כמה כסף מפסידים מדיסקים?
31 ינו'
הנה חידה: האלבום החדש של שרון מולדאבי, "אל תפחד", יוצא היום.
יוצא לאן?
(cc)
בעוד קל לומר מאיפה הוא יוצא (מהראש של שרון מולדאבי, אני מניח), התשובה השנייה היא קשה יותר. כי "אל תפחד" של מולדאבי יוצא היום לחנות אחת בלבד. לא תמצאו אותו בטאוור, באוזן, בחנות השכונתית שלכם אם עדיין יש כזו והיא לא נסגרה. רק במוזיקה נטו, חנות דיסקים ישראלית שמוכרת גם ברשת.
הסיבה פשוטה: מולדאבי, בחור שעוסק כבר יותר מעשרים שנה במוזיקה ובתעשייה סביבה, פשוט התפכח.
בראיון ל"הארץ" הוא אומר היום: "אף חברת תקליטים לא רצתה לשים על האלבום הזה כסף, וכשהבנתי שאני עושה את זה בעצמי שאלתי מה חיוני לי ועל מה אפשר לוותר. היות שאין לי תקליטי פלטינה על הקירות, לצערי העמוק, ואין לי מה להציע בנגזרת הכוכבן הלוהט החדש שיככב בקמפיינים ושבועוני רכילות, הגעתי למסקנה שהקהל שלי הוא לא אנשים שייכנסו לחנות תקליטים, יראו את הפרצוף שלי ליד הפנים היפות של x או y ויקנו דווקא אותי".
לאחרונה, נראה שיותר ויותר אנשים נהיים מודעים לאמת שהייתה נכונה ומבאסת תמיד: אמנים לא ממש מרוויחים מדיסקים.
כן, ברור שאם אנריקו איגלסיאס ימכור 10 מיליון עותקים הוא ירוויח מזה אחלה כסף. אבל אתם יודעים מי ירוויח אפילו יותר ממנו על אותם הדיסקים? כמעט כל אחד אחר שמעורב בתהליך.
אני לא מגלה פה את אמריקה. מספיק כתבות, מאמרים ופוסטים בבלוגים התפרסמו על שיטת החלוקה הבעייתית של המוצר הקרוי דיסק (או תקליט, לצורך העניין, או אפילו קובץ mp3 שנמכר בצורה חוקית). הנה נתון פשוט שיבהיר לכם את העניין בלי לסבך יותר מדי: לרוב, החנות שמוכרת את הדיסק מרוויחה יותר מהאמן שכתב, הלחין, הקליט ושר בו.
איך זה ייתכן?
ובכן, זה די פשוט, ומולדאבי היה חכם ומנוסה דיו כדי לעקוף את הבעיה הזו. בכל חברת תקליטים, אפילו בלייבלים קטנים (!), יש מנהלים ומפיצים ומעצבים וטכנאים וכן הלאה (תלוי בגודל החברה) וכל אחד מהם לוקח נתח. התשלום שלהם מגיע, מן הסתם, מהכנסות האלבום.
אבל נניח שהאמן הוא מולטי-טאלנט מטורף והוא מקליט, ממקסס, מעצב ועושה הכל בעצמו עד למוצר סופי ונפלא. בואו ניקח בחשבון רק את התשלום למפעל הדיסקים ולבית הדפוס כדי להוציא מוצר פיזי באיכות נורמלית. המינימום שאמן יכול להוציא, אם לא לוקחים בחשבון את כל שעות העבודה הרבות, הוא כ-5,000 שקל למהדורה של אלף דיסקים. נניח. זו הוצאה של כ-5 ש"ח לדיסק (ואני לא מדבר עכשיו על צריבה ביתית או על עטיפות מינימליות של נייר בלבד. דה ריל דיל), ולרוב אם מוציאים עטיפה נאה מחיר הדפסת הדיסק והעטיפה נוסק ויכול גם להיות כפול ומשולש.
