בית כלא של צליל (האינדי הישראלי כמשל) – חלק ראשון

9 מאי

אולי זה יום העצמאות שחלף, הדמואים שאנחנו מקבלים או כמות המוזיקה שנחשפתי אליה לאחרונה אבל כבר כמה זמן אני מסתובב בתחושה שתחת הכותרות המפוצצות "אינדי ישראלי" או "מוזיקה עצמאית ישראלית" מסתתרת חיה מנומנמת שמפחדת לחרוג מגבולותיה שלה ומעדיפה את הבטוח על פני חיפוש דרכי הבעה חדשות ויצירתיות.
רק לפני כמה ימים ישבתי עם גיא בגינת משפחת חג'ג', לוגם לאט מכוס הקפה המשובח ומחפש את נקודת האופק מאחורי טבריה עילית ופוריה כשנושא השיחה נסוב על שצף המוזיקה הנהדרת שמגיע מחו"ל, אני התלוננתי כרגיל על האינדי הישראלי שתקוע כבר זמן רב בתוך הגבולות שחפר לעצמו, אותן שוחות קרב שפעם הוא נזקק להן כדי להיות לגיטימי מחוץ לתעשיית המיינסטרים, אותן הגדרות שהפכו לקבעונות בהן המוזיקה העצמאית בארץ מתפלשת כמו בתולת ברזל פוריטנית.


(cc) photo by saintbob

אז נכון, מקום המוזיקה העצמאית במרחב התרבותי בארץ זוכה לעדנה בשנים האחרונות: ישנו שפע של להקות ואומנים;, בתי קפה ופאבים השכילו לשלב במה להופעות והמועדונים הגדולים מוכנים לארח שמות לא מוכרים; פאקט רקורדס מזמן הוכיחו שלנהל לייבל דורש קצת כסף וטונות של תשוקה ואהבה למוזיקה – אפשר להוציא לאור מוזיקה אחרת; האינטרנט מחק במחי רוחב פס את התיווך בין האומנים לקהל ונתן את האפשרות לאומן גם לתגמל את המאזינים על אפן וחמתן של חברות ענק; פורומים, בלוגים, הורדות מוזיקה וקהל שהולך ומתעצם. האינדי הישראלי נמצא כאן כדי להשאר אבל, וזה אבל גדול, היכן אותו חופש יצירתי ואמנותי שיכתיר אותו לראוי מעבר לקוריוז במקומונים?

לצערי, מעטים האמנים שהשכילו לנצל את החירות האמנותית ולתרגם אותה לקול יחודי שיהיה שייך רק להם. אולי זה הפחד לאתגר את הקהל השבע, אולי זה הפחד לחרוג מגבולותיו של הז'אנר שבשמו נשבע האמן וכן, גם אותם הרכבי הארד-קור-נויז-גליץ'-ממבו-ג'מבו-בליץ-הבה-נשבור-גבולות תקועים היטב במסורת ובגבולות ז'אנר שנטחן עד דק לפני 20 שנה לפחות.

רוצה להיות סינגר/סונגרייטר אינסטנט-מרגש? קח גיטרה, בזוק מעט כינורות עדינים ברקע ותלחשש למיקרופון, כתוב בדף הפרומו לעיתונות רשימת שמות של יוצרים מלנכוליים שהתאבדו/מתו צעירים וקשור אותם בכתר לשם שלך. רוצה אינסטנט הארד-קור? אין בעיה! קח גיטרה מצופה דיסטורשן, האכל את המתופף אמפיטמינים ובסיסטית שסיימה תיכון, הישאר בגבולות ה-2:30 דק' ותקליט את הכל בצורה מחורבנת. אל תשכח לעשן לפחות 3 בדלי מריחואנה לפני שאתם מצלמים את התמונה הזו למיי-ספייס – הנה, הצלחה כבירה באיזור חיוג לבונטין. הידד. אני יכול להמשיך ולכתוב כאן על אותן תבניות מוכּרות שחוזרות על עצמן שוב ושוב כשלהקות שלמות כולאות את עצמן באותו כלא של צליל, תחומות באותם גבולות בצילה של להקה אחרת ומצליחה מחו"ל.

חירות מוחלטת לאמן יכולה להוות מכת מוות יצירתית. אמן לא יכול לפעול בריק שאין לו גבולות, בחלל ללא פידבק. בגרות אמנותית משמעה לבנות את הגבולות שלך, לנפץ אותם ולבנות אותם שוב ללא הרף, לא לעמוד במקום אלא להמשיך לאתגר ולנסח מחדש את העכשיו. אני מתוסכל לפעמים מדמואים של הרכבים חדשים שמראש מוותרים על אמירה אמנותית חדשה והביטוי האישי מתמצא בלקחת שירים שנשמעים כמו… מישהו אחר, או אומנים מוכרים שהשובע הכריע אותם וחוזרים על אותו שטאנץ שוב ושוב כי "מה שהצליח בפעם הראשונה – בטוח יצליח בשנייה" (ראו את מקרה האלבום האחרון של מובי). על כן גדל פי כמה הזוהר של אותם אמנים והרכבים שמצליחים ליצור את האיכות החמקמקה שאתה כמאזין רק יכול להתפעם ממנה ואתה יודע שכרגע הלהקה הזו ניסחה לך בצליל, במילים, משהו שלא היה שם קודם בחייך ועכשיו הפך לעובדה גמורה, סוג של יופי שעד עתה לא הבחנת בו.

