אני כותב עכשיו בצהרי יום שני קריר, בשולחן המטבח. אביטל וערן, שהיו כאן לפני יומיים, סימסו לי שבמרכז יורד גשם, והצצה בחלון מבהירה לי שלשם שינוי הצפון מפגר אחרי המרכז במשקעים, והשמיים כאן מציעים לי רק עננים לבנים למדי בלי הבטחה ממשית לחורף. השולחן עליו אני מקליד עכשיו ריק לגמרי, והבית שלי ריק לגמרי כי ככה הוא בדרך כלל בצהרי יום חול. אבל רק לפני יומיים, בערך בשעה הזו, הוא היה מלא אנשים. מפגש Hiss השלישי נערך ממש כאן, והסלון ושולחן המטבח הוצפו באנשים נפלאים שעשו עבודה נפלאה.
אבל נתחיל מההתחלה.
(אם אתם רוצים רק תמונות, בלי כל הסיפור, קפצו לפליקר שלנו)
לפני שנה, כשהוצאנו את האלבום של שני קדר, הבנו שלהכניס אלף דיסקים לאלף עטיפות ולעטוף אותם באלף ניילונים זה לא כזה פשוט. ובטח לא נוכל לעשות את זה לבד. אז נאספנו גיא, בנימין ושני, והזמנו גם את חברינו אביטל, ג'יימס ועידית, והעברנו אחר צהריים גשום בביתו של בנימין באריזה ופטפוט וצחוק, וקינחנו בארוחת צהריים מעשה ידי הבני, ובהופעה מגה-אינטימית של שני בחדר השינה. כתבנו על זה, אז.
והחלטנו להפוך את זה למסורת. לכן ביולי האחרון נפגשנו שוב, הפעם ברעננה, כדי לארוז את הייקו בלוז. המפגש נערך אז במרכז בשביל הנוחות, כי הגיעו הרבה יותר אנשים: ערן כ"ץ וניימן וקסטה ופרנק זעתר המוכרים מהבלוגים שלהם, שני וחיים, וגם דויד מבאר שבע וענבל ונאור וג'ים ועוד אנשים, והיה שמח נורא. אבל משהו שם, כך הרגשנו בני ואני בדיעבד, לא בדיוק הסתדר. היה כיף, והיה מוצלח, אבל איכשהו, שנינו הרגשנו שמשהו שם לא היה במקום. וזה בדיוק מה שקרה. המקום לא היה נכון. לא שיש לי משהו נגד הבית של אביטל ברעננה, להיפך, אבל בכל הנוגע לפעילות הלייבל, הרגשנו שההגירה הזמנית שלנו מרכזה, לבית שאינו שלנו ובו לא אנחנו המארחים, הייתה קצת לא טבעית.
אז את המפגש הנוכחי, לשם אריזת המהדורה השנייה של הייקו בלוז, קבענו מראש לצפון. הפור נפל הפעם על הבית שלי.
באמצע ארוחת הצהריים של יום שבת כבר הגיע האוטו הראשון. אמרנו שמתחילים ב-14:00, אבל אי אפשר להתווכח עם היעילות של פרנק זעתר, שהביא איתו גם את ענבל, ג'ים והדס רשף, שאחראית לכל התמנות הנהדרות שבפוסט הזה. אחריהם הגיעו, לא בהכרח בסדר הזה, גם קסטה, טלי, ארז, הדס, בנימין ויעל, עידית, ערן, אורי ואביטל, ובסוף גם דויד וג'יימס. המשפחה שלנו הורחבה רשמית, וזה הרגיש טבעי לגמרי. טלי הביאה אוכל מדהים (לזניית פטריות עם בשמל, לזניית חצילים ועגבניות, עלי גפן ממולאים וסלט בורגול!), שהתווסף לפשטידות של אמא שלי, לבייגל המעולה של קסטה, לבראוניז של ערן ולעוגיות של עידית ויעל. ישבנו וזללנו, ובעודנו מקנחים בקרמבו כולם התאספו, ואז התחלנו לעבוד.
