ארכיב אוקטובר, 2007

רעמים בנגב

29 באוקטובר, 2007

תמיד הפליא אותי איך אירופאים יודעים לחגוג את התרבות שלהם.
אם תתעה ברחובות ערי הבירה או סתם תחלוף דרך סימטאות בעיירות שדה נידחות תמיד תוכל למצוא מוזיאון עם תערוכה עדכנית, מועדון הופעות קטנטן שצלילי פולק מקומי מפכים מתוכו, פסטיבל מפלצתי בפארק או סתם מיצג ספונטני בלופט נטוש – חווית התרבות שם נגישה ומהווה חלק משגרת היום יום ובאופן לא יאמן – אפילו יש לו ביקוש. לעומת זאת נראה כאילו מוסדות המדינה בישראל ויתרו מזמן על השקעה בכל מה שקשור לפיתוח והפרחת תרבות (להוציא מקרים של שימור פיסות נוסטלגיה) ומותירה אותנו לחסדי סלקום-קולה שיפריחו את השממה בשלל פסטיבלי מוזיקה שמרגישים בעיקר כמו קניון סינטטי אחד גדול ועתיר הורמונים תוך מיחזור להקות שהן בתורן ממחזרות תהילת עבר מוזיקאלית או כל אותם "כוכבים-נולדים-וכבים-לרגע" בחסות ערוץ 2. כנראה עדיין לא הבינו שיש בארץ פריחה, כמעט חסרת תקדים, של יוצרים עצמאיים ותרבות מוזיקה חדשה מגוונת ואיכותית – והכל קורה כאן ועכשיו. למעשה כפי שזה נראה כרגע המוזיקה העצמאית הישראלית נראית הרבה יותר שוקקת ומעוררת תיאבון מאשר תעשיית הפופ המנומנמת.


ככה מפריחים את השממה – צילום: גיאחה הנדיב

כל ההקדמה הזו באה לתאר קצת ממה שהתגלגל לי בראש כשעשיתי את הדרך חזרה צפונה (עם גיא!) מפסטיבל "אינדינגב" הראשון. התמזל מזלי לקחת חלק בפסטיבל כנגן אורח בהרכב של שני קדר הכבירה (יחד עם חיים רחמני, יהוא ירון וגיא ביבי שאני מעריץ את העדינות בה הוא מלטף את התופים) וכשעמדתי שם מוקסם אחרי ההופעה, בין מאות האנשים שהרכיבו את הקהל ולא יכלתי להפסיק לבהות בחמישה זאטוטים קטנים שרקדו והתפלשו בחול לצלילי "ערים וזכרון 2" – זה היה הרגע המדוייק שבו נחתה ההבנה שמשהו אדיר קורה כרגע במתחם מצפה גבולות. אני חושב שזו הפעם הראשונה שנתקלתי בפסטיבל אינדי עם אירגון מופתי, עמידה בלוחות זמנים, סאונד בריא ואווירה נהדרת – נראה שכאילו סוף סוף גם היוצרים העצמאיים וגם הקהל מתחילים להבין שלא מדובר כאן ברומן חולף או בסטוץ מזדמן אלא בקשר יציב, עז תשוקה – ביחוד מצד מתן ואסף מארגני הפסטיבל, שעם הרבה חזון ומעט עזרה הצליחו להרים אירוע מאורגן למופת מתוך האין של חולות הנגב.

למעשה כל מה שאני רוצה לכתוב כאן הוא תודה ענקית למתן ואסף על החזון והביצוע ללא רבב.
הגיע הזמן שנחזיר לעצמנו את התרבות לידיים, לא?


השור הזועם מהנגב – צילום: גיאחה החתיך

* * *

כעת לפינת הפרסומת-העצמית-חסרת-הבושה:

היום (יום שני 29.10, או שזה בעצם כבר יום שלישי כי מדובר בחצות..) אתארח בתוכנית "דרכים צדדיות" של עדי מור הנהדרת וארקח שעתיים ליליות של טריפ אסוציטיבי-מוזיקלי. אם אתם מתקשים להירדם ואתם גרים בתל-אביב תוכלו לקלוט את התוכנית ברדיו 106FM. אם אתם נרדמים אבל אינכם גרים בתל אביב, ניתן להאזין כאן בסטרימינג (בערוץ 321 דרך הוט או ערוץ 71 בלווין).
מקווה שתהנו.

