דויד פרץ על הצלחה וחיפוש

21 דצמ

לא תמיד נפרסם כאן את "ד"ש מב"ש" – רשימת התפוצה המעולה של דויד פרץ, ולכן אנחנו ממליצים לכם בחום להימנות עליה – פשוט שלחו מייל אל cactus.records.bs@gmail.com ובקשו גם.
השבוע כתב דויד קטע נהדר על מהי הצלחה, ועל יצירה ללא פשרות אמנותיות. קראו והחכימו:
—————-

שלום

בפעם האחרונה שכתבתי לכם היה קיץ והעתיד נראה ארוך קרוב ופתוח. אך ממש עכשיו מסתיים לו עוד סתיו ישראלי אכזרי, מבולבל ואביך ואני תוהה איזה חורף משונה עומד לו בפתחנו. זה לא מקרה שההופעות שלי בשנים האחרונות מתרחשות סביב הזמן הזה שבו כדור הארץ משנה פאזה במסלולו ועונה חדשה מתחילה. מלימודי הגיאוגרפיה אני נוצר בקרבי תקווה שכאן, רגע שינוי המסלול, מיד לאחר הלילה הכי ארוך בשנה, מהמקום הנמוך והחשוך ביותר, מהיכן שכל סולמות הימים מתחילים לטפס, כאן יתחיל משהו אחר.

היום בבוקר קבלתי במייל הזמנה מאקו"ם להשתתף בסדנת שיווק וקידום המוזיקה בפיייסבוק. אני מבין שעולם המוזיקה השתנה לחלוטין בעשור האחרון, אני יודע שזו אולי הדרך האחרונה שנותרה למוזיקאים אלמונים להגיע לקהל. אך עדיין, בהכרה הרגשית שלי, משהו בהודעה הזו ובעיקר בחיבור בין מוזיקה, שיווק ופייסבוק, עושה לי רע מאוד. לא מזמן התארחתי בתוכנית המצוינת של קובי מידן אנשים בלילה. מידן הוא ללא ספק המראיין הקשוב והרגיש ביותר שראיין אותי. ואחת השאלות שהוא שאל אותי היתה מדוע אני לא מצליח/מוּכר/מוֹכר יותר. זו שאלה שנשאלתי לא פעם בעבר, ולרוב השאלה חלפה לי ליד האוזן. אולם דווקא מפני שהשאלות של מידן היו כל כך קשובות וענייניות, הטרידה אותי השאלה הזו ביתר שאת מאשר בעבר. אני מבין למה מנהל החשבונות שלי יהיה מוטרד, אבל למה זה כל כך מטריד אנשים שמגלים או מכירים את המוזיקה שלי שאני לא מצליח יותר? האם המוזיקה עצמה עולה בדרגה ככל שיותר אנשים מאזינים לה? האם העובדה שהשיר הזה נמכר ליותר אנשים בכדי להעיד במשהו על מה שהוא? האם הצלחה זה רק קיסריה והיכל נוקיה?

לא אכחיש, כשהתחלתי הצלחה ובעיקר הכרה, היו חשובים לי מאוד. אך ככל שהתבגרתי הבנתי שאהבה של קהל היא לא תחליף לאהבה של הקרובים לך, והערכה של זרים אינה תחליף להערכה עצמית, ובעיקר הבנתי שהיש הרבה מאוד דרכים למדוד הצלחה. האם ההצלחה לא יכולה להיות העובדה שאני יושב כרגע בסלון ביתי, צמוד לאולפן ההקלטות המשוכלל שלי, כותב את הגיגי לכמה מאות אנשים המתעניינים במוזיקה שלי . עושה את המוזיקה שמסקרן אותי ליצור, ללא תכתיבים ואילוצים של חברות תקליטים, מעלה אותה לרשת ללא מתווכים ומתווכחים ובעיקר נהנה מזה. חשוב לי להדגיש שאלו אינן שאלות רטוריות. אשמח לשמוע את דעתכם באם חשוב להיות "אמן מצליח" כדי ליצור מוזיקה מוצלחת או מכל סיבה אחרת.

