זהו פוסט אורח מאת פטריק אמורי (Patrick Amory), מנהל הלייבל המעולה Matador Records, שמוציא בין השאר את האלבומים של קאט פאוור, סטיבן מלקמוס, בל וסבסטיאן, יו לה טנגו, מוגוואי ואחרים.
הפוסט הופיע במקור בבלוג של מטאדור, ומתורגם ומפורסם כאן ברשותו האדיבה של אמורי (Thanks, Patrick!).
חשבתי שזה יעניין אתכם.

[הערת המתרגם: המילה "תקליטים" מתייחסת הן למילה Albums והן למילה Records, כך שאינה בהכרח מתייחסת לתקליטי *ויניל*]

(cc)

לאחרונה ראיינו אותי הרבה על "תחיית הוויניל". מכירות של אלבומי אינדי רוק, ושל אלבומי רוק באופן כללי, נוסקות בפורמט של ויניל. אני עונה ברצף התשובות הקבוע והמייגע: אנשים רוצים להתחבר לחפץ, למשהו אמיתי ופיזי, למשהו שלא מרגיש חסר ערך וחד פעמי כמו דיסק… למשהו שנשמע טוב יותר מ-MP3. גם צירוף קופונים להורדת MP3 יחד עם תקליטי ויניל הביא לזינוק גדול במכירות, כי הקונים כבר לא צריכים לבחור בין דיסקים לתקליטים.

אבל במובנים מסוימים, כל השאלה מפספסת את העניין, כי היא רומזת לכך שאנשים קונים תקליטים רק בגלל שהם רוצים לשמוע את המוזיקה. השאלה האמיתית יכולה להיות: למה אנשים עדיין קונים דיסקים? וזה קשור לסיבה שבגללה אנחנו עדיין נקראים Matador Records, לא Matador Music או Matador Entertainment. אנחנו לא חברת מוזיקה, אנחנו חברת תקליטים.

אני חושב שאנשים רבים קונים תקליטים לא רק בשביל להאזין למוזיקה, ובמקרים מסוימים ההאזנה למוזיקה היא בכלל לא הסיבה. יש אצלנו עובד שממש משלם כסף כדי לקנות ב-eBay דיסקים משומשים של אמנים אהובים עליו משנות ה-80, כמו אנני לנוקס. כבר יש לו את המוזיקה, הוא פשוט רוצה להניח את הדיסק על המדף. כשהייתי בן 12 או 13 והתחלתי לשרוץ בחנויות תקליטים משומשים בבוסטון, רציתי להריח ולהרגיש ולמשש את הוויניל, את עטיפות הקרטון, את הריח המעופש של השטיחים. זו לא הייתה סתם נוסטלגיה, תמיד אספתי דברים – בולים, מטבעות, ספרים. אני אוהב לצבור דברים ולהציג אותם לראווה. כמובן, אני אוהב גם להשתמש, לקרוא ולהאזין להם. אבל בעלות והאזנה אינם בהכרח נפרדים. הם קשורים ושזורים זה בזה.

העובדה שאנשים מסוימים אוהבים לשלם, לאסוף ולהיות בעליהם של תקליטים (וזה כולל הורדות מ-iTunes, לא רק ויניל ודיסקים) לא מצביעה על כך שתעשיית המוזיקה בצרות, או שמכירות המוזיקה המוקלטת בירידה. אבל התקשורת לא רואה את כל הסיפור, לכן אני מדבר מדי כמה שבועות עם עיתונאים מבולבלים ב-Time, Wired, Rolling Stone ועיתונים אחרים. חשוב להבין שההתמקדות במכירות הוויניל היא רק חלק מהתמונה.

אני לא מאמין שהורדות והתחרות שמעמידים פורמטים אחרים כמו משחקים ו-DVD הן הסיבות היחידות לירידה במכירות התקליטים. Tower Records הייתה דווקא רשת רווחית בכל סניף וסניף שלה. הרשת נסגרה כי הבנק שלה לא הסכים לממן את קו האשראי שלה. כמובן, טאוור לא הייתה צריכה לצבור חוב גדול כפי שצברה, אבל בתעשיות אחרות, בכלכלה כפי שהיא התקיימה לפני שנתיים, הבעיה לא הייתה באשראי. הבעיה הייתה שבוול סטריט הפסיקו להאמין שיש עתיד במכירת תקליטים. במילים אחרות, טאוור לא נסגרה כי מכירות התקליטים שלה ירדו; היא נסגרה כי הבנקים, תחת השפעת המדיה ורעיונות תרבותיים פופולריים (memes), האמינו שמכירות התקליטים עומדות לרדת.

