ביקורת מאוחרת ואפולוגטית בקיוב ל"הייקו בלוז", והם ממש לא מתים על הדיסק. קבלו ציטוט עסיסי:

"זה לא שהאלבום רע; הוא ממש לא רע. יש בו כמה נקודות אור שאני יכולה להנהן ולמלמל, "האממ… נוט באד" – אבל אין בו משהו מיוחד, לא משהו שלא יכולתי לשמוע בלא מעט מקומות אחרים. אין כאן משהו שגורם לי להתפעל, להתרשם או אפילו ללחוץ על כפתור ה-repeat. תרשו לי אולי להגזים לרגע – אבל סך-הכל, האלבום די סתמי ומשעמם".

האקשן האמיתי נמצא בתגובות. אנג'וי!

קראתי השבוע כתבה מעניינת במיוחד של דיוויד ביירן (לשעבר טוקינג הדס), שבוחן את התהפוכות שעוברת עכשיו תעשיית המוזיקה. בין השאר, הוא טוען בצדק, המוזיקה עצמה לא עוברת בהכרח שינוי מהפכני, מה שמשתנה הוא הכלי שמכיל אותה: תקליט, דיסק, קובץ מחשב, ווטאבר. המוזיקה עצמה קיימת בכל מיני צורות, רק צורת המסחר בה משתנה. אפשר לומר שהמוזיקה אפילו משתחררת מהמסחר (את זה אני הוספתי).

המצב הזה, כמובן, רע לחברות תקליטים. ואז שואל ביירן: אז מה חברות תקליטים עושות, בעיקרון? ועונה: הן ממנות הקלטות, מייצרות מוצרים, מפיצות ומקדמות אותן, מלוות כסף להוצאות (הופעות, קליפים וכולי), מייעצות ומדריכות אמנים, ומטפלות בחשבונות.
זהו, בגדול.
בימינו, טוען ביירן שוב בצדק, עלות ההקלטות צונחת ועלות הייצור וההפצה מתקרבת לאפס – בזכות הפלאים שנקראים מחשבים ואינטרנט – ולאמן קל הרבה יותר להקליט ולהפיץ אלבום בעלויות יחסית זניחות. כל המידע הזה לא חדש.

חשבתי על זה השבוע לא מעט. והבעיה היא שככל שחשבתי על זה יותר, כך גברה המועקה בחזה, ובראשי חזרה והלמה השאלה: אז למה בכלל צריך לייבל? או חשוב יותר לענייננו: למה אנחנו טורחים בכלל להתאמץ בהיס רקורדס?
גם ככה נכנסנו לשוק קורס, עלינו על אונייה בעודה טובעת וזה – תשאלו מי שתרצו – אף פעם לא רעיון טוב, גם אם אתה יודע לשחות. בנוסף לכל, אנחנו גם עניים יחסית. אין לנו כסף כמו לתו השמיני או ל-AnovA, ואנחנו לא יכולים לממן קליפ או הקלטות או להציע מקדמה שמנה ומפתה. לכן אנחנו עובדים עם אמנים שכבר יש להם ביד מאסטר, או משהו שקרוב למאסטר. [לכן הנסיבות גם מכריחות אותנו לחשוב בצורה יצירתית כדי לגשר על הפער הזה. לרוב זה מניב תוצאות טובות כמו הפקת קליפ ביום אחד או שלל הקמת בלוג כישלונות או תחרות תמונות של סטיקרים או מפגשי אריזה או כל מיני דברים אחרים].

פעמים רבות בחודשים האחרונים קיבלנו מייל מאמנים כאלה ואחרים שכתבו לנו "יש לי מאסטר גמור ועטיפה והכל, ואני מחפש הפצה". על כך ענינו: אנחנו לא חברת הפצה, הנה טלפון של חברת הפצה, כדאי לך לדבר איתם.
אז מה אתם?
אנחנו… אנחנו לייבל.
מה זאת אומרת, מה אתם עושים?
אנחנו…
אה…
המממ.

אתם מבינים.
זה מתחיל להיות קשה.
אם כל מה שאנחנו עושים הוא לייצר, לקדם, ולהפיץ קצת את המוצר (רוב החנויות מקבלות את הדיסקים שלנו דרך מפיץ שעומד בינינו לבינן, והוא אפילו לא חלק מהלייבל), אז מה אנחנו? פירמה ליחסי ציבור? לא. מפעל דיסקים? גם לא. שני חבר'ה שעושים את כל העבודה שהאמן לא רוצה לדאוג ממנה ומשקיעים זמן וכסף שאין להם באפיק עסקי שאין לו עתיד? יכול להיות, אבל לא ככה זה מרגיש.