נניח שיש לו אפילו כסף לזה והוא מצפה להרוויח את לחמו או במקרה זה את עוגיותיו הדלות מהכנסות הדיסק. ונניח שאתם משלמים בחנות 50 שקל על הדיסק הזה. במחיר כזה, בין 10-15 ש"ח הולך לחנות עצמה על כל דיסק שנמכר, לרוב זה כמובן קרוב יותר ל-15, ברשתות ענק כמו טאוור וצליל זה יותר. אז כבר עכשיו נותר לאמן שלנו כ-35 ש"ח.
(cc)
הדיסק צריך גם להגיע לחנויות כדי שיימכר בהן ולשם כך יש מפיץ, שכל תפקידו התעסוקתי עלי אדמות הוא להתרוצץ בין חנויות, לחדש להן את המלאי בדיסקים שהוא מפיץ ולגבות מהן את הכסף ולהעביר לאמנים או ללייבלים שעבורם הוא עובד. כמה לוקח מפיץ כזה? הרבה. כ-30% מהמחיר לחנות, כלומר מתוך 35 הש"ח שנותרו. זה יוצא כ-10 ש"ח נוספים, לפחות.
אז עכשיו, במקרה החלומי של אמן שיכול לעשות הכל לבדו ולהדפיס עטיפה פשוטה מאוד, יוצא שעל כל דיסק שנמכר הוא מרוויח 20 שקל (הורדנו גם את 5 השקלים שהוא הוציא על הדפסת כל עותק), מהם עוד מורידים מע"מ. לא רע, בעצם.
א-ב-ל, שני סייגים. ראשית, ברוב כמעט מוחלט של המקרים זה לא מה שקורה, ואכן מעורבת בעניין חברת תקליטים מסוג כזה או אחר וכל שאר המעצב-טכנאי-ווטאבר שלוקחים חלק בעבודה ונתח מההכנסה (ובצדק, כן? הם עובדים קשה). שנית, גם מי שמוציא הכל לבד שוכר לרוב יחצ"ן כדי לקבל סיקור תקשורתי ובכלל להגיע לתודעת רוכשי הדיסקים, וגם יחצ"ן לוקח לא מעט כסף. זה אומר שלהרוויח 20 ש"ח על דיסק שאנשים באמת קונים זו פריבילגיה שמעטים מאוד יכולים להרשות לעצמם, אם בכלל.
אז מה עשה לו מולדאבי הנבון? שכר יחצ"נית מצד אחד, אבל צמצם כל דבר אחר מצד שני. הוא הדפיס לבד ומוכר רק בחנות אחת ובכך מבטל את גורם המפיץ. זה אומר שאחרי ההוצאות הראשוניות (הדפסה, הקלטה, עיצוב ויחסי ציבור), החנות לוקחת אחוז משלה (מוזיקה נטו די הוגנים בעניין הזה ביחס לאחרים), וזהו זה. מולדאבי לא יהפוך מזה לעשיר, אבל הוא ירוויח על כל עותק סכום יפה, לפי הניחוש שלי בערך 40%-50% ממה שמשלם הלקוח, ובמצב כלכלת המוזיקה כיום זה המון.
ומה המצב אצלנו ב-Hiss, מבחינת חלוקת הכנסות? פחות טוב ממה שהיינו רוצים להרשות לעצמנו. אנחנו אמנם לא משלמים ליחצ"ן ולמעצב ולכל הסיפור שמסביב כי אנחנו עושים את כל אלה בעצמנו (ו\או בעזרת שני קדר האדיבה שמתחשבנת מול האמן בעצמה), אבל גם אנחנו לוקחים את החלק שלנו על עבודתנו והשקעתנו הכספית.
עם זאת, דאגנו לכך שהנתח הכי גדול מכל העוגה מגיע לאמן, או במקרה הכי גרוע לנו ולאמן במידה שווה (50-50).
