כך תשתיני על מאזינייך
23 מרץ
לא תכננתי לכתוב על מדונה, אבל לפעמים פשוט אין ברירה.
אני לא באמת צריך להסביר למי שקורא כאן מה מצב תעשיית המוזיקה בעולם, ואיך צונחות מכירות הדיסקים. בשנים האחרונות מנסים כל מיני אמנים למשוך את הלקוחות עם ערך מוסף במוצר שלהם: בונוס בצורת דיסק נוסף או DVD, מארז מקורי ומיוחד, תוכן אינטראקטיבי שמוטבע על הדיסק ועוד שלל רעיונות מקוריים ולא מקוריים.
מדונה, מלכת הפופ שנשארת כזו מעצם האינרציה בלבד, עשתה בשנה שעברה רעש גדול כשבמקום לחתום בחברת תקליטים מקובלת ומוכרת, סגרה עסקה רבת-מיליונים עם חברת הופעות דווקא, שתממן את אלבומיה הבאים ותפיץ אותם. מדונה ידועה בכך שהיא ממציאה את עצמה מחדש כל הזמן, שהיא מכתיבת טרנדים כביכול, ועוד ועוד. אז עכשיו מגיע הדיסק הראשון שלה שם, Hard Candy, ואנחנו מצפים ממנה לגדולות ונצורות.
ואיך מתכוונת הוד מעלתה למשוך את לקוחותיה, שהם בדיוק האנשים שהפסיקו לקנות דיסקים כמו שלה כי יש בהם רק שיר אחד טוב והרבה זבל?
הרשו לי לצטט מהקומוניקט: "האלבום שמעורר כיום את העניין הגדול ביותר בעולם, האלבום החדש של מדונה, עתיד לצאת בשתי מהדורות – מהדורת דיסק רגילה ומהדורה מיוחדת במארז מהודר הכולל: דיסק האלבום שכולל שני רמיקסים נוספים לסינגל "4 Minutes", ספרון 16 עמודים צבעוני עם מידע ותמונות, ו…מדונה מפנקת גם בסוכריות Starlight Mints שמצורפות במארז!!!"
חידוש עולמי, רבותיי, מהפכה שתרעיד את אמות הספים של תעשיית המוזיקה! לא רק שירים, אלא ספרון (יש יאמרו: חוברת!!!) עם לא פחות מ-16 עמודים, ועוד צבעוניים (!) שמציעים, לראשונה בהקשר מוזיקלי – מידע! ותמונות!!!
~הפסקה לשם היפר-ונטילציה~
אבל זה לא הכל, זה לא הכל! יהיה גם בונוס, ווהו! שני רימיקסים שלמים שמצדיקים את המחיר הנוסף, ואם כל זה לא מפתה אתכם להוציא שמונים שקל על דיסק, תקבלו גם ממתקים!
אבל כל זה, כמובן, רק במהדורה המיוחדת עם המארז המהודר, שתימכר במחיר גבוה יותר.
אז מה יהיה בדיוק במהדורה הרגילה? דיסק צרוב בעטיפת ניילון?
ג'יזס. אם חיפשתם הוכחה נוספת לכך שהחברות הגדולות בעולם נותרו clueless לגמרי, הנה לכם. במקום להציע משהו חדשני אמיתי, ברוח הזמן, או סתם גימיק משעשע או מגניב באמת, כל מה שמלכת הפופ מציעה לנו הוא… דיסק עם חוברת, וכמה סוכריות.
ומה שעצוב ומגוחך אפילו יותר מכל המהדורה המיוחדת הזו, היא העובדה שגם אם השירים יהיו מחורבנים והסוכריות חמוצות, האלבום הזה יימכר במיליונים. למה? אינרציה.
רגע רגע.. מה, חסרים דיסקים במהדורה מיוחדת שעולים יותר?
זה טריק ישן שכל אמן אינדי מתחיל כמתקדם משתמש בו (גם אתם מכרתם מהדורה מיוחדת של היקו בלוז, לא?). למה שרדיוהד או סיגור רוס עושים את זה זה בסדר, ושמדונה עושה את זה זה לא?
אלבומים במהדורות מיוחדות זה לא דבר חדש, וזאת מסחטת כסף די יעילה, שגם עושה למעריצים נעים בגב. אז למה לא?
רוח הזמן? מדונה לא צריכה להיות NIN (שגם מכר מהדורה מיוחדת של הפרוייקט האחרון שלו ב300$ [!!!] לחתיכה) ולא צריכה את הפאבליסיטי סטאנט שכנראה רדיוהד היו צריכים כדי לתרץ את האלבום החדש והבינוני מינוס שלהם.