וזו הבעיה. ההבדל בין מה שאנחנו מרגישים שאנחנו עושים, להגדרה הקרה והפשוטה של מה שאנחנו עושים.
אנחנו מרגישים (וסליחה על הפאתוס) שיש לנו שליחות, שאנחנו כאן כדי להביא מוזיקה מצוינת לאנשים שמחפשים מוזיקה מצוינת, שלטעם שלנו ולאהבה שלנו למוזיקה יש משמעות והיא זו שמבדילה אותנו ממכונה שיודעת לשלוח קומוניקטים בעצמה ולטלפן למפעל הדיסקים כדי לוודא שהכל מוכן.
אבל במציאות, בתיאור פשוט, אנחנו שני בחורים שדואגים שתהיה עטיפה, שיהיה מאסטר, לשלם על הייצור, לדאוג שהוא יתרחש, לקדם את הדיסק ולהפיץ אותו בכל מקום אפשרי, לגבות את הכסף ולחלק אותו. לעזאזל, אנחנו אפילו לא עושים בוקינג להופעות.
זה עצוב במידה מסוימת ומעורר גאווה במידה אחרת, אבל כל מה שמבדיל בינינו לבין המכונה היא הטעם שלנו. (טוב, זה והיכולת להיות מדוגדגים)

NMC היא לא חברת תקליטים בעיניי, היא עסק כלכלי נטו ולא מעניין אותם אם המוזיקה מוצאת חן בעיניהם, כל עוד היא מרוויחה כסף. מה האופי המוזיקלי של NMC? אין להם אופי, לא מעניין אותם אופי, אין שום קו מקשר בין האלבומים שלהם. הם עובדים בשביל להרוויח כסף ובאותה המידה הם היו יכולים למכור שווארמה או צעצועים, במקרה יצא שהם סוחרים במוזיקה.
אנחנו – למרבה הצער והשמחה שבדבר – עובדים בשביל המוזיקה, גם אם היא גורמת לנו לפעמים להפסיד אלפי שקלים שלא חוזרים. כי אנחנו מאושרים כמו ילדים קטנים, נאיביים וחדורי אמונה, כשאנחנו מצליחים להביא את המוזיקה של אמן כמו שני קדר או דויד פרץ או מורפלקסיס ליותר מבן אדם אחד חוץ מאתנו. כי אלה אמנים שאנחנו אוהבים, שעושים מוזיקה שאנחנו אוהבים לשמוע, ואנחנו רוצים שכל העולם ישמע גם כן.

ויכול להיות שאין לזה שם. יכול להיות ש"חברת תקליטים" היא לא השם המתאים לנו, יכול להיות שבעוד חמש שנים כבר לא נהיה פה כי כל חנויות הדיסקים על פני הפלנטה ייבלעו תחת פני האדמה וכולם ישמעו מוזיקה בקבצים דיגיטליים בלבד. אולי סתם ייגמר לנו הכסף. בינתיים, גם אם זה גורם לנו לשאול את עצמנו שאלות ממש קשות, אנחנו פה. ואנחנו מקווים שגם אתם, אחרת נתייאש אפילו יותר מהר.

[הפוסט הזה לא נכתב כטפיחה עצמית על השכם ואמירת "איזה טובים אנחנו לעומת השאר!", אלא יותר כהנחת יד רחמנית על השכם ועידוד קל ברגעים של ספקות גדולים]

2007 נגמרת, ויותר משהיא הייתה שנה מצוינת למוזיקה הישראלית, עם אלבומים חדשים ומבורכים של שלומי שבן, הבילויים, נעם רותם, פונץ', קוואמי, רונה קינן ורבים אחרים שיצאו בחברות הגדולות, 2007 הייתה שנה גדולה, אפילו ענקית, למוזיקה הישראלית העצמאית.

תצלום: גרבולון
כלומר, הביטו סביבכם, האינדי מרים את ראשו בגאווה ולראשונה מזה שנים מקדיש לא מעט מאמצים להוצאת תוצרים משובחים ולא רק לטפיחה עצמית על השכם. בין השאר, Earsay של האוזן השלישית נתנו לנו את מאד בליס ואת אלפנט פרייד וכרגע הוציאו את השני של המידנייט פיקוקס, High-Fiber הוציאו השנה את ביט 69 ואת קיובן בי, Tin Star הוציאו אלבום שלישי לקטאמין, פית/קית שיחררו את לבנון השלישי, דני הדר ונגה שלו המעולים, ED ודיוויד בלאו, זק"א ואלעד זאב (בין השאר), הבייסמנט/מקלטתקליטים הורידו הילוך אבל עדיין סיפקו את "האלבום האחרון" המעולה של הפוריטנים הצעירים, ואנובה – לייבל חדש נולד! – הפגיז כבר בחודשיו הראשונים עם איטליז ונועה בביוף, ועוד היד נטויה ועמית ארז בדרך, ועוד ועוד ועוד…
ועזבו את הלייבלים! אתם יודעים כמה אמנים ישראליים הוציאו השנה אלבום בלי ללכת לאולפן גדול, בלי חברת תקליטים, לפעמים אפילו בלי להדפיס דיסק?