יוצא שבהייקו בלוז, למשל, המרוויח העיקרי הוא דויד, אבל מיד אחריו החנות (בהפרש זעום), ואחריהם המפיץ והלייבל בהפרש זעום גם כן. וזה חישוב שלוקח בחשבון חנויות נחמדות כמו מוזיקה נטו או האוזן. טאוור, למשל, מרוויחים על כל עותק שנמכר יותר מדויד עצמו (!), ואנחנו עוד התסריט הטוב יחסית. אתם לא רוצים בכלל לדעת כמה אחוזים מרוויח אמן בחברה גדולה. ולרוב דיסקים ישראליים שאינם מגה-מיינסטרים נמכרים בפחות מ-50 ש"ח, כך שהסכומים הסופיים קטנים אפילו יותר.
אז מה הפתרון? למכור הכל ב-mp3 ובכך לעקוף את החנויות וההפצה? ההווה מלמד אותנו שבארץ זה פשוט לא עובד (ובקנה מידה גדול יותר, גם בעולם זה לא מאזן את ההפסדים במכירת דיסקים).
הפתרונות הכי טובים כרגע הם פתרונות ביניים יצירתיים כמו זה של מולדאבי, או כמו המכירה הישירה בהופעות או זו שאנחנו מציעים באתר שלנו, ממנה אף אחד לא לוקח לנו שקל. בכלל, הופעות הן מקור הכנסה הרבה יותר יציב עבור אמן (בתנאי שבעל המקום לא מניאק), ולדעת כותב זה אמנים יעשו בשכל אם לצד הפצה מצומצמת לחנויות יתרכזו בהופעות ובמכירת הדיסקים במחיר מוזל בצד הבמה או באתר אינטרנט.
אחרת, אנחנו נמשיך להאביס את המכונות המשומנות והקורסות הקרויות חברות התקליטים הגדולות, וכל זה על חשבון האמנים שאנחנו אוהבים לשמוע.
—-
ובלי קשר, צמד הלייבלים של האוזן השלישית מפנקים באוסף להורדה חינמית ממיטב תוצריהם בשנה האחרונה. פנקו את עצמכם!
מחכים.
גיאחה
הכתבה הזאת מציגה את חנויות התקליטים בצורה קצת לא הוגנת. הרעיון שחנות תרוויח יותר מהאמן נשמעת אולי מקוממת, אבל חנות חייבת את שולי הרווח האלו כדי להתקיים. תגיד – אם האמן מרוויח 10%, למה שהחנות לא תרוויח 10% גם כן? התשובה היא שאם החנות תרוויח 10% על כל אלבום, אז גם אם היא תצליח לשמור על רווח תיפעולי (שעל פי כמות הקונים בחנויות התקליטים נראה הנחה קצת מופרכת), הרי שהיא תיסגר מהר מאוד על מנת לפנות את מקומה לחנות שכן מסוגלת להציג רווח יותר גבוה (נניח, סניף של "ארומה"). כלומר, כדי לשרוד החנות צריכה לא רק להיות רווחית בצורה אבסולוטית, אלא גם רווחית לא פחות מעסקים אחרים שיכולים לתפוס את מקומה.
אני מתפרנס מכתיבת תוכנה, לכאורה שוק דומה מאוד מאוד לשוק האלבומים – שוק שבו עלויות הפיתוח גבוהות, אבל עלות ה"ייצור" (כלומר שכפול) נמוכה מאוד. אלא שבשוק התוכנה יש שני סוגי מוצרים – מוצרים "עממיים" (כמו אופיס או נורטון) שנמכרים בעשרות אלפי עותקים למספר גדול מאוד של לקוחות במחיר עממי יחסית, ומוצרים עסקיים לפלח שוק צר, שנמכרים באלפי או עשרות אלפי דולרים ללקוחות שזקוקים להם – כלומר יקרים פי כמה וכמה מהמוצרים ה"עממיים", למרות שמחיר הפיתוח שלהם לא גבוה יותר.
כיוון שאת אותו המודל לא ניתן להכיל גם על מוזיקה (כלומר למכור מוזיקת אינדי בתור מוצר "לפלח שוק צר" במחיר גבוה פי כמה וכמה), בעיקר כיוון שלמוזיקה אין ערך "כלכלי" שאפשר לגבות מחיר על פיו, המסקנה חייבת להיות שמי שמוכר מעט, ירוויח מעט – ואם אמני אינדי מצליחים כמו הבטא בנד או סופר פארי אנימלז נתקלים בקשיים כלכליים – איך אפשר לצפות שאלבום שפונה לשוק הצר של מוזיקת אינדי בתוך השוק הצר של מוזיקה ישראלית יעשה רווח אמיתי?