הגיע הזמן שהאינדי הישראלי יתבגר ולא רק יתבונן מבוייש מהצד באחיו התעשייתיים והסינטטיים, שינצל את החופש שניתן לו להיות הוא עצמו ולא חיקוי לדבר אחר. נכון שבמילה "מקוריות" מסתתרת המילה "מקור" – אבל יש הבדל בין להתבסס על כתפי העבר לבין להתבוסס בעבר עצמו.

10 תגובות לפוסט “בית כלא של צליל (האינדי הישראלי כמשל) – חלק ראשון”

  1. דייב דנ 09. מאי, 2008 at 21:48 #

    חבל שאין כאן תגובות, ביקור בפולקל'ה האחרו הבהיר לי האינדי הישראלי הוא המקבילה לבוגרי רימון או גלגל"ץ לא פורץ דרך ולא בטיח, איפה ה magistrates הישראלים?

  2. ש.ט 09. מאי, 2008 at 22:05 #

    היטבת לדייק במילים. לפחות לדעתי.

    אני רק אמקד, כל הסטייל כאילו פולקי (לחשוש, אקוסטי, כינורות וניק דרייק, שזה לא !!!!! פולק) נהיה מאוס ועבש.
    רגשנות מלאכותי, נוסחאתית מבחילה. אין בעיטות לבטן, הכל ליטופי צוואר ענוגים.

    הביטוי האיום והגרוע ביותר מהזמן האחרון הוא עידן רבינוביץ' ( ואל תמחקו את זה, כי זה לגיטימי לרשום את זה כנגד כל סופרלטיב אחר שינתן).

    והכי חשוב, אינדי לא יכול לנסות לבנות את עצמו מהתבכיינות על מיינסטרים ושאר "גרועים" אחרים.
    אינדי צריך להיות עצמאי גם באיכותו הפרטית.

    יש סצינה בארץ, כמות הקהל גדלה, כמות הבלוגים והפורומים, אבל כל זה מסביב למס' יוצרים מועט, בתוך בועה, ורובם לא מספקים את הסחורה.

    למן הראוי להגיד, שגם אם לא יסכימו עם דעתי, הרי שכאן בהיס אזרו אומץ וזרקו את הדיעה הזו לאוויר.

    ואם אתם אומרים שמגיעים אליכם שטפי דמואים של יוצרים שמפחדים לפרק מסגרות נוחות, הרי אתם יותר מבוסס בדעתכם.

  3. אלעד שופן 09. מאי, 2008 at 22:47 #

    אין מה להתפלא כאשר מגלים שהאינדי עמוס לעייפה בהרכבים משעממים (אני באופן אישי שותף למספר הרכבים שכפי הנראה משוייכים אינדי, ויתכן שיהיו מי שימצאו בדברים אלו, ו/או בדברים שאתם בהיס קשורים אליהם, שיממון). בכל אופן, בכל ז'אנר יש יצירה שמשעממת, ואפילו מבין מה שלא משעמם, יש מעטים שהינם פורצי דרך. באינדי התופעה אולי חזקה יותר כי כל אחד יכול להשתייך לז'אנר , אין שום מנגנון סינון. יחד עם זה, מי שיחפש -ימצא. אני משתדל לא להזכיר דברים שאני קשור אליהם מחמת הצניעות ובעיקר עקב סובייקטיביותי (ממש בא לי להזכיר את ג'ואן ספדי ולנסז אבל אני אמנע מכך :), אבל אפשר למצוא פה ושם דברים שחורגים מהשטנצים שהוזכרו, דוגמה שעולה במוחי כרגע – קטאמין ופועלו. חוץ מזה – לא כולם חייבים (ורובנו לא יכולים) להיות פורצי דרך. אפשר לעשות משהו טוב, ואפילו מקורי, גם בלי לשנות סדרי עולם.
    השבוע הייתי בהופעה של פונץ' – הם עושים רוק בסיסי, אבל עושים את זה טוב, ואפילו נשמעים מקוריים, הודות לשילוב המוצלח בין הנפשות הפועלות שם. זה לא חדשני, אבל זה נוגע ופוגע.
    ואפילו בקרב הלחששניים/יות אפשר למצוא יופי, מדי פעם.
    שמיעה מהנה ונשיקות.

