למה אנשים קונים תקליטים?

זהו פוסט אורח מאת פטריק אמורי (Patrick Amory), מנהל הלייבל המעולה Matador Records, שמוציא בין השאר את האלבומים של קאט פאוור, סטיבן מלקמוס, בל וסבסטיאן, יו לה טנגו, מוגוואי ואחרים.
הפוסט הופיע במקור בבלוג של מטאדור, ומתורגם ומפורסם כאן ברשותו האדיבה של אמורי (Thanks, Patrick!).
חשבתי שזה יעניין אתכם.

[הערת המתרגם: המילה "תקליטים" מתייחסת הן למילה Albums והן למילה Records, כך שאינה בהכרח מתייחסת לתקליטי *ויניל*]

(cc)

לאחרונה ראיינו אותי הרבה על "תחיית הוויניל". מכירות של אלבומי אינדי רוק, ושל אלבומי רוק באופן כללי, נוסקות בפורמט של ויניל. אני עונה ברצף התשובות הקבוע והמייגע: אנשים רוצים להתחבר לחפץ, למשהו אמיתי ופיזי, למשהו שלא מרגיש חסר ערך וחד פעמי כמו דיסק… למשהו שנשמע טוב יותר מ-MP3. גם צירוף קופונים להורדת MP3 יחד עם תקליטי ויניל הביא לזינוק גדול במכירות, כי הקונים כבר לא צריכים לבחור בין דיסקים לתקליטים.

אבל במובנים מסוימים, כל השאלה מפספסת את העניין, כי היא רומזת לכך שאנשים קונים תקליטים רק בגלל שהם רוצים לשמוע את המוזיקה. השאלה האמיתית יכולה להיות: למה אנשים עדיין קונים דיסקים? וזה קשור לסיבה שבגללה אנחנו עדיין נקראים Matador Records, לא Matador Music או Matador Entertainment. אנחנו לא חברת מוזיקה, אנחנו חברת תקליטים.

אני חושב שאנשים רבים קונים תקליטים לא רק בשביל להאזין למוזיקה, ובמקרים מסוימים ההאזנה למוזיקה היא בכלל לא הסיבה. יש אצלנו עובד שממש משלם כסף כדי לקנות ב-eBay דיסקים משומשים של אמנים אהובים עליו משנות ה-80, כמו אנני לנוקס. כבר יש לו את המוזיקה, הוא פשוט רוצה להניח את הדיסק על המדף. כשהייתי בן 12 או 13 והתחלתי לשרוץ בחנויות תקליטים משומשים בבוסטון, רציתי להריח ולהרגיש ולמשש את הוויניל, את עטיפות הקרטון, את הריח המעופש של השטיחים. זו לא הייתה סתם נוסטלגיה, תמיד אספתי דברים – בולים, מטבעות, ספרים. אני אוהב לצבור דברים ולהציג אותם לראווה. כמובן, אני אוהב גם להשתמש, לקרוא ולהאזין להם. אבל בעלות והאזנה אינם בהכרח נפרדים. הם קשורים ושזורים זה בזה.

העובדה שאנשים מסוימים אוהבים לשלם, לאסוף ולהיות בעליהם של תקליטים (וזה כולל הורדות מ-iTunes, לא רק ויניל ודיסקים) לא מצביעה על כך שתעשיית המוזיקה בצרות, או שמכירות המוזיקה המוקלטת בירידה. אבל התקשורת לא רואה את כל הסיפור, לכן אני מדבר מדי כמה שבועות עם עיתונאים מבולבלים ב-Time, Wired, Rolling Stone ועיתונים אחרים. חשוב להבין שההתמקדות במכירות הוויניל היא רק חלק מהתמונה.

אני לא מאמין שהורדות והתחרות שמעמידים פורמטים אחרים כמו משחקים ו-DVD הן הסיבות היחידות לירידה במכירות התקליטים. Tower Records הייתה דווקא רשת רווחית בכל סניף וסניף שלה. הרשת נסגרה כי הבנק שלה לא הסכים לממן את קו האשראי שלה. כמובן, טאוור לא הייתה צריכה לצבור חוב גדול כפי שצברה, אבל בתעשיות אחרות, בכלכלה כפי שהיא התקיימה לפני שנתיים, הבעיה לא הייתה באשראי. הבעיה הייתה שבוול סטריט הפסיקו להאמין שיש עתיד במכירת תקליטים. במילים אחרות, טאוור לא נסגרה כי מכירות התקליטים שלה ירדו; היא נסגרה כי הבנקים, תחת השפעת המדיה ורעיונות תרבותיים פופולריים (memes), האמינו שמכירות התקליטים עומדות לרדת.

כמובן, במידה מסוימת זו נבואה שמגשימה את עצמה. אם חנויות של טאוור נסגרות ויש פחות מקומות לקנות בהם תקליטים, אז מכירות התקליטים תרדנה. למרבה האירוניה, זה אחד הדברים שהרגו את הוויניל בסוף שנות ה-80. אנשים אמרו "תעיפו מפה את הוויניל, תמלאו את כל המדפים שלכם בדיסקים, אחרת תיתקעו עם פורמט מת ומלאי מת שלא תצליחו למכור". עכשיו, אותו רעיון תרבותי הורג את חנויות התקליטים (או לפחות את הרשתות, ואת חנויות האינדי שלא מתקדמות עם רוח הזמן).

אותו רעיון תרבותי משפיע גם על אנשים בצורה אינדיבידואלית. אנשים שהיו הולכים לקנות תקליטים מתוך אהבה לכך שיש להם תקליטים, או אפילו סתם מתוך הרגל, הפסיקו לעשות את זה כי אומרים להם שזה טיפשי וזה בזבוז כסף לקנות תקליטים. והם גם ככה לא יכולים לעשות את זה בקלות, כי חנות התקליטים האהובה עליהם פשטה את הרגל. רק קוני התקליטים שבאמת חשוב להם להיות בעלי תקליטים יצאו כיום ויקנו. וכמובן, אחוז גדול מהאנשים האלה הם אנשים שרוצים לקנות ויניל, לא דיסקים או קבצים דיגיטליים. אבל אפילו שני הסוגים האחרונים של הקונים (ויש ביניהם חפיפה רבה) קונים כי הם רוצים לקנות ולהיות בעלי אלבומים בכל פורמט שהוא, והם ימשיכו למחות נגד התפיסות הרווחות. לפחות למשך זמן מה.

אז האתגר שאני מציב לכל גורמי המדיה ששואלים אותי על תחיית הויניל הוא לומר: האם אתם באמת רואים את מלוא מורכבותו של הסיפור? למה אנשים קונים תקליטים, ובאיזו מידה אתם, המדיה, שותפים לדבר עבירה כשאתם הופכים את קניית התקליטים לקשה או לא אופנתית?

המאמר המקורי»