תקשיבו, משהו ממש טוב קורה פה וקשה להתעלם ממנו.

כל כך קשה להתעלם ממנו, שפסטיבלי "חוצמזה" בצפון ו"אינדינגב" בדרום הופתעו בעצמם מכמות האנשים שהגיעה אליהם.

מה שאינדינגב הבהיר במיוחד לנו ולכולם, הוא שהאינדי יוצא סוף סוף מתל אביב. תמיד הייתה עשייה מוזיקלית עצמאית מחוץ לתל אביב, אבל מאז המפץ הגדול של Fact הירושלמיים, נדמה היה שהאינדי הישראלי הצטמק לאיזור 03 בלבד.
והנה, השנה הסצינה הבאר שבעית סוף סוף נושאת פירות שאפשר לרכוש – לפחות הייקו בלוז והאלבום של נועה בביוף – הירושלמים חזרו לתמונה, אינדינגב משך 1,000 איש לדרום (אין לי מספרים על פסטיבל חוצמזה), אנשים ואמנים זרמו מכל הארץ לאירועי "פולק'לה", והאינטרנט…

איך אפשר בלי האינטרנט?
אי אפשר. כלומר, אפשר אבל קשה, ועדיף עם. כי חובבי וצרכני המוזיקה העצמאית מפוזרים בשלל מקומות בארץ, ולפעמים גם לא בארץ. זה יופי שיש כמה פאבים או מועדוני הופעות שבהם אתה תמיד יכול למצוא עשייה מוזיקלית עצמאית ואנשים שנלהבים ממנה וששים לדבר עליה ולהזין אותה וליהנות ממנה. אבל בלי הפורומים, הבלוגים, תכניות הרדיו ואפילו כמה מדורים בעיתונים, ה"סצינה" הזו הייתה ממשיכה להתחפר בתוך עצמה ברדיוס של חמישה בלוקים במרכז תל אביב.

אבל זה פחות ופחות מרגיש כמו "סצינה", אלא כמו הרבה מאוד סצינות קטנות שמסתכמות במשהו גדול יותר. וזה כיף. זה משמח אותי בטירוף. ו-2007 לא הייתה השנה שהמציאה את האינדי הישראלי וגם לא זו שהעלתה אותו על נס והפכה אותו למשהו שאפשר גם להתפרנס ממנו בכבוד. אבל היא הייתה חתיכת שנת מפנה רצינית, שלדעתי – אחריה הדברים ייראו אחרת, טובים יותר, אופטימיים יותר לכם, לנו, ולכל מי שמאמין ומתעסק במוזיקה עצמאית בארץ.

אנחנו לא מתכוונים לחכות ולראות מה תביא לנו 2008. אנחנו מתכוונים לעצב אותה בעצמנו. אתם איתנו?

במקום שאספר ואספר, בואו נשזוף את עינינו בפוסטר היפהפה שהכין מורפלקסיס.

ואל תקטרו! יש כאן הופעות מחיפה ועד באר שבע, אז מי שלא מגיע – רשע מרושע!

שלחו לכל חבריכם, והזמינו אותם גם!

בשעה טובה עלה לאוויר בלוג הכישלונות האופטימי שנהגה במוחו הגאוני של גיאחה (אני משתדל להזכיר לו שהוא גאון לפחות 3 פעמים ביום והוא מצידו משתדל להכחיש ) בהשראת השיר "ניסיתי ונכשלתי" של דויד פרץ שיצא לאחרונה כסינגל לרדיו. הבלוג יספר את סיפורם האישי (קורע הלב או קורע ריאות מציחקוקים לא נשלטים) של אנשים כמוני וכמוכם בנסיונות ובכישלונות שגם הם, כמו ההצלחות ואוליי אף יותר, מלמדים ובונים אותנו לכדי מי שאנחנו. הבלוג פתוח לקהל ונשמח אם גם אתם תשלחו לנו את הסיפורים שלכם – היי, אוליי אפילו איזה פוליטיקאי יתוודה בפנינו באיזה כישלון או שניים, לכו תדעו

סופ"ש אדיר,
עידכונים נוספים בקרוב!

ההיסים