כמובן, במידה מסוימת זו נבואה שמגשימה את עצמה. אם חנויות של טאוור נסגרות ויש פחות מקומות לקנות בהם תקליטים, אז מכירות התקליטים תרדנה. למרבה האירוניה, זה אחד הדברים שהרגו את הוויניל בסוף שנות ה-80. אנשים אמרו "תעיפו מפה את הוויניל, תמלאו את כל המדפים שלכם בדיסקים, אחרת תיתקעו עם פורמט מת ומלאי מת שלא תצליחו למכור". עכשיו, אותו רעיון תרבותי הורג את חנויות התקליטים (או לפחות את הרשתות, ואת חנויות האינדי שלא מתקדמות עם רוח הזמן).

אותו רעיון תרבותי משפיע גם על אנשים בצורה אינדיבידואלית. אנשים שהיו הולכים לקנות תקליטים מתוך אהבה לכך שיש להם תקליטים, או אפילו סתם מתוך הרגל, הפסיקו לעשות את זה כי אומרים להם שזה טיפשי וזה בזבוז כסף לקנות תקליטים. והם גם ככה לא יכולים לעשות את זה בקלות, כי חנות התקליטים האהובה עליהם פשטה את הרגל. רק קוני התקליטים שבאמת חשוב להם להיות בעלי תקליטים יצאו כיום ויקנו. וכמובן, אחוז גדול מהאנשים האלה הם אנשים שרוצים לקנות ויניל, לא דיסקים או קבצים דיגיטליים. אבל אפילו שני הסוגים האחרונים של הקונים (ויש ביניהם חפיפה רבה) קונים כי הם רוצים לקנות ולהיות בעלי אלבומים בכל פורמט שהוא, והם ימשיכו למחות נגד התפיסות הרווחות. לפחות למשך זמן מה.

אז האתגר שאני מציב לכל גורמי המדיה ששואלים אותי על תחיית הויניל הוא לומר: האם אתם באמת רואים את מלוא מורכבותו של הסיפור? למה אנשים קונים תקליטים, ובאיזו מידה אתם, המדיה, שותפים לדבר עבירה כשאתם הופכים את קניית התקליטים לקשה או לא אופנתית?

המאמר המקורי»

האלבום החדש והמצוין של REM, שיצא ממש היום להאזנה חוקית ברשת, נגמר בהכרזה הבומבסטית: "I'm gonna DJ at the end of the world!"
אז בשביל בני ובשבילי, ששנינו גרים בצפון הרחוק של המדינה הקטנה הזו, תל אביב נראית לפעמים כמו סוף העולם ימינה. אבל כששני קדר מבקשת, שנינו קופצים (גם אם אנחנו מוחים קצת בהתחלה), ולכן…

ערב Hiss בפאב הריף-ראף בתל אביב, במוצאי שבת הזו!

שעה: תשע וחצי, כמו שעון (אם נגיע בזמן).
כתובת: גרוזנברג 22 בתל אביב, שזה ממש שני מטר מרחוב נחלת בנימין (בחלקו הצפוני יחסית).
מה נשמע: שני, בני וגיאחה יתקלטו איש-איש בתורו שירים שהם אוהבים מכל הסגנונות והזמנים, וגם קצת דברים טובים מהלייבל הקטן שלנו, אולי שמעתם עליו.
יהיו גם הופעות? לא סביר, אם כי אנחנו מבטיחים לנדנד לשני שתביא את הגיטרה.
אפשר להשוויץ בפייסבוק שגם אני בא? כן!
מה, ושני עיצבה פלאייר ממש יפה וכל זה? You bet!
מותר לעשן? לא!!!!

בואו להיפגש, להאזין, ולהזמין אותנו לבירה (את גיא החנון למיץ תפוזים)!

לא תכננתי לכתוב על מדונה, אבל לפעמים פשוט אין ברירה.

