Hiss Records

בשעה טובה, חנות-העל Amazon פתחה את חנות ה-mp3 המדוברת שלה, בה היא מציעה אך ורק קבצי mp3 ללא כל מגבלות, אותם אפשר לנגן בכל נגן ובמחיר שווה לכל נפש (בין 0.89$ ל-0.99$ לשיר). כמו iTunes – אבל חופשי יותר.

ונחשו מה? גם אנחנו שם. For Real.

בזיל הזול תוכלו לרכוש לעצמכם גירסה דיגיטלית של Bloodlines (תמורת 6.93$), או אחד מאלבומיו של מורפלקסיס (8.99$ לכל אחד), ובקרוב גם את הייקו בלוז. הייקו בלוז, שעוד לא הגיע לאמאזון או iTunes, הגיע השבוע ל-eMusic
, שגם היא מוכרת מוזיקה ללא מגבלות. (אגב, אם אתם מאזינים לדגימות מהשירים בחינם, אנחנו מקבלים איזה סנט על כל השמעה. ברצינות).

מי צריך דיסקים?
(התשובה: אנחנו)

שנה טובה, חברים ויקירים!
אנחנו מקווים שהשנה האחרונה הייתה טובה אליכם, ושהבאה עלינו לטובה תהיה אפילו יותר טובה.

כבכל ראשנה, גם השבוע מתרגשים עלינו עשרות של סיכומי שנה כאלה ואחרים בעיתונים, אתרים, בלוגים ושלל מדיה אחרים (השבוע גיליתי ש"מדיה" היא צורת הרבים של "מדיום", אז אני מתנסה בשימוש מושכל במילה). למרבה השמחה הגדולה שלנו, אלבומי Hiss שיצאו בשנה האחרונה – שני קדר ודויד פרץ – נכחו בכמה וכמה סיכומים כאלה וקיבלו ציונים לשבח משלל מבקרים. מכיוון שפתחנו את כל הלייבל הזה בעיקר כדי שנוכל להשוויץ ממש הרבה, קבלו את השווצות ראש השנה שלנו:

ערוץ 24 בחר לסכם את השנה בצורת שרשרת – כל אמן סיפר מהו אלבום השנה שלו, ומושא בחירתו בחר את הבא בתור. גם דויד פרץ נמצא שם, נבחר על ידי נעם רותם ובוחר את רונה קינן.

אתר אינדי בחר הן בהייקו בלוז והן ב-Bloodlines כאלבומי השנה שלו. צ'ילי כתבה על הייקו בלוז, וגם על Bloodlines. שני ודויד גם הוזמנו, כמו שאר נבחרי השנה, לבחור בעצמם את אלבום השנה שלהם.

ציפי מורדי מאתר בידור ובמה בוחרת את אלבומי השנה שלה, וביניהם גם הייקו בלוז. היא כותבת: "לא שחשבתי שדויד פרץ, גיבור גיטרת הדוברו, יכול להוציא תחת ידו משהו רע, אבל הדיסק הזה כל כך טוב".

אתר המוזיקה קיוב מיקם את הייקו בלוז במקום השביעי במצעד אלבומי השנה שלו. בין השאר נכתב שם: "ספורים האמנים הפועלים בארצנו על פי תורה סדורה, שמקורה בהבנה שורשית למוסיקה ולמקורותיה, כשבדרך הם מצליחים לשלב מזרח (הייקו) ומערב (בלוז דרומ-ארה"בי), לכתוב שירים עם משמעות כמעט קוסמית ולסנדק שתי זמרות".

הבלוגר שגיא ב מכתיר את הוצאת הייקו בלוז בתור הרגע המרגש של השנה. הוא כותב: "ההוכחה שאפשר לנצח את המערכת, ולהגיע רחוק, כשיש לך המון כשרון והמון חוכמה והמון רצון ואהבה גדולה למוסיקה".

פורום מוזיקה ישראלית ב-Ynet הזמין את שלל גולשים וקוראיו לסכם, לדרג ולבחור. אצל הגולש עיר מקלט צועד הייקו בלוז במקום השמיני, וחוזר ומופיע כמעט בכל סיכומי השנה של הגולשים שם – איזה כיף!

ואחרון חביב (בינתיים?) – צ'ילי המוזכרת לעיל מאתר אינדי השתתפה גם היא בסיכום של פורום מוזיקה ישראלית ב-Ynet. צ'ילי הנפלאה כתבה כאלה מילים חמות על תוצרי הלייבל, שלא נותר לנו ולאמנינו אלא להסמיק. בין שאר בחירותיה היא הכתירה את "מקום בתוכי" לאחד משירי השנה שלה, את ההופעה האחרונה של שני קדר בלבונטין ואת ההופעה האינטימית של דויד פרץ על הגג ברעננה לשתיים מההופעות הטובות של השנה, ואף הגדילה והכתירה אותנו (כן, אותנו!) ללייבל השנה. לו עגבנייה הייתה יכולה להסמיק – זה היה הצבע של לחיינו כעת!

אנא מכם, עזרו לנו להשלים את קטלוג ההשווצה השנתי שלנו. מצאתם עוד איזכורים לאמני ועיסוקי הלייבל בסיכומי השנה? גלגלו אותם לפתחנו במערכת התגובות המשוכללת-רצח שלנו!