עדכונים נוספים בהמשך :-)

אזלו העותקים של הייקו בלוז

16 באוקטובר, 2007

זה מגוחך לעמוד ככה ולבהות בקופסא ריקה.
טוב, לא בדיוק ריקה, אי שם בתחתית שוכבים להם קצת פחות מעשרה דיסקים שכתוב עליהם באדום "דויד פרץ – הייקו בלוז" וביחד עם עשרים הדיסקים שנותרו לגיאחה, יש לנו טיפה פחות משלושים דיסקים למכור ב"אינדינגב". אבל זה מעט מדי, ואחרי הסופ"ש הקרוב בכלל לא יישאר לנו ולו עותק אחד מהדיסק של דויד. כל אותן החבילות שנארזו ביד אוהבת ונשלחו בדואר, ההופעות בהן גיאחה אביטל ואני מאלתרים בסטה ומוכרים את הדיסקים לקהל הסמוק שיוצא מההופעה של פרץ או משלוחי הארגזים הכבדים להפצה לחנויות – הכל מסתכם בקופסא גדולה וריקה.
איזה אושר :-)

גיאחה ואני מטפלים כרגע בהדפסה המחודשת, ומכיוון שאת מנת הניסיון הקלוקל עם בתי דפוס כבר עברנו – לא צפויים עיכובים משמעותיים למהדורה הבאה (אנחנו מקווים). למעשה, אני כבר מתחיל לפנטז על מפגש האריזה הבא של הלייבל שיתקיים הפעם בצפון.

המהדורה הראשונה של "הייקו בלוז" אזלה.
לחיי המהדורה הבאה!

היי, דרומה, לפסטיבל!

14 באוקטובר, 2007

אל תגידו שלא אמרנו לכם מראש – בסוף השבוע הזה, ב-19-20 לאוקטובר, ייערך במצפה גבולות אשר בנגב In D Negev – פסטיבל אלטרנטיבי ישראלי! ממש ככה, יומיים של הופעות, שיכללו בין היתר את חברינו דויד פרץ ושני קדר (שתארח את מורפלקסיס), וגם את נעם רותם, יהלי סובול, עמיר לב, המידנייט פיקוקס, הגירלז, מלכת הפלקט, Mad Bliss, גבריאל בלחסן, עמית ארז, Ed, Pits, The Homesicks, נעה בביוף, Side, טריקסרין, דני הדר ונגה שלו, מיכל לוטן, Acute, דיגיטל_מי ורגאייסטן, ועוד ועוד ועוד (ובנוסף: עוד!)

חלום בהקיץ? באספמיה? לא, פשוט בנגב! וזו מציאות אמיתית לגמרי.
במקום, כך מדווח לנו אבי לבקוביץ' באתר של מוסיקה 24, יהיה גם מקום לקמפינג, אוכל ושתייה שמובטחים להיות זולים, וגם דוכנים של חברות עצמאיות – כולל אותנו, מסתבר! אף אחד לא סיפר לנו את זה אבל היי – אנחנו מסכימים לבוא!

זה עולה 50 שקל, וזה שעה ורבע מתל אביב אז אל תהיו בכייניים!!!
שני ודויד יופיעו בזה אחר זה בצהרי היום הראשון, החל מרבע לארבע אחר הצהריים, בערך. אם תקדימו תרוויחו.

בהמשך השבוע – עוד חדשות משמחות במיוחד על הייקו בלוז, על הקליפ שבדרך וגם סתם ככה, משולחננו. שימו לב לרשימת המטלות שלנו, שחזרה לבאר הימני. אתם מוזמנים להפעיל עלינו לחץ להשגת המטרות האלה, או סתם לבוז לנו אם אנחנו שוכחים אותן.