אני לא באמת צריך להסביר למי שקורא כאן מה מצב תעשיית המוזיקה בעולם, ואיך צונחות מכירות הדיסקים. בשנים האחרונות מנסים כל מיני אמנים למשוך את הלקוחות עם ערך מוסף במוצר שלהם: בונוס בצורת דיסק נוסף או DVD, מארז מקורי ומיוחד, תוכן אינטראקטיבי שמוטבע על הדיסק ועוד שלל רעיונות מקוריים ולא מקוריים.

מדונה, מלכת הפופ שנשארת כזו מעצם האינרציה בלבד, עשתה בשנה שעברה רעש גדול כשבמקום לחתום בחברת תקליטים מקובלת ומוכרת, סגרה עסקה רבת-מיליונים עם חברת הופעות דווקא, שתממן את אלבומיה הבאים ותפיץ אותם. מדונה ידועה בכך שהיא ממציאה את עצמה מחדש כל הזמן, שהיא מכתיבת טרנדים כביכול, ועוד ועוד. אז עכשיו מגיע הדיסק הראשון שלה שם, Hard Candy, ואנחנו מצפים ממנה לגדולות ונצורות.

ואיך מתכוונת הוד מעלתה למשוך את לקוחותיה, שהם בדיוק האנשים שהפסיקו לקנות דיסקים כמו שלה כי יש בהם רק שיר אחד טוב והרבה זבל?

הרשו לי לצטט מהקומוניקט: "האלבום שמעורר כיום את העניין הגדול ביותר בעולם, האלבום החדש של מדונה, עתיד לצאת בשתי מהדורות – מהדורת דיסק רגילה ומהדורה מיוחדת במארז מהודר הכולל: דיסק האלבום שכולל שני רמיקסים נוספים לסינגל "4 Minutes", ספרון 16 עמודים צבעוני עם מידע ותמונות, ו…מדונה מפנקת גם בסוכריות Starlight Mints שמצורפות במארז!!!"

חידוש עולמי, רבותיי, מהפכה שתרעיד את אמות הספים של תעשיית המוזיקה! לא רק שירים, אלא ספרון (יש יאמרו: חוברת!!!) עם לא פחות מ-16 עמודים, ועוד צבעוניים (!) שמציעים, לראשונה בהקשר מוזיקלי – מידע! ותמונות!!!
~הפסקה לשם היפר-ונטילציה~
אבל זה לא הכל, זה לא הכל! יהיה גם בונוס, ווהו! שני רימיקסים שלמים שמצדיקים את המחיר הנוסף, ואם כל זה לא מפתה אתכם להוציא שמונים שקל על דיסק, תקבלו גם ממתקים!

אבל כל זה, כמובן, רק במהדורה המיוחדת עם המארז המהודר, שתימכר במחיר גבוה יותר.
אז מה יהיה בדיוק במהדורה הרגילה? דיסק צרוב בעטיפת ניילון?

ג'יזס. אם חיפשתם הוכחה נוספת לכך שהחברות הגדולות בעולם נותרו clueless לגמרי, הנה לכם. במקום להציע משהו חדשני אמיתי, ברוח הזמן, או סתם גימיק משעשע או מגניב באמת, כל מה שמלכת הפופ מציעה לנו הוא… דיסק עם חוברת, וכמה סוכריות.

ומה שעצוב ומגוחך אפילו יותר מכל המהדורה המיוחדת הזו, היא העובדה שגם אם השירים יהיו מחורבנים והסוכריות חמוצות, האלבום הזה יימכר במיליונים. למה? אינרציה.

לחובבי אינדי ישראלי אין חיים קלים. כדי ממש לרכוש את המוזיקה האלטרנטיבית המקומית שאנחנו צורכים אנחנו צריכים בדרך כלל לכתת את רגלינו לחנויות בודדות ברחבי הארץ, מקומות כמו האוזן השלישית, אוגנדה, ומעטים אחרים.
וככל שהמוזיקה שאנחנו שומעים אלטרנטיבית יותר, כך אנחנו צריכים בדרך כלל ללכת רחוק יותר, או להתאמץ יותר, כדי להשיג אותה.