בהדרכת מנהל העבודה בנימין, התחלקנו לשני מוקדים – בשולחן המטבח ישבו המדביקים, והדביקו ספוגיות גומי קטנות על המארזים. המארזים המודבקים הועברו לסלון, שם הקבוצה השנייה הוסיפה דיסק על הספוגית, השחילה מדבקה קטנה אל בין דפי החוברת, והעבירו את הכל לקבוצה השלישית, שאטמה הכל בניילון והכניסה לארגזים. אלף דיסקים, כמה זמן זה לוקח לדעתכם? אז זהו, שפחות.
אחרי שעה וקצת של עבודה מהנה, כולל יין ביתי משובח של "יקב יעקב" (אבא של בני), צחוקים רמים ושיחות קולחות, אלף עותקים מוכנים ונוצצים של הייקו בלוז שכנו להם בשלווה בתוך שלושה ארגזים גדולים.
בחמש וקצת ירד כבר החושך, וכולנו יצאנו לחצר להתאווררות, מנוחה, סיגריה וקצת נשנושים, בעוד דויד ובנימין מחברים לחשמל את המגבר, המיקרופון והגיטרות שסחב איתו דויד כל הדרך מבאר שבע. ברעננה, נתן דויד הופעה קצרה על המרפסת מול קצת פחות מעשרה אנשים. חלקם היו צריכים ללכת באמצע, וההופעה הלכה והתפרקה לאיטה, אף על פי שהייתה מהנה בהחלט. הפעם, כשהגיע דויד ועזרתי לו לסחוב את הגיטרות מהאוטו, הוא מיד הצהיר "אני נותן הפעם הופעה מלאה". אין בעיה, אמרתי לו, אבל מה זה אומר? "הופעה מלאה!" הוא אמר והביט בי כאילו אני משוגע שאני לא מבין.
הופעה מלאה זו אכן הייתה. בערך שעה של שירים מבלובנד, מהייקו בלוז ומהעברה: אופקים, כולל ביצוע מפתיע ל"רחוב סומסום", ושלל בקשות מהקהל – לאונרד כהן, דילן, שרים חדשים, ועוד. כמעט עשרים איש ישבו כאן בחוץ על ספה אחת, שלל כיסאות וגם קצת דשא. הבית שלי ממוקם בשולי הישוב, והתושבים הנמרצים שעושים צעידת-כושר עברו כאן והרימו גבה למראה הבחור עם הגיטרה ששר באמצע הדשא. אבל אנחנו בכלל לא שמנו לב. היינו מוקסמים. ג'ולי, הכלבה המתוקה של ג'יימס, נבחה בלי הפסקה, המגבר של דויד קלט רדיו בערבית (באמת!) וגם היה קצת קר, אבל היה כל כך כיף שלא הייתי משנה שום דבר.
בסופו של יום צפינו גם בקליפ החדש של "ניסיתי ונכשלתי" (בקרוב כאן), ואחרי שכולם התפזרו נשארנו דויד ואני, שתינו תה, צפינו ב-DVD החדש של סיגור רוס, שנפסק באמצע בגלל הפסקת חשמל. יצאנו לשבת בחוץ, בחושך המוחלט, במקום בו קודם היה אור חזק מהזרקור ומוזיקה ומלא אנשים שאנחנו אוהבים משכבר, וגם כמה כאלה שהכרנו רק היום. היה שקט, וחושך, וישבנו על שפת המדרכה ודיברנו, עד שהאורות של טבריה נדלקו מולנו כמו כוכבים.
היה נפלא, ותודה עצומה לכל מי שטרח ובא ועזר: לטלי (גם על האוכל המדהים ועל כך שבאה אפילו שהייתה חולה), לארז (גם על האומץ לבוא לבד לגמרי לקבוצת אנשים שהוא לא מכיר), לעידית ואורי ואביטל וערן, לג'ים (גם על הסינגלים!), לג'יימס וכלבתו גולי, לשני סוגים שונים לגמרי של הדס, לקסטה, לפרנק וענבל, לדויד, ליעל, לאביטל, להורים שלי שסבלו את כל הרעש והבלגן, וגם לנעמה שבאה רק בסוף לכמה שירים וברחה, ולכל מי שהפך את יום שבת, ואת ה"עבודה" שלנו, לכיף טהור. תודה שבאתם, תודה שטרחתם, תודה שעזרתם. ומקווים שתבואו גם בפעם הבאה 
