באולפן עם מורפלקסיס

ביום שישי שעבר נסענו, חברתי אביטל ואני, לבקר את בנימין לערב של בילוי חברִי איתו ועם מתוקתו יעל. קבענו על סרט בדיוידי וגלידת בן אנד ג'ריז (שמהר מאוד הפכה ל"בני אנד יעלי'ז"). כשהגענו לבית פגשנו בחוץ את פניו המאירות של פאפא-מורפלקסיס, ואת שיניה החשופות של הכלבה שלו, שושה. אל תתנו לשם להטעות אתכם, אני טוען שמדובר בדוב פרא. אביטל, לעומת זאת, לא תסכים שהשיניים החשופות יטעו אתכם, מדובר בגורה מתוקה שכלואה בגוף של רוטוויילר עצום בגודלו.
כלבים aside, כשנכנסנו לחדר של בני מצאנו אותו יושב על המיטה לצד יעל, עם גיטרה חשמלית ביד, ומוציא צלילים שלא אמורים לצאת מגיטרה. כמה ימים קודם לכן הוא רכש כמה צמד אפקטים חדשים, ועכשיו הוא נהנה להשוויץ בהם ליעל.

בשנה האחרונה התרגלתי כל כך לחשוב על בני כעל בנימין השותף שלי בהיס רקורדס, שכאילו נדחקה מהמוח שלי העובדה שהוא קודם כל מוזיקאי. כשנכנסנו לחדר שלו ביום שישי ואני רצתי מיד לחבר את האפקט השני ולשחק בכל הכפתורים שאדם לא-מוזיקלי כמוני יכול לשחק בהם (בני רק המשיך לנגן וחייך כמו סבא חכם שנותן לנכדים שלו להשתולל כמה שירצו), נזכרתי בבת אחת איזה מוזיקאי מצוין הוא ולמה לצד העובדה שבנימין אסתרליס הוא חבר כל כך קרוב שלי, אני פשוט מעריץ את מורפלקסיס. [הערה לאלה שהצטרפו לבלוג שלנו זה עתה: מורפלקסיס הוא שם הבמה של בנימין כמוזיקאי, לא מחלת מין.]

בשנה שעברה התחיל מורפלקסיס לעבוד על האלבום הרביעי שלו. זו עבודה שנמשכת הרבה זמן ועברה הרבה תהפוכות בדרך, ואני מניח שעוד תימשך לא מעט זמן. אחרי כמה סקיצות שהוא הסכים לתת לי, הוא החליט שהוא לא נותן לי יותר לשמוע שום דבר, לא מגלה לי שום דבר, ובאופן כללי משאיר אותי מחוץ לאולפן שלו בכל הנוגע לאלבום הבא. זה מקובל עליי – אני יודע שיש לי נטייה להיות מבקר מוזיקה גם כשצריך רק לשתוק ולהנהן. אבל לכל הרוחות, אני סקרן.

ביום שישי, אחרי שהגיטרה הונחה במקומה, ניגשתי לאחד משני המחשבים של בני (אחד לאיטרנט, השני ל"עבודה" – עריכת וידאו, הקלטת מוזיקה ועיבוד תמונות). על המסך עמד חלון של וינאמפ עם קטע בן 3 שניות שנקרא פשוט Drum loop או משהו כזה. הסקרנות הרגה אותי אז לחצתי פליי. הקשבתי ללופ כמה פעמים וחשבתי שוב, בפעם המיליון, איך דברים שהם כל כך טבעיים ובסיסיים לבני כמוזיקאי ולי כמאזין – כמו לופ תופים גרובי – הם כל כך נדירים ולא מובנים מאליהם במוזיקה הישראלית. זה חלק ממה שאני כל כך אוהב במוזיקה של מורפלקסיס, הוא מתבסס על תרכובת מאוד מסוימת של השפעות. לא תמצאו בכל הארץ מישהו שמשלב השפעות איזי-ליסנינג מהסבנטיז, אלקטרוניקה מוקדמת ומאוחרת, מוזיקת פסקולים ישנה, ניק קייב וטום ווייטס. חפשו. נראה אתכם.

בני היה כפי הנראה במצב רוח טוב באותו ערב, כי אחרי הלופ הוא החליט לשבור את איומיו, והשמיע לי שלבים התחלתיים של שני קטעים מהאלבום החדש. באף אחד מהם אין עדיין ערוץ שירה (ואחד מהם יישאר אינסטרומנטלי, לדברי הבוס), אבל שניהם היו מאוד שונים זה מזה, ועשו לי המון חשק ומעט מאוד סבלנות לחכות.
זה ייקח זמן, חודשים, עד שהאלבום הרביעי יהיה מוכן (אחריו, כך אומר בנימין כבר מזמן, הוא מתכנן אלבום בעברית סוף סוף. אני מתכוון להציק לו עם זה בבוא הזמן). עד עכשיו בנימין תמיד קיטר, חצי בצחוק, ש"היי! גם אני אמן של הלייבל!" – כי אני תמיד שכחתי אותו כשציינתי את שני ודויד. אבל מה לעשות שלא הייתי שם בלידה של האלבומים שלו, ובשלהם כן. זה פשוט מרגיש אחרת, תשאלו כל אמא. אתמול בלילה נפגשנו שוב בתחנת דלק נידחת באמצע הלילה, כפי שאנחנו אוהבים לעשות, וזממנו מזימות ושרטטנו תכניות. ייתכן ואנחנו הולכים להפתיע אתכם קצת.

אין עדיין מה לדבר, אין עדיין מה לחכות אפילו לאלבום הרביעי. המורפלקסיס יגמור אותו בזמנו ובקצב שלו, ועל אף סקרנותי אני יודע שרק סבלנות היא הדרך כאן, ועליי להניח את קוצר הרוח בצד.
אבל לערב אחד נזכרתי כמה כיף לשמוע אותו עושה מוזיקה. לדעת שהוא מתכנן להופיע בעתיד הקרוב. לחזור ולשמוע את האלבומים הקודמים שלו ולהיזכר שהמוזיקאי המצוין הזה עם השם שקשה יותר לשווק מאשר דויד פרץ, הוא השותף שלי ללייבל.
איזה כיף.