האינטרנט אמור לפתור בדיוק את זה, ובשנים האחרונות סיפקה חנות מוזיקה נטו פיתרון חלקי ונוח, כשהכניסה לקטלוג שלה שלל אלבומי אינדי (חלק גדול מהם אפשר למצוא כאן). גם החנות הקטנה merch.co.il הצטרפה לעניין לפני כשנתיים אך סובלת מקטלוג מצומצם שכולל בעיקר פאנק (החנות מפצה על כך בעיצוב נהדר).
כמובן, חלק מהלייבלים גם מציעים את מוצריהם באתר, כמו אצלנו או אצל הבייסמנט בעלי הכתובת המתעתעת (אל תפספסו את הריליס החדש שלהם: עידן רבינוביץ').

אז הנה חדשות טובות: נפתחה חנות אונליין לכל האינדי הישראלי, ורק לאינדי ישראלי!
החנות הירושלמית אוגנדה החליטה לפתוח גם סניף מקוון, ובינתיים הוא נראה מבטיח במיוחד, עם קטלוג שכולל לייבלים כמו Anova, פאקט ז"ל, Earsay, פית\קית, Sshaking recordsS, אק-דאק, תופת פרופט, G6PD, נו_דיסטריביושן ועוד ועוד – וכן, גם אותנו.
אפשר למצוא שם כמעט הכל, מנויז ניסיוני וטכנו דורסני, דרך היפ-הופ ציוני ורגאיי סטלני ועד פולק חולמני וג'אז שכלתני. אפשר גם לשמוע דגימות קצרצרות מכל אלבום, והמשלוח – חינם!
אגב, את אתר הבית של אוגנדה (לא החנות) עיצבה אהובתנו שני קדר.

אז מועדונים יש לנו, אמנים יש לנו, פסטיבלים יש לנו, מגזינים יש לנו, חנויות יש לנו ברשת ומחוצה לה – מה עוד חסר לנו?

הבוקר הגיע לידיי עותק פרומו מדיסק לייב של הסינמטיק אורקסטרה, הרכב בריטי שאני מאוד, מאוד אוהב ויצא בלייבל Ninja Tune (לוגו מימין). הדיסק הגיע מאחי הגדול שעובד בחנות דיסקים ולכן זכה לקבל את עותק הפרומו הזה. רציתי נורא לשמוע את הדיסק אבל אחי עמד ללכת, והפיתרון היחיד היה פשוט לעשות לו "ריפ" למחשב, כלומר להעתיק אותו לקבצי מפ3.

אבל רגע לפני שהקלקתי על כפתור ה-Rip, העיניים שלי נעצרו על משהו שהיה רשום על העטיפה. אני רוצה לשתף אתכם רגע, וברשותכם, תרגמתי את זה בחופזה לעברית:

"לפני שאתה מעתיק, צורב או מעלה את ההקלטות האלה לאינטרנט, קח רגע לחשוב על מה שאתה עושה ועל מה שאתה לא עושה. אתה לא "מכניס מכה לממסד". אתה לא "עוזר להפיל חוקי זכויות יוצרים מיושנים". אתה לא "משחרר את התוכן מידי התאגידים". אתה גם לא "מקדם עבורנו את התקליטים שלנו". אתה מקשה מאוד על המוזיקאים של The Cinematic Orchestra להרוויח שכר ראוי בתמורה ליצירת המוזיקה שלדעתך היא טובה מספיק כדי שתיתן אותה לחברים ומכרים. אתה מקשה על לייבל עצמאי כמו Ninja Tune להישאר בביזנס (אנחנו לא מנסים לגנוב מאף אחד, אז אל תעמיד פנים שאנחנו כן – אנחנו מתחלקים בכל הרווחים 50-50 עם האמנים שלנו, ומוציאים מוזיקה שאנחנו מאמינים בה ולא מוזיקה שלדעתנו תרוויח הכי הרבה כסף). אין לנו בעיה שתעתיק את הקיא התאגידי האחרון מחברות הענק, אבל אל תעמיד פנים שזה כמו להעתיק את הדיסק הזה. כי יום אחד, כשאנחנו כבר לא נהיה פה וכל מה שיישאר הוא שניים-שלושה קונגלומארטים בינלאומיים ענקיים שמוציאים רק זבל שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, אתה תצטער שלא הקשבת לנו: אל תקליק…"

מיותר לציין שאנחנו ב-Hiss חותמים על כל מילה כאן, אבל מה אתם חושבים על זה? בקשה אותנטית ומשכנעת, או ניסיון עקר של נינג'ה טיון לתקוע אצבע בסכר הנפרץ?