רק שכל המסקנות האלו מטרידות אותי אחד מאחרוני צרכני האלבומים. אני מאוד חושש מהיום שבו אקרא שהאלבום החדש של מודסט מאוס יוצא בגירסא אמ פי שלושית בלבד, או גרוע יותר, יצא כאוסף שירים חודשי, כמו שהציע הבחור מהוול סטריט ג'ורנל שלינקקת אליו בעונג
חנויות צריכות לשלם שכירות ולשלם חשמל וארנונה ומים,להשקיע במערכת שתקטין את מספר הגניבות, לספוג את הגניבות, לשלם ביטוח, להשקיע באזעקה, מדפים, קופה, לשלם משכורות לעובדים, ולשפץ דברים שמתקלקלים,להשקיע בפרסום, לעשות החזרות של מוצרים פגומים ולתת שירות ללקוחות גם אם לא יקנו ועוד. ההוצאה שלהם גדולה מההוצאה של האמן שהיא אפסית. למרות זאת כמובן שיש צורך לאזן מכל מבחר החנויות בטוח שיש כאלו שלוקחות נתח גדול יותר מאחרות גם עקב סך הוצאות גדול יותר ואולי עקב מוניטין. דווקא את החנויות לא הייתי מאשים כל כך אבל בכל אופן נראה לי הזוי שחנות תיקח מנתח של דיסק פחות מאמן לאור ההבדל העצום בהוצאות. נניח למשל שדיסק עולה 70 ש"ח, הרי זה יהיה הזוי לחשוב שהאמן צריך לקחת את כל הכסף והשאר עובדים בשבילו בחינם או אפילו משקיעים מכספם בשביל שירוויח. בעבר דווקא אמנים ויתרו על חברות ההקלטות ולא על המפיץ, נכון שהמפיצים הם בעצם החולייה שמרוויחה הכי הרבה, אבל ההיסטוריה הוכיחה שהמפיצים והחנויות היו הכרחיים עד כה. היום בעידן האנטרנט אפשר לוותר בעצם על החנות והמפיץ (באמצעות חנות וירטואלית באתר אנטרנט), ולהשתמש ביחצ"ן שירכז את שאר העבודה כלומר פירסום. במצב כזה באמת תיאורטית לייבל יכול לרכז אצלו את היחצ"נות והאתר ובכך לשלוט על הכל מרגע ההקלטה ועד לרגע שהמוצר מגיע ללקוח, אבל אני מניח שאפילו לזה יש הוצאות ויש גם את הבעייתיות במצב הזה שסביר להניח שזה ימכור פחות עותקים מאשר השיטה המסורתית כשהשיקול הוא ממה יוצא הרווח יותר גדול. הכתיבה איטית!
אם מולדבי צודק או לא, לא נדע כנראה. את הדיסקים שלא ימכרו כי אדם שהיה ב"אוזן" או ב"צליל" (קיימת עדיין?) או השד יודע איפה לא יראה אותם ולא יזכר ששמע אותם בגלגלגלץ לא ניתן יהיה לספור. נראה לי שאם אתה לא שם (הדיסק, פיסית על המדף ואם אפשר לא מוסתר כי הרשת שמוכרת אותך מסוכסכת עם הלייבל שלך וכו') אתה לא ממש קיים.
המחשבה שיחצ"נית אחת (טובה ככל שתהיה) תביא אותו למודעות כזו שהקונים הפוטנציאליים שלו יטרחו לחפש אותו בחנות אחת ספציפית ולא ברורה (רק לי?) מטרידה בעיני. אני מפקפק שזה יהיה כך אבל אם זה אכן יקרה, אני חושש שזה מפחיד עוד יותר
גם אם יכנס מולדבי לתוכנית פריים טיים בטלויזיה ואמא שלי, למשל, תתלהב ותרצה לרכוש את הדיסק, היא תרים ידיים כשלא תמצא אותו בחנות החביבה עליה (בהנחה שיש כזו בכלל). לצערי, רוב קוני הדיסקים הם עדיין כמו אמא שלי. השאר כבר הורידו מזמן מהרשת (בתשלום או יותר סביר שלא).