(העצבים זה מהחום, סליחה)
אוהד יקר,
אין לנו שום דבר נגד מהדורות מיוחדות שעולות יותר – אבל העלות הנוספת צריכה לטמון בחובה תמורה מיוחדת כלשהי.
מה שמדונה מציגה כמהדורה מיוחדת הוא דיסק רגיל לכל דבר ועניין, עם חוברת כמו כל דיסק רגיל (16 עמודים זה מיוחד?) ושני שירי בונוס שהם בכלל רימיקסים. וסוכריות, שהן חלק משת"פ פרסומי של מדונה עם חברת ממתקים.
כמהדורה "מיוחדת" אין בה שום דבר מיוחד. אם הייתי מעריץ של מדונה, הייתי נעלב קשות מהזלזול הזה.
הגרסא הישראלית: דיסק וחומוס אחל'ה.
בסדר, יש מהדורות מיוחדות טובות יותר וטובות פחות, אבל התרעומת שלך קצת מוגזמת לדעתי. זאת שיטה מסורתית של חברות התקליטים לחלוב עוד כמה גרושים, וזה לגיטימי לגמרי.
סתם דוגמא מהעבר שנזכרתי בה, הנה מה שכתוב בוויקיפדיה על המהדורה המיוחדת של HTTT של רדיוהד.
The album was also released in a "special edition" version. This version has exactly the same music but features slightly different cover art by Donwood and Tchock, and a huge fold-out "map" or poster containing artwork similar to the cover. The poster was called a "roadmap," a reference by the band to the Bush Administration's ill-fated 2003 plan for peace between Israelis and Palestinians. It also contains color-coded poems and other writings.
באופן אישי, הייתי מעדיף לקבל כמה סוכריות כפיצוי על עוד אלבום מחורבן.
אבל ברצינות, אפילו כשבאמת נותנים עוד מוזיקה, אפשר להכניס אותה לדיסק הרגיל, במקום לנפח עם דיסק נוסף שגם אם נדמה שהוא נחמד ומוסיף (למשל דיסק הבונוס במהדורה מיוחדת של "עיר" של שלומי שבן שיש בו באמת אחלה דברים), מספר הפעמים שהוא יראה מערכת יהיה בדרך כלל מצומצם ביותר. מעט מאוד אלבומים באמת מכסים את מכסת 80 הדקות של הפורמט. רבאק, אם יש לכם עוד מוזיקה שאתם רוצים להכניס לשם, בשביל מה עוד דיסק? (אה, בשביל הכסף, וואלה)
אני שוב לא מסכים איתך…
א. אמת, המהדורה המיוחדת של HTTT לא סיפקה שום מוזיקה נוספת, אבל המארז היה שונה בתכלית. כנ"ל המארז המדהים של Amnesiac במהדורה המיוחדת (שאף זכה בגראמי מוצדק ביותר על המארז הזה), שאינו מוסיף דבר מוזיקלית אבל ההבדל בינו לבין מארז הפלסטיק הרגיל הוא שמיים וארץ, ובהחלט שווה את ה-extra bucks.
ב. דעתי האישית בעניין מוזיקה נוספת במהדורה מיוחדת היא כזו: בשביל שיר או שניים או שלושה נוספים, לא צריך בכלל לטרוח. אם כבר מוסיפים מוזיקה שנפרדת מהאלבום המקורי, אז ראשית כדאי לדאוג שבאמת יהיו יותר משניים-שלושה קטעים, ושנית אני תומך דווקא באסכולת הדיסק הנוסף. אין דבר מרגיז יותר (בעיניי) מדיסק שנוספו לו קטעים חיצוניים באותו דיסק. זה הופך אותם לחלק מהאלבום, כי הם נשמעים ברצף. אם הם לא חלק מהאלבום, הם צריכים להיות מופרדים ממנו. בעיניי.
א1. אתה קונה מארז או מוזיקה? כן, עטיפה יפה זה חשוב ומגניב, אבל לא לשכוח שבסופו של דבר אנחנו משלמים לאנשים בשביל שיעשו לנו מוזיקה, לא אמנות פלסטית.
א2. כמו שאתה טוען, בצדק, שצריך להשקיע בכל חוברת שמצורפת לדיסק, ככה גם צריך במארז. לחלק מהיוצרים מספיקה עטיפת הפלסטיק המסורתית, חלק אחר משדרג לדיג'יפק שכולנו אוהבים, וחלק הולך עוד יותר רחוק (כן, זה בא בעיקר במהדורות מיוחדות). זה סבבה וזאת החלטה אמנותית ומסחרית כאחד. אבל אם אתה רואה את המארז כחלק מהמוצר שאתה מוכר, למה למי שמשלם מחיר "רגיל" מגיע מוצר נחות?
