לעשות אהבה עם כלי נגינה

איזה כיף היה בלבונטין ביום שלישי, אה?

תצלום: איתי סקלי

*בהמשך הפוסט – גם על מורפלקסיס, וגם על דויד פרץ

מי שלא הגיע, הפסיד הופעה גדולה של שני קדר שאמנם הייתה חולה, ואמנם הייתה קצת לחוצה, אבל לפרקים הייתה פשוט On Fire. זו הייתה הופעה ראשונה עם ההרכב שכולל לצד חיים רחמני וגיא ביבי גם את יהוא ירון הנפלא על הבס והקונטרבס, ואי אפשר להמעיט בתרומתו. סולו הקונטרבס שלו באחד השירים הרטיט לא רק את הרמקולים והקירות אלא גם את לבבות כל הנוכחים כולם. עברה בי צמרמורת ארוכה. הבנאדם פשוט עושה אהבה עם הקונטרבס, כפי שהגדירה זו חברתנו עידית. גם חברנו מורפלקסיס עלה לכמה שירים כגיטריסט נוסף והתגלה כמכשף-גיטרות ממדרגת הנויז הראשונה.
ובאמצע, בין כל הבחורים האלו עם הסמלים הפאליים שלהם ביד, ישבה שני. מפשירה לאט מול הקהל, מתמודדת בגבורה עם הפשלות הטכניות, ההצטננות ושאר הקשיים, וברגעי השיא מתיכה את כל האנשים השונים שעל הבמה ובקהל לאורגניזם אחד. גם בגלל השירים המצוינים והביצועים שלהם (שחלקם, יש להודות, דורש עוד ליטוש בהרכב החדש), ולפעמים מהסיבה הפשוטה והלפעמים נחבאת מעין, שרק בגללה כולנו היינו שם.

באדיבות פרנק זעתר

שיאי הערב, בשבילי, היו שני קדר ומורפלקסיס מבצעים את הגירסה המדהימה שלהם ל-"Heartbreak Hotel" (בוידאו), כולל גיטרת הבס שנפלה מבנימין באמצע השיר (גם החשמלית נפלה ממנו, משהו לא בסדר עם הבחור הזה) "Ink" שהיה פשוט מופלא ומדהים, ושני קאברים – אחד לשיר של The The, והשני ל-Stars (שאת הביצוע שלו, מהופעה אחרת, אתם יכולים להוריד בפוסט הזה).

הבחור שהגיטרות נושרות ממנו כמו עלים

אחרי ההופעה בנימין העמיס לאוטו הקטנטן שלו את הגיטרה, המגבר, הדיסקים שמכרתי בכניסה וגם אותי ואת שני אחיי ונסענו נסיעה לילית צפונה. אחרי בורקס גבינה וכוס קפה, כששני האחים נוחרים במושב האחורי, בני ואני פטפטנו לנו את כל הדרך היפה והשקטה, מנסים להרכיב "רשימת אלבומים מושלמים", מנתחים את ההופעה של הלילה ומספרים זה לזה חוויות מהימים האחרונים בהם כמעט ולא דיברנו, שלא כהרגלנו (אני הייתי אצל החברה, מה שאומר שלא ממש טרחתי לבדוק מיילים או לענות לטלפונים). כשהגענו אליי הביתה כבר היה שלוש וחצי בבוקר, אבל השמיים נצצו כמו ענק יהלומים והרוח הייתה סתווית אז נשארנו לשבת על קצה המדרכה ולדבר עוד ועוד. הפעם הנושא היה ההופעה העתידית המיוחלת של בני, הופעה אמיתית של מורפלקסיס כמורפלקסיס, עם הרכב קבוע מאחוריו. ניסינו לחשוב ביחד איך צריך להיות מורכב הרכב הנגנים שעל הבמה ואיך בני מתכוון לחבר בהופעה חיה בין כל הסגנונות שהוא נוגע בהם, מרוק ועד גרוב ואלקטרוניקה ואפילו נגיעות ג'זיות (בלי שהג'ז יהיה נחנחי). זו חתיכת שאלה קשה, והעלינו רעיונות ואז נסחפנו לדיון ארוך ומרתק על תהליכי יצירה אמנותית על צדדיה הרבים. היו רגעים בהם הצטערתי שאני לא מקליט את השיחה ומפרסם אותה אחר כך בבלוג.

"אני לפעמים מרגיש שאני חייב לפעול כמו תמנון, לשלוח ידיים להמון צורות של יצירה כדי לבטא את העולם הפנימי שלי, כמו שהמוזיקה שלי היא חלק ממשהו ויזואלי שאני רואה בראש שלי, משהו שאתה כמאזין יכול לדמיין אותו". המשפט הזה היה יכול לצאת בקלות מאוד מהשיחה הנהדרת של אתמול בלילה, אבל במקום זאת הוא יוצא מראיון מרתק שנערך עם מורפלקסיס שלנו, באחד הבלוגים של דה מארקר קפה. בואו לקרוא ליהנות, אפילו אני למדתי כמה דברים חדשים על הבחור שלנו. התגובות, אגב, מפתיעות בהתלהבותן. עוד על התכנית להשתלת מורפלקסיס בלבבות הרבבות – בעתיד הקרוב.

אבל מה עם דויד פרץ?
לא שכחנו גם את דויד, אל דאגה. עד לאחרונה בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה The Marker Women, אבל יש. ודבורה דויטש כתבה שם על הייקו בלוז דברים יפים.
חוצמזה, בחור נהדר בשם זולי, אותו אני מחבב וירטואלית כבר שנים, כותב ביקורת בהמשכים על הייקו בלוז בפורום מוזיקה ישראלי בוויינט. כיף שדברים כאלה קורים. הנה ציטוט טעים: "העובדה שמדובר במוזיקה אקוסטית לחלוטין מכניסה את "הייקו בלוז" לנישה פולקית שהוא ממש לא מתאים לה. בראש ובראשונה "הייקו בלוז" הוא אלבום מקורי, עצמאי ונועז. הוא לא מתחבר לשום סצינה ואי אפשר להשוות אותו לשום אמן חי. בטח שלא במקומותינו".
ועוד משהו מקסים – באתר של מוזיקה 24 עשו כתבת-שרשרת לראש השנה, בה שאלו את דניאל סלומון מהו אלבום השנה הישראלי שלו. הוא בחר בשלומי שבן, ואז שאלו את שבן, וכן הלאה. גם דויד שלנו נוכח שם למרבה השמחה, בין שני אמנים נפלאים לא פחות. תציצו.

וחוצמזה,
כמעט מיותר לציין אבל אף פעם לא באמת מיותר: שנה טובה לכולכם, חברים, מכולנו כאן בהיס רקורדס. שנה של בריאות ואהבה ואתגרים וסיפוק והעשרה מכל סוג שתרצו, והמון, אבל המון מוזיקה מצוינת.
מקווים להמשיך ולהפתיע, לעניין ולשמח אתכם עוד שנה נוספת לפחות.

The Hisses