דיסקים חייבים להימצא בהופעות ולהימכר על ידי האמנים (רצוי) או באי כוחם (מה שקורה בדרך כלל). בכלל, את כספם יעשו האמנים כנראה בהופעות. מחיר כרטיס להופעה שיכלול דיסק מוזל עשוי להיות פיתוי נבון ואפקטיבי. במחשבה זריזה עולה בראשי דוגמה לאמן שכזה: דן תורן.
נמרוד – עלויות הייצור עולות לרוב על עלויות ההפקה במוזיקה עצמאית (לרוב המוזיקה מוקלטת באולפן ביתי כך שמלבד ההשקעה של זמן – אין השקעה כלכלית ניכרת נוספת).אני בהחלט מסכים איתך על המעבר לקבצי מוזיקה בלבד: מלבד העובדה שישנו הבדל ניכר באיכות הצליל (לפחות אני מבחין בו) בין קובץ מפ3 לבין הצליל בדיסק מקורי, יש משהו מנוכר בעיני במהפך של כל חווית ההאזנה למשהו שאתה מוריד ושומר במחשב ולא יכול לגעת, לראות או להריח, זו חוויה סטרילית להחריד.
מר לוויתן – נכון שלחנויות דיסקים ישנן לא מעט הוצאות וגם כאלה שלא פירטת, מהצד השני תסכים איתי שהאחוז הכולל שמגיע לאומן מתוך המכירות הוא די מגוחך – לא? לדעתי יש צורך בהמשך תהליך אבולוציוני בכל הנוגע לחנויות הדיסקים על מנת שגם הן יוכלו להמשיך ולשרוד בעתיד (ירידה במכירות/שינויים בדרך צריכת המוזיקה לצד עלויות אחזקה גבוהות יחסית).
האינטרנט עדיין לא תפס פלח גדול מספיק בדעת הקהל כזירה לקנייה-מכירה של מוצרי תרבות (מוזיקה וסרטים) – אבל אני מניח שבאופן טבעי הדברים הללו במגמת שינוי.
מורפליקס – התפיסה שמה שהאומן עושה בעצמו זה "בחינם" מעוותת לחלוטין.אם האומן שילם פעם (סתם לדוגמא) על 30 שעות הקלטה ו30 שעות עבודת מיקס, היה לזה מחיר, אבל אם הוא יעשה את הכל בעצמו ב100 שעות אז ההוצאה היא אפסית? מה עם הפרנסה האלטרנטיבית שיכל לקבל עם הזמן הזה? אין זמן שהוא חינם – לא הזמן באולפן הביתי ואפילו לא זה שבו האמן יושב לבדו עם גיטרה ומלחין. לפי התפיסה הזאת עלות ה"פיתוח" של ספר היא אפס – כיוון שכולו יכול להיכתב ע"י איש אחד היושב מול המחשב. או דוגמא נוספת – הרבה אנשים, לדוגמא, מחשיבים שימוש בשרותי מכבסה או עוזרת בית כ"בזבוז כסף" – הרי כל אחד יכול לעשות את זה בעצמו, אבל החישוב הכלכלי מראה שלרוב האנשים עדיף להשקיע את הזמן הזה בפרנסה הראשית שלהם ולתת למישהו אחר לבצע עבורם את השירותים הללו.
וזה מוביל אותי לתהייה (שאנשים פה בוודאי יוכלו לענות עליה טוב יותר) – האם האולפנים הביתיים באמת תמיד מוזילים את העלויות, או שהם גורמים לאמנים להשקיע עוד ועוד שעות "בחינם" על עבודות שאולפן "מקצועי" אולי יכל לעשות אותם, למעשה, יותר בזול?