  4. מורפלקסיס 09. מאי, 2008 at 23:17 #

    אלעד ידידי 🙂
    אין בפוסט שלי ולו משפט אחד על "שיעמום" וגם אין לי בעיה עם הרכבים שנחשבים "משעממים". למעשה, הפוסט הזה לא נועד לתת ביקורת על אמן כזה או אחר אלא לתת ביטוי לתחושה שאני אוגר כבר המון זמן: האינדי הישראלי תחם את עצמו בפינה נוחה מידי, לא מאתגרת ואין את אותו חיפוש אומנותי לצורות חדשות של הבעה או הפקה. כמובן שיש מעט להקות או אמנים שחורגים מהקביעה הזו, אבל הם מעטים מידי ביחס למוזיקה שמכנה עצמה "עצמאית".

  5. דני לו 12. מאי, 2008 at 16:29 #

    לטעמי אתה טועה ובגדול. מסכים איתך שהמבחר כיום הוא גדול ועצום, ולכן צריך להשקיע הרבה יותר אנרגיות וזמן בשביל לסנן ולמצוא את הלהקות הטובות באמת (בין ים הבינוניות שלא חסרות כאן, בזה אני מסכים איתך), אבל כמעט בכל ערב אפשר למצוא במרכז הארץ הופעה טובה של הרכב מעולה.

    אולי אני משוחד, אבל מאז שהתחלתי להופיע עם ההרכב בו אני מנגן, זכיתי להיחשף לכל כך הרבה הרכבים שהם פשוט מעולים!

    קטונתי מלחוות דיעה על ההרכב שלי, אבל קח על קצה המזלג רק כמה דוגמאות ללהקות אחרות:
    מרדרס וולבס (מהחבר'ה של שייקינג),
    קרוסלה (וואו!)
    MESS (כנ"ל)
    טי וי בודהאז

    שלא לדבר על זק"א, המונוטוניקס, מידנייט פיקוקס, אלי לס, עמית ארז, דני הדר, הפיטס, שני קדר, קטאמין (הלהקה), פונץ', גוטל בוטל, ליטרשפיך, דוקטאלון, גיישהנו בחומרים חדשים, ועוד ועוד ועוד ועוד!

    כל אחד מהם פשוט תותח במה שהוא עושה!

  6. מורפלקסיס 13. מאי, 2008 at 18:17 #

    הי דני,
    כנראה שלא הבנת את מה שכתבתי למעלה 🙂
    לא מדובר במחסור של אמנים ולהקות טובות וגם לא ניסיתי לכתוב שהסצינה משעממת (אין לי מושג מה זו הסצינה הזו, אבל ניחא). אוכל להדגים את מה שניסיתי לכתוב בעזרת הניימדרופינג של הלהקות שכתבת עליהם:
    רוב השמות שהזכרת, אם לא מדובר באמנים שאני אוהב או מחבב – אני לפחות מעריך אותן ולעיתים אפילו נהנה לראות אותם בהופעה.
    מצד שני – הן תקועות היטב בז'אנרים שלהן ומהוות כביכול השתקפות למה שקורה (מוזיקאלית כמובן) בחו"ל: נויז+פולק(?)בעיקר. בעיני, המקום הנוח הזה לעשות מוזיקה באיזורים מוגדרים מהווה ויתור על עצמאות של ניסוח חדש של צליל, מבנה או כל חיפוש יצירתי שדורש קצת יותר מאמץ.

    יש הבדל בין לאהוב להקה שעושה את מה שהיא עושה היטב לבין להקה שמגדירה מחדש את מושגי האהבה שלך.

  7. וואי מ 20. מאי, 2008 at 1:55 #

    מעניין שכמה שאני מסכימה איתך לגבי האמני פולק (שבעייני זה ה"אינדי") אני לא מסכימה איתך בכלל לגבי ההארדקור נוייז וואטאוור.
    יכול מאוד להיות שזה קשור לזה שאת המרעישים ואת שורשי המוזיקה שהם באים ממנו אני מכירה הרבה פחות זמן והרבה פחות לעומק.

    בכל אופן אני חושבת שאחד מהדברים שתוקעים אנשים על השטאנץ הוא השימוש באנגלית.

  8. א 20. יונ, 2008 at 17:34 #

    מה טומן בחובו חלק ב' ?

טראקבקים/פינגבקים

  1. The Israeli Hour – Israeli Mix by Morphlexis » Morphmixtapes - 11. מאי, 2011

    […] הפכה בעל כורחה לעצמאית) ואם פעם הייתי צריך להוציא קיטור זעוף על כך שאמנים בוחרים שוב ושוב בדרכים המוכרות והחמימות […]

  2. InDnegev 2014 Mixtape vol.2 by Morphlexis | Morphmixtapes - 08. אוק, 2014

    […] מבסוט לגמרי ממה שקורה לאחרונה באינדי הישראלי [פעם זה לא היה כך]. הצליל התעדכן, רמת ההפקה עלתה והמגוון הסגנוני התרחב […]

השאירו תגובה!