ב. יש לך נקודה, וזה מטריד לפעמים שמוסיפים קטעים שהם לא חלק מאלבום שלם לאותו דיסק, אבל זה לא בעיה לעשות הפרדה בין הקטעים של האלבום לקטעי ה"בונוס", ע"י שקט של כמה שניות, למשל. אבל אם כבר הקלטתם דברים שהם ראויים להישמע על ידי המאזין, למה שלא תוסיפו אותם? זה עולה לכם כסף? (לא, זה עולה לנו כסף, וזאת הנקודה)
אנחנו קצת טוחנים מים, נראה לי. אין שום דבר רע במהדורות מיוחדות, זאת עוד דרך לגיטימית להרוויח כסף, אבל כלקוח, לשלם עוד כמה דולרים בשביל אריזה מגניבה יותר מהרגיל זה big no no מבחינתי.
א1. אני קונה את שניהם. יש שיגידו שאני מיושן, אם אני מייחס עדיין חשיבות לעטיפה ולמארז הגראפי, לאמנות הפלסטית שבתוכה מגיע השליח שמכיל את המוזיקה. להם אני אומר שהם מפסידים רבע מהיופי באלבום נפלא.
א2. אני לא בטוח שהבנתי אותך כאן. שכל אמן יארוז את הדיסק שלו איך שבא לו. אבל שלא ימכור אריזה סטנדרטית בכל מובן כמהדורה מיוחדת במחיר גבוה יותר.
וכן, אני בהחלט רואה את המארז כחלק מהמוצר שאני מוכר. השקענו רבות באריזות של שני קדר ושל דויד פרץ ואנחנו שמחים וגאים למכור את הדיסקים האלה כפי שהם, ולא כמוזיקה בלבד, כי אנחנו מאמינים שהאמנות והנוכחות הפיזית שמסביב למוזיקה מוסיפה למוזיקה ומשלימה אותה.
ברור שזה חשוב ומוסיף וחלק אינטגרלי מהמוצר, אבל לא כשזה מתחיל לקחת נתח גדול מדי מהסיבה ללמה לקנות את הדיסק.
מה שאני אומר זה שאם אתם בוחרים להשקיע באריזה מהודרת (אכן, האריזה של הייקו בלוז ממש יפה)- סחתיין עליכם, אבל אל תעשו את ההבדלה בין זה שקונה את הדיסק הרגיל ב60 שקל לזה שקונה את המהדורה המיוחדת ב120 ואחר כך עוד תעזו להיתמם ולטעון שזה לא בשביל להגדיל רווחים. תנו לכולם את אותה אריזה, מהודרת או פושטית. אני מוכן לשלם עוד קצת בשביל עוד מוזיקה, לא בשביל עוד עטיפה.
זה חמוד שזה מעצבן אותך אבל מה פה חדש תחת השמש?
מדובר באמנית פופ שכל מה שעשתה עד היום היה כדי לחלוב כסף ופרסום. ברור שאין קשר למוזיקה. עד כמה שאני אוהבת את המוזיקה של מדונה בשנות ה-80 וגם קצת בשנות ה-90, היא תמיד היתה ותמיד תהיה (כנראה) מכונת פופ שעושה הרבה מאוד כסף. הרבה כסף והגינות כלפי הצרכן לא בדיוק ישנים באותו שק אפונים.
זו כמובן דעתי בלבד וטעמי האישי אבל מדונה היא אך ורק אומנית תדמית, בין אם היא יוצרת את עצמה ובין אם צוות מעצבים, אין שום קשר בינה ובין מוזיקאי שמשווק מוסיקה שבאה מתוך עצמו, הניסיון לאתר כאלה הוא נואש, וכיום נדמה שנקודת המוצא של מרבית ה"מוזיקאים" היא הפוכה ממהות המוזיקה עצמה. מדונה היא אשת עסקים קרה ואגואיסטית, רחוקה שנות אור ממעריציה, מיצירה, ומכל צרכן ממוצע כמונו המתייחס אל כסף מהזוית שלנו. מי שקונה דיסק של מדונה הוא צרכן של עיצוב, ז'אנר שניזון מתוך עצמו, אל לו לכעוס אם קנה כיסא באיקאה ומרגיש שיש לו בסלון משהו שנראה כמו כיסא, אך הוא קר, ג'נרי, נטול אופי,סדרתי, וחסר חיים.
עם כל הכבוד לה, היא מזמן אצלי ברשימת 'זמן שרוף בפלייליסט'
מסמלת בשבילי את הדרך הרעה של תעשיית המוזיקה, כמו את זו של התעשייה בלבד, אם זה לא יהרוג את עצמו זה יהרוג אותנו