים.

בעיני השיר היה ועודנו שיר…

בעצם למה לספר לכם? תקשיבו בעצמכם ותגידו לי אתם מה השיר הזה.

דויד פרץ – עשן הזמן – רוצים להוריד את השיר? הצטרפו לרשימת התפוצה של דויד פרץ (כתבו בכותרת "גם אני"!).

יום טוב וחודש מוצלח.

הופעות חודש יוני:
6.6 – בבית פית/קית ת"א, פרנצויז 14 פינת שניצלר. שעה 21:00
אריאל קליינר (עם שירים חדשים וישנים) ודויד פרץ (הופעת סולו עם לופר)- 2 הופעות בכרטיס 1 (20 ש"ח)

10.6 – בצוללת צהובה י-ם. רח' הרכבים 13. א.ת. תלפיות, שעה 21:00.
דויד פרץ ואיתי בלטר בהופעת סראונד עם ההרכב המלא (הופעה אחרונה בסיבוב המשותף) וגם חגי נחתומי (בלובנד, המשפחה, הלהקה שלא היתה) וההרכב החדש שלו "כריכה רכה" בהופעת טרום-השקה לאלבום . 2 הופעות בכרטיס 1 ( 40/35 ש"ח).

רוצים להתעדכן מדי חודש בהופעות ובמחשבות של דויד פרץ? הצטרפו לרשימת התפוצה שלו.

ד"ש מב"ש מאי – עדכוני דויד פרץ להמונים (+הופעת סראונד במוצ"ש!)

7 מאי

כבכל חודש (טוב, מאז החודש שעבר), הנה העדכון החודשי של דויד פרץ המכונה "ד"ש מב"ש". שימו לב שמחר (מוצ"ש!) יש הופעת להקה מטורפת בסראונד באוזןבר (קינג ג'ורג' 48 תל אביב) ב-20:30. תבואו או שננשוך אתכם בתחת! דויד נושך חזק!

לפני שנתחיל עם דויד, שימו לב שעידכנו את ההופעות והאירוחים של אמני היס בבאר הימני – יש מלא דברים! ירושלמים, היכונו ליוני!

רשות הסיפור אליך, דויד:
———-

הי אנשי ד"ש מב"ש,

בחודש האחרון קבלתי כמה וכמה פניות של אנשים ששאלו מה זה אומר "הופעה בסראונד", שהזכרתי כלאחר יד בסוף המכתב הקודם. אז העניין הוא כזה.

מאז שהתחלתי להופיע חשתי שיש משהו מאוד משונה בלעלות על במה. יש לזה את הקסם של להיות במרכז העניינים, יש לזה הילה של מקום אחר ומיוחד, ויש לזה את היכולת לתת לך כוח לעשות דברים שאתה לא היית מעז לעשות לפני אנשים.

אבל

במשך כל השנים האלו שאני מופיע, התחלתי לחוש יותר ויותר שכל ההופעות כבר הופכות להיות טקסים קבועים שכאלו, אני לא אשיר את השיר הזה כדי לשמור אותו להדרן, אחרי זה ימחאו כפיים, ואחרי זה נעשה כאילו רוצים הדרן, ואז נרד ולא נחזור, אבל כן נחזור, ראבק הסיבה שהתחלתי עם העניין הזה היתה ששנאתי את כל הטקסים של בית ספר, אז דווקא בכל הופעה צריך לעשות הכל לפי הספר? ועוד הספר שלא אני כתבתי?

אז זה התחיל עם הדרנים, כל מי שהיה בהופעות יודע שמזה שנים אני מסרב לעשות הדרנים אוטומטיים (זאת אומרת עשיתי הדרנים, אבל רק אחרי שמבחינתי נתתי הכל ולא שמרתי כלום לאיזה הדרן והכי חשוב, הרגשתי שבאמת באמת רוצים שנעשה עוד דבר אחד לפני שנלך). ואז זה נמשך עם כל העניין של הלהקה והעיבודים בהופעות. רוב המוזיקאים בונים להם הופעה ואז מריצים אותה כמו טקסט קבוע, מין הצגה שחוזרת על עצמה מדי ערב רק מול קהל אחר. זה מובן לחלוטין כשאתה מוזיקאי בינלאומי שצריך להופיע ערב ערב בפני מאות אלפי אנשים שונים, אבל כשאתה מוזיקאי מבאר שבע שמופיע פעם בשבועיים במקרה הטוב, אין שום צורך למחזר כל הופעה את ההופעה הקודמת. בעקבות זה החלטתי שבניגוד לכל הלהקהות הקודמות שהיו לי – בלהקה הנוכחית אני לא מכריח אף אחד לנגן איזה תפקיד או איזה עיבוד שחשבתי עליו, מבחינתי העניין היה פשוט: אני מנגן את השירים ואתם תנגנו את מה שנראה לכם כדבר המתאים ביותר באותו רגע.