נמרוד – אני האדם האחרון שיזלזל בשעות שהאומן מקדיש לכתיבה והקלטת המוזיקה שלו גם אם הוא מעולם לא נדרש לשלם פיזית על שעות אולפן, מיקסים ותהליך המאסטרינג. אני יודע יפה מאוד בכמה מאמץ והשקעה כל הדבר הזה עולה לי..
אבל עדיין, יש הבדל בין יצירות שאני מלחין ומקליט לתאטרון, מחול או לפסקול של סרט – עבודות שהן מוזמנות מראש ואני מקבל עליהן תשלום, לבין הזמן שאני מקדיש להקלטות החומרים שלי והדבר האחרון שעולה לי בראש הוא חישוב כלכלי כזה או אחר על הזמן ש"הולך לאיבוד". קשה לי במיוחד לחשב את הערך לשעות יצירה שאין להן מחיר בעצם.
מורפלקסיס, אני חושב שאין משמעות לאחוז, וזה לא נותן לנו מידע. יכול להיות שזה 5% וזה מצוין לאמן, יכול להיות שזה 50% ורע לאמן. האמן הוא בסה"כ חולייה בתוך שרשרת שבסופו של דבר המוצר הסופי שיוצא הוא אלבום + קבלה ביד של הלקוח. כיום יש הרבה מאוד מוצרים שהאריזה שלהם והשיווק שלהם הם בעלות גבוהה יותר בהרבה מאשר המוצר עצמו! למעשה היום כמעט כל מוצר הוא ככה.
נכון שמוצרי מוזיקה ואמנות בכלל הם מוצרים שבמידה מסוימת אנחנו מתפעלים מייצורם, מכך שאלו מוצרים פעמים רבות לנפש ולא רק לגוף, שיש להם ערך מוסף לעיתים שעושה לנו טוב, אבל בסופו של יום אלו מוצרים כמו כל מוצר אחר, ותהליך הייצור שלהם והתמחור שלהם אינו שונה מכל מוצר אחר.
כיום בעידן האינטרנט יש באמת הרגשה באוויר שתהליך הייצור יכול להתקצר, שאפשר לוותר על כמה מהשלבים בשרשרת בשביל לחסוך עלויות, וזה דבר שנשמע ברחבי העולם. והשאלה הגדולה היא מה באמת בשרשרת הזאת אפשר לוותר עליו? שיווק ויחסי ציבור? מפיצים? חנויות? אריזה? לא ידוע.
העניין הוא שמשוואה הזאת ברוב המקרים דווקא האמנים הם הללו שימצא להם תחליף מהר מאוד, כלומר, אולי זה מגוחך ואולי זה לא צריך להיות ככה, אבל עובדתית זה ככה. מולדאבי לא גרם לאף אחד מהלייבלים להזיע, אף חנות לא נסגרה, ואף מפיץ לא השליך את עצמו מעזריאלי עדיין.
היום קראתי על הטניסאית ציפי אובזיילר בעיתון. היא משחקת טניס מקצועני כבר כמה שנים, היא בת 34 וסך ההכנסות שלה שנכתב בעיתון הוא חצי מליון דולר. זה נראה הרבה, אבל לאור זאת שהיא הרבה שנים בטניס, והסכום נפרש לה במשך השנים טיפין, טיפין, ולאור ההוצאות העצומות שכרוכות בטניס, מאמנים, מגרשים, פיזיותרפיסטים, רופאים, כרטיסי טיסה, מלונות וכולי זה נראה ממש קשה יום! אז הכול יחסי, ולכן לאחוז אין שום משמעות, השאלה היא מה יוצא בסוף, ולא משנה מה האחוז.
נדמה לי שמהרגע שיצירה משנה את מצב הצבירה שלה ל-"מוצר", היא כבר לא יכולה להישפט עפ"י הערכים האמנותיים-רומנטיים שכולנו נשמח לייחס לה. ברגע שכסף מתערבב בכל התהליך (יצור, הדפסה, עטיפה, יח"צ, סטנדים בחנויות תקליטים וכו') היא מאבדת הרבה מהערך הרומנטי והיא נשפטת גם תחת קריטריונים קפיטליסטים סטנדרטים.