לפני כמה חודשים העליתי לאתר הbandcamp שלי, אלבום ראשון מפרוייקט – "הפרעת קשב" אין זה מקרה שלא ספרתי לאף אחד על האלבום הזה ופשוט העליתי אותו. מדובר באלבום שונה ממה שהוצאתי עד היום. אלבום של מוזיקה ללא מילים. מוזיקה שנוצרה בעקיפין כתוצאה מזה שלפני כשלוש שנים אובחנתי כמי שסובל מהפרעת קשב חמורה. אין ספק שיש משהו אירוני בחיבור בין מוזיקאי להפרעת קשב, ומהאירוניה העגומה הזו נולד האלבום הזה. סבלתי מהפרעת קשב הרבה לפני שהובחנתי ככזה, מאז שהייתי ילד יש לי זכרון חי וחזק ממוזיקה, או יותר נכון מהדרך שבה האזנתי למוזיקה בהקשבה מרוכזת וקיצונית. אך לא למוזיקה עצמה הקשבתי, אלא למוזיקה שהסתתרה בתוך המוזיקה. האזנה שיצרה בי תחושה שבתוך ובין הצלילים, מסתתרת לה מוזיקה אחרת, מוזיקה נפלאה. אולי החויה הזו נוצרה מפני שילדים חווים את העולם כמי שנמצאים דרך קבע בטריפ של אל.אס.די, אבל כשהתחלתי להתעניין בהפרעות קשב ובהשלכות שלהן על פעולת המוח הבנתי שחלק גדול מאותה מוזיקה שבתוך המוזיקה, היה ככל הנראה הונאה עצמית שהמוח שלי עשה כדי לספק את רעבונו הבלתי פוסק לגירויים חדשים. שנים רבות לאחר מכן לכשהכרתי את מוזיקת האמביינט של בראיין אינו, הרגשתי שחזרתי לילדות, המוזיקה שלו היתה בדיוק כמו המוזיקה ששמעתי או אז, מוזיקה שמכילה בתוכה אינסוף עולמות צליל ומאז ומתמיד נמשכתי למוזיקה הזו שילבתי אותה בתוך הדברים שעשיתי (בעיקר בתקופת בלובנד) אבל איכשהו אף פעם לא ניסיתי ליצור מוזיקה כזו במנותק משירים.
לפני כמה שנים התחלתי להתעניין ביצירת מוזיקה גנרטיבית. חיפשתי ליצור מעין מכונה כזו שמוזנת בצלילים והמכונה, שהיא בעצם מטריצה אולפנית מורכבת, משנה את מה שאתה מזין לתוכה בדרכים נפלאות, משונות או מזעזעות ובעיקר בדרכים אקראיות. כך שכיוצר היו לי שני תפקידים בעשיית האלבום הזה, האחד היה להזין את המכונה בצלילים, להתחיל ולהניע את מסע הקסם, והתפקיד השני היה להקשיב לצלילים שנוצרו בתוך המטריצה ולהגיב אליהם. כך בעצם נוצר לו אלבום של חיפוש אחר צליל טהור, חיפוש אחר המוזיקה הנסתרת שבתוך המוזיקה, אלבום שבדיעבד הבנתי שהוא הדבר הכי קרוב לדרך שבה אני חווה את העולם עם הפרעת הקשב שלי. אני גם כאן ובמקום אחר, מקשיב ולא מקשיב, מאזין לצלילים, אך בעיקר שומע את המוזיקה שבין הצלילים.
אני מודע לעובדה שמה שכתבתי עשוי להיות לא מובן, או גרוע מכך להיקרא כאיזה קשקוש אמנותי. אם זו המחשבה שלכם, אני ממליץ לכם לא להקשיב לאלבום הזה. סביר להניח שתסבלו קשות, אבל אם מה שכתבתי נראה לכם מעניין, תנו ל"הפרעת קשב" האזנה לא קשובה, נאמר לפני השינה שהאורות כבר כבויים והרחשים הרחוקים הופכים להיות חלק מצלילי הלילה. אולי זה יעבוד, אולי זה ירדים אתכם אחרי שתי דקות בכל מקרה אני באמת מקווה שזה יעשה לכם משהו מעניין בחלומות.
נשתמע
ביי

דויד פרץ

תגובה אחת לפוסט “דויד פרץ על הצלחה וחיפוש”

  1. גינדי 23. דצמ, 2010 at 19:29 #

    בגדול, נראה לי שכולם חושבים שמגיע להם להצליח.
    אבל אם אני קולט נכון, רוב רובם המכריע,לא מצליחים. בין אם מגיע להם בין אם לא.

השאירו תגובה!