מתים עליכם, כפרות.
The Hisses

ציידי דרכים

9 באוקטובר, 2007

גיאחה חוזר מחר לאחר שבוע באיטליה.
אני פותח כך את הפוסט הנ"ל לא רק כי אני מקנא (והוא יודע את זה) אלא בעיקר בגלל שאני מתגעגע אליו מאוד (למרות שהוא חוזר ממש עוד מעט), בינתיים אני מקווה שהוא עושה חיים משוגעים גם אם זה דורש להצמיד מדבקות היס על גבם של מלצרים טוסקניים המתהדרים במוסטש אדירים ולגרום להם לשפוך את יין הקיאנטי על שמלות מלמלה לבנות של עלמות כפריות. איטלקית בהחלט נמצאת בין שלושת המקומות הראשונים בתחרות השפה האידאלית לקללות ובעוד החג'ג' מכלה את ימיו בין חמוקי טוסקנה היפהפיה ומלצרים עצבניים – המצפון שלי ניצל את ההזדמנות והזכיר לי שמזמן לא כתבתי או עדכנתי את הבלוג (זה לא שלא קורה כלום מאחורי הקלעים – אני פשוט מנסה לבנות חיים נורמאליים בין תקופות חוסר השינה). בכלל השבועות האחרונים ורצף החגים שליווה אותם נתן פסק זמן מעיסוקי הלייבל כדי לקחת נשימה עמוקה לפני שאנחנו צוללים שוב. גיאחה ואני התראינו לא מעט בזמן הזה ובין מפגשים מפנקים של צפייה בסרטים או מפגשים עתירי קלוריות במסעדת יונס ובפאב האדיר של כפר תבור, הספקנו לערוך סיעורי מוחות יצירתיים הנוגעים להיס ורעיונות עפו לחלל האוויר כמו זיקוקים בוערים וביניהם תמיד היה ניתן למצוא שאלה מיותמת שנותרה ללא מענה:
"מה עם הקליפ לדויד פרץ?!"

* * *

תמיד שאלת הקליפ של דויד גורמת לגיא ולי למצמץ כאילו בלענו לימון. למעשה זה הגיע למצב שבו כשמישהו מאיתנו מעז להעלות את העיניין הוא מוודא לעשות את זה ממרחק של 50 מטר לפחות ומכונית מותנעת בקרבת מקום – עד כדי כך פיתחנו אלרגיה לנושא. על פניו היינו בטוחים שדויד, עם מלוא חופן קרובים וחברים שביניהם ניתן למצוא גם בימאים ושחקנים מוכרים, יוכל עד עכשיו כבר להתהדר בחמישה קליפים לפחות, אבל איכשהו ההבטחות שהתפזרו התמסמסו כמו אבק במים ומצאנו את עצמנו עם הראש בתוך התנור.
אז הרמתי את הכפפה.

החלטנו על שיר (שגם עומד לצאת בקרוב כסינגל לרדיו), קבעתי תאריך עם הדויד ואפילו הצלחתי להניח את טלפיי על ציוד צילום מרשים מחברת הפקה של חבר אך ככל שהתקרב תאריך הצילומים הרגשתי שאין לי שום רעיון מוצק לקליפ, מה שהיווה בעצם מכשול מהותי. שלא תטעו, רעיונות לא חסרו – דויד, גיא ואני החלפנו בינינו המון רעיונות, חלקם היו מעולים אך דרשו תקציב והכנה בקנה מידה הוליוודי, חלקם היו רעיונות שנראו לי משעממים להחריד והיו גם רעיונות כל כך ביזאריים ומחוסרי רסן שרק יכולתי להגיב כאדם בוגר בקריאת "פויה!".

יומיים לפני הצילומים וכבר שקלתי לוותר על הכל. כשישבתי במרפסת ללחך את העשן מול הכוכבים צף ועלה עוד אחד מאותם רעיונות שבמבט ראשון נראה כמו משהו שרצוי להשליך לפח המנטאלי ולהמשיך לבהות בשמיים לולא אותה תחושה מוזרה בעורף כאילו הרעיון מחזיר מבט ומושך לי בזרוע, אז בחנתי אותו בכובד ראש וככל שהזמן חלף מצאתי בעצמי התלהבות משולחת כל רסן. התקשרתי לגיאחה ותפסתי אותו באמצע בלאגן האריזות לקראת הטיסה, ניסיתי לתאר לו במהירות את הרעיון הכללי לקליפ ובחנתי את התגובה שלו בזהירות, לשמחתי גיאחה התלהב ורק דויד נאנח בלאט בטלפון כשהתעדכן בפרטים, "אנחנו צריכים ללכת הרבה, אה?!".