אמן שרוצה לתווך בין היצירה שלו לקהל חייב לקחת את זה בחשבון, גם אם זה לכאורה לא רלוונטי, ואין הרבה מה לעשות בעניין. אמנים שמעוניינים לכסות הוצאות או להרוויח מהמוזיקה שלהם מוכרחים לקחת בחשבון שהם לוקחים חלק בתחום עסקי שלא שונה במהותו מייצור בורקסים. מטבע הדברים, הצד העסקי הוא לא הצד החזק של אמנים שבסך הכול רוצים לעשות מוזיקה ולהפיץ אותה הלאה.
אני מניח שמולדבי מבין את זה והשיטה בה הוא בוחר להפיץ את האלבום שלו היא השיטה שלדעתו תביא לו את האיזון הגדול ביותר בין הפצה מקסימאלית לקהל היעד, וצמצום עלויות ומיקסום רווחים פוטנציאלים. כמי שבקיא מעט במוזיקה המקומית, שהקשיב לאלבום החדש של מולדבי וצופה מהצד במהלך שלו – אני סבור שהוא בחר בדרך האידיאלית עבור יוצר במעמדו שמחזיק ביד אלבום כמו שלו.
מר לוויתן – אני מסכים איתך ברוב הדברים.
אני חושב שהתקופה הנוכחית מרתקת במיוחד בכל הנוגע לשינויים בצריכת המוזיקה והתרבות בכלל והפתרונות היצירתיים מגיעים כמובן מתוך "דלות אמצעים" אם מצד אומני האינדי או הלייבלים העצמאיים.
כאומן וגם כבעל לייבל הייתי רוצה לצמצם ככל הניתן את שרשרת המתווכים למיניהם ביני לבין הקהל ולא רק מטעמים כלכליים.
בזמנו קמו כמה מיזמים שניסו לצמצם את הפער הזה כמו פרוייקט "אינדי IL" שמכר את הדיסקים ישירות מהאמנים בפיצוציות ברחבי תל-אביב אך לאחר כחודשיים הפרוייקט נפל ונגוז.
לעומתו החלו מקומות כמו "ארומה" למכור דיסקים (בעיקר מיינסטרים ואוספים ממוחזרים – גם כאן לא ברור לי באיזו מידה של הצלחה מדובר או כמה זמן זה באמת יחזיק מעמד), בכל מקרה גם חנויות הדיסקים עומדות לעבור סוג של מהפך בשנים הקרובות לדעתי.
אגב, לפני שנתיים וחצי גם אבישי מתיה כתב על הנושא הזה כאן
מורפלקסיס – (קצת אוף-טופיק) – למרבה ההפתעה ארומה הוסיפה לאחרונה את הפה והטלפיים החדש לרשימה של הדיסקים שנמכרים ברשת. בהחלט מכובד בהתחשב בעובדה שבכל רגע נתון נמכרים רק כ-4 כאלה. בכל מקרה, לשמוע את "אלכסון הוא אסון" בהחלט משפר את מצב רוחי בכל פעם שאני מוצא את עצמי שותה כוס קפה דלוחה באחד מסניפי הרשת.
אדיר !!
"….ההוצאה שלהם גדולה מההוצאה של האמן שהיא אפסית." מר לויתן באמת כתב את זה ? יש שתי אפשרויות, או שאני צריך משקפיים חדשות או שהוא צריך השתלת מוח.
אהלנים.
אני כמובן שמח על הדיון כאן,ואזמן אליו גם את עצמי, למרות שזה קצת מביך להתדיין בפומבי על הכיס הקטן שלי, או ליתר דיוק על ההלוואה הענקית שלקחתי מהבנק…אז לא אכנס לפירוט בשקלים אבל כן רוצה להאיר על שתי נקודות של מרתפיש ולוויתן.