ככה נבנה ההרכב הנוכחי ולמרות שהיו רגעים שבהם חשבתי שלשמוע את מריונטות מנוגן במקצב סלסה סוחף זה אולי קצת אובר דה טופ, הלכתי עם העניין הזה כמה שיותר רחוק, כי ידעתי שהתוצאות שאני עשוי לקבל מהרכב שמרגיש שהמוזיקה היא חופש מוחלט ולא ריטואל קבוע מראש, יהיו גדולות.

אני משוכנע, שמבחינה מוזיקלית אף פעם לא היתה לי להקה טובה יותר מזו שאני מנגן איתה עכשיו. הדבר הכי טוב בצירוף הזה של נדב אזולאי, דודו חמד וגיל נמט הוא היכולת שלהם להקשיב לחלוטין למה שאני עושה ולהגיב לזה בזמן אמת. כך יצא שהם ניגנו איתי על הבמה שירים בפעם הראשונה, הם אתגרו אותי לעשות דברים על במה שבחיים לא חשבתי שאפשר, ובסופו של דבר גרמו לזה שאחרי הרבה הרבה שנים של הופעות, אני נהנה מההופעות האלו יותר מאשר בכל פעם אחרת בחיי.

האתגר האחרון שנותר לי היה לשבור את מחסום הבמה.

תמיד חשתי שהחלוקה הזאת לקהל ולהקה היא קצת מלאכותית, הרי אחרי ההופעה ניגשים אליך ומדברים אתך ולפני ההופעה אותו דבר ורק באמצע אני צריך להרגיש שאני והקהל במישורים אחרים? למה?

מעבר לכך, הדבר הכי מתסכל בהופעה זה שאתה והקהל שומעים שני דברים שונים. לאמן יש מערכת סאונד על הבמה שמשדרת לו משהו שונה לחלוטין ממה שהקהל שומע, והקהל שומע דברים אחרים ואתה מסתכל על הפנים שלהם ולא יודע מה הם שומעים וזה מעצבן לאללה.

מעבר לכך, למה אני תמיד צריך להפנות את הגב למתופף? הרי כל חזרה שאנחנו עושים היא סוג של שיחה אינטראקטיבית ביני לבין הנגנים במבט, בקריצה, בתנועת גוף, ופתאום בהופעה כל הכיף הזה נעלם לחלוטין.

ואז עלה במוחי הרעיון של הופעה בסראונד.

בואו ננסה לשבור קצת את החוקים המעצבנים של להקה וקהל, ממילא ההופעות שלי הן כאלו שמספר האנשים שבא אליהם משאיר לנו כנגנים מספיק מקום לנגן בתוך הקהל עצמו, ואני לא חושב שיש משהו יותר אינטימי מאשר להיות בתוך הקהל ממש.

אולי יום אחד, כשאגיע לקיסריה, אני לא אוכל לעשות הופעה בסראונד. אבל בינתיים, כל עוד אנחנו מופיעים במקומות קטנים (ושמחים שכך), החלטנו לרדת מהבמה ולנגן בתוך הקהל עצמו ובעיקר מסביב לקהל.

איך זה מרגיש?

לנו זה מרגיש פנטסטי, אלו ההופעות הכי מיוחדות שהיו לנו אי פעם, והתחושה שהחוויה היא משותפת רק מעצימה את החוויה שלי כמוזיקאי.

ולפי התגובות של אלו שהיו בהופעות האחרונות בסראונד (חיפה, מצפה רמון, הארובה) זה בהחלט עובר שהכיף הוא הדדי.

אז יאללה חברים נתראה בארועים הבאים החודש.

יום טוב,
דויד

מוזיקה במתנה:
בלובנד להאזנה מלאה בבאנדקאמפ.
הייקו בלוז להאזנה מלאה בבאנדקאמפ.

הופעות חודש מאי:

9.5.09 – דויד פרץ ואיתי בלטר באוזן בר, מוצ"ש 20:30 (שימו לב הופעה מוקדמת) אוזן בר ת"א, קינג ג'ורג' 48 (הופעה בסראונד)
עם הלהקה: נדב אזולאי , דודו חמד וגיל נמט. כניסה: 40 ש"ח

20.5.09 – הופעת סולו עם לופר, "עשן הזמן" באר שבע, 21:00, כניסה: 30 ש"ח
ביקורת על הופעת הסולו באוגנדה.