אספתי את דויד ביום שני בערב לאחר הופעה עם פנטאש (לשעבר לנסס) בפסטיבל עכו. הוא היה מותש וכשבישרתי לו שאנחנו משכימים בארבע בבוקר הוא נאנק וניסה להתמקח חלושות על לוחות הזמנים שהצבתי, יש לציין שעמדתי בפרץ אך לא נרדמתי באותו לילה. בחיי שניסיתי, אבל הדם פיעפע מרוב תמהיל האדרנלין והקפאין בעוד דויד נחר כל כך חזק עד ששטוקהאוזן היה מחוויר עם הקקופוניות העקומות שלו לוּ בטעות עבר בסביבה.

4:15 בבוקר – העולם עדיין היה אפוף חשיכה דמומה שלפני שחר. העמסנו את ציוד הצילום ואת הדוברו הכסופה למכונית, רגע אחרי דהרנו לעבר הצפון הרחוק, לוגמים באיטיות מכוסות הקפה-החם-לדרך תוך בהייה בנוף גלילי. אט אט, לאורך הכביש, האופק נפער ברמז דק של אור והחשיכה נראתה דלילה יותר כנגד הרי צפת וכשהגענו למטולה ב-5:30, השמש כבר הגיחה והאירה את השדות הירוקים הסמוכים לגבול לבנון. התמקמנו והתחלנו לצלם.

היה משהו הזוי בדמות של דויד פוסע לצד הכבישים בגליל לבוש כמו קברן ונושא על הגב גיטרה כסופה כמו תהלוכה של איש אחד, ויקי כנפו של הבלוז. מכוניות האטו לידו, לעיתים אף מצפצפות, בחיי – אפילו נהג משאית עצר מול המצלמה שלי באמצע שוט ושאל אותי מה אנחנו מצלמים. "סרט פורנו!!" צעקתי בזעף והצבעתי על דויד, חבל שנהגי המשאיות לא הבינו את ההומור.
ירדנו אל קריית שמונה ומשם עשינו את הדרך לכנרת ואת ארוחת הצהריים שלנו אכלנו ב-10:00 אצל יונס בצומת גולני, זכינו להיות הלקוחות הראשונים שלו באותו בוקר. משם עברנו לעמק יזרעאל וצילמנו ליד צומת התשבי, אח"כ גלשנו אל תוך הים של קיסריה וצילמנו את דויד עובר חמור סבר לצד משפחות עליזות וילדים מצופי ד"ר פישר כשהם בוהים ולא מאמינים במיראז' הכהה-כסוף הזה שחולף על פניהם. צילמנו בחדרה, שדות השרון, רעננה ולצד המחלפים הגדולים בדרך הארוכה דרומה. דויד עמד בגבורה בכל ההוראות ההזויות שחילקתי, צועד לצד הכבישים בחום ונושא גיטרה כבדת המשקל על כתפיו החסונות, הולך כברת דרך (לדעתי הוא היה יכול אפילו ללכת יותר לולא אותה שפשפת רגזנית שהרימה את ראשה המכוער לקראת סוף הצילומים, אני עדיין מוחה דימעה כשאני נזכר בצרחת הכאב של דויד בעת שהעברתי לו את המטליות הלחות) באבק הדרכים המדברי עד שהגענו לשלט המציג את באר-שבע בדיוק בזמן השקיעה.

את סיום הצילומים חגגנו במסעדת "קוקלה" הידועה לשימצא בחברת אהובתי הג'ינג'ית ואורחת חמודה נוספת. חומר הגלם המצולם נשפך כבר מזמן למחשב עריכה ובימים הקרובים אתחיל לעבוד עליו – מי יודע? אוליי אפילו יעלה לכאן איזה טיזר צנוע, אבל בינתיים אתם יכולים להתרשם מהתמונות :-)

* * *

נ.ב. קטנטן
אחת מהתכונות (הרבות מספור יש לציין) שאני מעריץ בחג'ג' היא הדרך הנונשלאנטית בה מילים חולפות דרך הצמתים הבוהקים בחדרי המוח הסגול שלו היישר אל מקלדת ומסך המחשב ללא מאמץ בעוד אני נאבק במילים ומשפטים תוך נסיונות חניקה הדדיים. כנראה שאלוהים נותן שיניים למי שאין אגוזים.

מה שבעצם אני מנסה לכתוב הוא שאני צריך להתרגל לכתוב שוב.