1 ברור שאם אחד משיריי היה הופך או יהפוך בעתיד ללהיט רדיו ענק, מיד הייתי לוקח שירותי הפצה ומשתגר לחנויות. אלא ש, מרתפיש יקר, כל עוד אמא שלך למרבה הצער לא נחשפת לשירי, אני פחות דואג לגביה, מה גם שתקן אותי אם אני טועה אבל יהיה לה הרבה יותר קל למצוא אותי ברשת בלי לטרוח בכלל לצאת מהבית…ההחלטה שלי לוותר על נוכחות בחנויות נובעת מכך שאלא אם כן הבעלים והמוכרים במקום מסוים ממש יילחמו בכדי לפרגן לי, אני פשוט, בהעדר להיטי גלגלצ, אלך לאיבוד בים הסחורה. אולי באמת כדאי שגיא יגלה לכם כמה דיסקים דויד מכר בהופעות, כמה ברשת, וכמה בחנויות תקליטים. כמובן, מאד יכול להיות שהמהלך שלי יסתבר כטעות, אני רחוק מלהיות איש עסקים או שיווק, אבל, לתפיסתי, היום הרשת היא המקום הכי נגיש בעולם ולכל אחד על מנת להגיע למוזיקה. וברור שאני כבר מוכר דיסקים בהופעות שלי. ולמר לוויתן-אתה כמובן צודק שאף חברה לא תרעב בגללי אבל, לטעמי, קצת מחמיץ את הנקודה. ברור שאני לא סופרסטאר שמישהו הפסיד לעשות קופה על חשבוני. מה שיותר חשוב עבורי הוא שאוכל להגיע למקסימום קהל משלי גם ולמרות העובדה שלא אני ולא אף אחד אחר לא נתעשר מזה. לפני שש שנים לא מצאתי משרד בוקינג, אמרגנות, אז הבנתי שעלי, כמו שאני עושה היום, להיות האמרגן של עצמי והופעתי קרוב למאה הופעות בשנתיים וקצת שז\ה המון, והיה לי בית ספר חשוב ואושר אדיר ואפילו רווחים נחמדים , בלי שזה הזיז ודגדג לאף אחד מכרישי השוק. בטח כולכם מכירים את תיאוריית הזנב הארוך ששינתה את כל כללי הפצת התרבות מאז ימי אמזון ונאפסטר הראשונים. בזכות הרשת אני מנהל, באתר שלי, ובמייספייס, ובמוזיקה נטו, ואפילו כאן, קשר עם מאות אנשים, חלקו משתלם לי כלכלית אבל כולו נפלא ומתגמל מאד רגשית. וזה משהו שבאלף שעבר לא היה קורה מבלי שאקשר לגוף כלכלי משמעותי בשוק. היום הבסטה שלי היא אולי הכוך הכי קטן בשוק, אבל אני לא משלם פרוטקשן לאף אחד…רק, כאמור, מייחל להחזיר את ההלוואה לבנק. כך שאם יש מסר, לטעמי, הוא שחשוב לעשות ולנסות. הרי גם כל החברות והמפיצים לא בדיוק רושמים לזכותם אך ורק רבי מכר, לא? תודה על הקריאה, אשמח אם תבקרו באתר שלי http://www.moldavi.co.il והכי כיף יהיה אם תבואו להגיד שלום בהופעות. להתראות וכלטובנס, שרון.
מולדאבי, יש לי סימפטיה רבה לגישה שלך, הלוואי שתצליח בדרך שלך.
הטיעון שלי (שאולי לא היה קוהרנטי יותר מדי כי נכתב בשבת בבוקר שניה לפני לכתי לישון) התבסס על המחשבה שרוב צרכני המוסיקה עדיין עושים זאת בחנויות הרגילות ולא און-ליין. יכול להיות בהחלט שאני טועה וזה רק אני השמרן שלא קונה כמעט אף פעם ברשת. אני זקוק לגירוי מיידי שיבוא על סיפוקו בו ברגע. בא לחנות, רואה, לוקח הביתה. אני מודה שגם זה לא קורה לי יותר מדי כי שפר עלי גורלי ואת רוב המוסיקה שלי (המקומית) אני מקבל במסגרת עבודתי.
מבטיח להגיד שלום בהופעה. ממש בקרוב אפילו