אולי זה יום העצמאות שחלף, הדמואים שאנחנו מקבלים או כמות המוזיקה שנחשפתי אליה לאחרונה אבל כבר כמה זמן אני מסתובב בתחושה שתחת הכותרות המפוצצות "אינדי ישראלי" או "מוזיקה עצמאית ישראלית" מסתתרת חיה מנומנמת שמפחדת לחרוג מגבולותיה שלה ומעדיפה את הבטוח על פני חיפוש דרכי הבעה חדשות ויצירתיות.
רק לפני כמה ימים ישבתי עם גיא בגינת משפחת חג'ג', לוגם לאט מכוס הקפה המשובח ומחפש את נקודת האופק מאחורי טבריה עילית ופוריה כשנושא השיחה נסוב על שצף המוזיקה הנהדרת שמגיע מחו"ל, אני התלוננתי כרגיל על האינדי הישראלי שתקוע כבר זמן רב בתוך הגבולות שחפר לעצמו, אותן שוחות קרב שפעם הוא נזקק להן כדי להיות לגיטימי מחוץ לתעשיית המיינסטרים, אותן הגדרות שהפכו לקבעונות בהן המוזיקה העצמאית בארץ מתפלשת כמו בתולת ברזל פוריטנית.
(cc) photo by saintbob
אז נכון, מקום המוזיקה העצמאית במרחב התרבותי בארץ זוכה לעדנה בשנים האחרונות: ישנו שפע של להקות ואומנים;, בתי קפה ופאבים השכילו לשלב במה להופעות והמועדונים הגדולים מוכנים לארח שמות לא מוכרים; פאקט רקורדס מזמן הוכיחו שלנהל לייבל דורש קצת כסף וטונות של תשוקה ואהבה למוזיקה – אפשר להוציא לאור מוזיקה אחרת; האינטרנט מחק במחי רוחב פס את התיווך בין האומנים לקהל ונתן את האפשרות לאומן גם לתגמל את המאזינים על אפן וחמתן של חברות ענק; פורומים, בלוגים, הורדות מוזיקה וקהל שהולך ומתעצם. האינדי הישראלי נמצא כאן כדי להשאר אבל, וזה אבל גדול, היכן אותו חופש יצירתי ואמנותי שיכתיר אותו לראוי מעבר לקוריוז במקומונים?
לצערי, מעטים האמנים שהשכילו לנצל את החירות האמנותית ולתרגם אותה לקול יחודי שיהיה שייך רק להם. אולי זה הפחד לאתגר את הקהל השבע, אולי זה הפחד לחרוג מגבולותיו של הז'אנר שבשמו נשבע האמן וכן, גם אותם הרכבי הארד-קור-נויז-גליץ'-ממבו-ג'מבו-בליץ-הבה-נשבור-גבולות תקועים היטב במסורת ובגבולות ז'אנר שנטחן עד דק לפני 20 שנה לפחות.
רוצה להיות סינגר/סונגרייטר אינסטנט-מרגש? קח גיטרה, בזוק מעט כינורות עדינים ברקע ותלחשש למיקרופון, כתוב בדף הפרומו לעיתונות רשימת שמות של יוצרים מלנכוליים שהתאבדו/מתו צעירים וקשור אותם בכתר לשם שלך. רוצה אינסטנט הארד-קור? אין בעיה! קח גיטרה מצופה דיסטורשן, האכל את המתופף אמפיטמינים ובסיסטית שסיימה תיכון, הישאר בגבולות ה-2:30 דק' ותקליט את הכל בצורה מחורבנת. אל תשכח לעשן לפחות 3 בדלי מריחואנה לפני שאתם מצלמים את התמונה הזו למיי-ספייס – הנה, הצלחה כבירה באיזור חיוג לבונטין. הידד. אני יכול להמשיך ולכתוב כאן על אותן תבניות מוכּרות שחוזרות על עצמן שוב ושוב כשלהקות שלמות כולאות את עצמן באותו כלא של צליל, תחומות באותם גבולות בצילה של להקה אחרת ומצליחה מחו"ל.
חירות מוחלטת לאמן יכולה להוות מכת מוות יצירתית. אמן לא יכול לפעול בריק שאין לו גבולות, בחלל ללא פידבק. בגרות אמנותית משמעה לבנות את הגבולות שלך, לנפץ אותם ולבנות אותם שוב ללא הרף, לא לעמוד במקום אלא להמשיך לאתגר ולנסח מחדש את העכשיו. אני מתוסכל לפעמים מדמואים של הרכבים חדשים שמראש מוותרים על אמירה אמנותית חדשה והביטוי האישי מתמצא בלקחת שירים שנשמעים כמו… מישהו אחר, או אומנים מוכרים שהשובע הכריע אותם וחוזרים על אותו שטאנץ שוב ושוב כי "מה שהצליח בפעם הראשונה – בטוח יצליח בשנייה" (ראו את מקרה האלבום האחרון של מובי). על כן גדל פי כמה הזוהר של אותם אמנים והרכבים שמצליחים ליצור את האיכות החמקמקה שאתה כמאזין רק יכול להתפעם ממנה ואתה יודע שכרגע הלהקה הזו ניסחה לך בצליל, במילים, משהו שלא היה שם קודם בחייך ועכשיו הפך לעובדה גמורה, סוג של יופי שעד עתה לא הבחנת בו.
הגיע הזמן שהאינדי הישראלי יתבגר ולא רק יתבונן מבוייש מהצד באחיו התעשייתיים והסינטטיים, שינצל את החופש שניתן לו להיות הוא עצמו ולא חיקוי לדבר אחר. נכון שבמילה "מקוריות" מסתתרת המילה "מקור" – אבל יש הבדל בין להתבסס על כתפי העבר לבין להתבוסס בעבר עצמו.