איזה כיף היה בלבונטין ביום שלישי, אה?

תצלום: איתי סקלי

*בהמשך הפוסט – גם על מורפלקסיס, וגם על דויד פרץ

מי שלא הגיע, הפסיד הופעה גדולה של שני קדר שאמנם הייתה חולה, ואמנם הייתה קצת לחוצה, אבל לפרקים הייתה פשוט On Fire. זו הייתה הופעה ראשונה עם ההרכב שכולל לצד חיים רחמני וגיא ביבי גם את יהוא ירון הנפלא על הבס והקונטרבס, ואי אפשר להמעיט בתרומתו. סולו הקונטרבס שלו באחד השירים הרטיט לא רק את הרמקולים והקירות אלא גם את לבבות כל הנוכחים כולם. עברה בי צמרמורת ארוכה. הבנאדם פשוט עושה אהבה עם הקונטרבס, כפי שהגדירה זו חברתנו עידית. גם חברנו מורפלקסיס עלה לכמה שירים כגיטריסט נוסף והתגלה כמכשף-גיטרות ממדרגת הנויז הראשונה.
ובאמצע, בין כל הבחורים האלו עם הסמלים הפאליים שלהם ביד, ישבה שני. מפשירה לאט מול הקהל, מתמודדת בגבורה עם הפשלות הטכניות, ההצטננות ושאר הקשיים, וברגעי השיא מתיכה את כל האנשים השונים שעל הבמה ובקהל לאורגניזם אחד. גם בגלל השירים המצוינים והביצועים שלהם (שחלקם, יש להודות, דורש עוד ליטוש בהרכב החדש), ולפעמים מהסיבה הפשוטה והלפעמים נחבאת מעין, שרק בגללה כולנו היינו שם.

באדיבות פרנק זעתר

שיאי הערב, בשבילי, היו שני קדר ומורפלקסיס מבצעים את הגירסה המדהימה שלהם ל-"Heartbreak Hotel" (בוידאו), כולל גיטרת הבס שנפלה מבנימין באמצע השיר (גם החשמלית נפלה ממנו, משהו לא בסדר עם הבחור הזה) "Ink" שהיה פשוט מופלא ומדהים, ושני קאברים – אחד לשיר של The The, והשני ל-Stars (שאת הביצוע שלו, מהופעה אחרת, אתם יכולים להוריד בפוסט הזה).

הבחור שהגיטרות נושרות ממנו כמו עלים

אחרי ההופעה בנימין העמיס לאוטו הקטנטן שלו את הגיטרה, המגבר, הדיסקים שמכרתי בכניסה וגם אותי ואת שני אחיי ונסענו נסיעה לילית צפונה. אחרי בורקס גבינה וכוס קפה, כששני האחים נוחרים במושב האחורי, בני ואני פטפטנו לנו את כל הדרך היפה והשקטה, מנסים להרכיב "רשימת אלבומים מושלמים", מנתחים את ההופעה של הלילה ומספרים זה לזה חוויות מהימים האחרונים בהם כמעט ולא דיברנו, שלא כהרגלנו (אני הייתי אצל החברה, מה שאומר שלא ממש טרחתי לבדוק מיילים או לענות לטלפונים). כשהגענו אליי הביתה כבר היה שלוש וחצי בבוקר, אבל השמיים נצצו כמו ענק יהלומים והרוח הייתה סתווית אז נשארנו לשבת על קצה המדרכה ולדבר עוד ועוד. הפעם הנושא היה ההופעה העתידית המיוחלת של בני, הופעה אמיתית של מורפלקסיס כמורפלקסיס, עם הרכב קבוע מאחוריו. ניסינו לחשוב ביחד איך צריך להיות מורכב הרכב הנגנים שעל הבמה ואיך בני מתכוון לחבר בהופעה חיה בין כל הסגנונות שהוא נוגע בהם, מרוק ועד גרוב ואלקטרוניקה ואפילו נגיעות ג'זיות (בלי שהג'ז יהיה נחנחי). זו חתיכת שאלה קשה, והעלינו רעיונות ואז נסחפנו לדיון ארוך ומרתק על תהליכי יצירה אמנותית על צדדיה הרבים. היו רגעים בהם הצטערתי שאני לא מקליט את השיחה ומפרסם אותה אחר כך בבלוג.

"אני לפעמים מרגיש שאני חייב לפעול כמו תמנון, לשלוח ידיים להמון צורות של יצירה כדי לבטא את העולם הפנימי שלי, כמו שהמוזיקה שלי היא חלק ממשהו ויזואלי שאני רואה בראש שלי, משהו שאתה כמאזין יכול לדמיין אותו". המשפט הזה היה יכול לצאת בקלות מאוד מהשיחה הנהדרת של אתמול בלילה, אבל במקום זאת הוא יוצא מראיון מרתק שנערך עם מורפלקסיס שלנו, באחד הבלוגים של דה מארקר קפה. בואו לקרוא ליהנות, אפילו אני למדתי כמה דברים חדשים על הבחור שלנו. התגובות, אגב, מפתיעות בהתלהבותן. עוד על התכנית להשתלת מורפלקסיס בלבבות הרבבות – בעתיד הקרוב.

אבל מה עם דויד פרץ?
לא שכחנו גם את דויד, אל דאגה. עד לאחרונה בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה The Marker Women, אבל יש. ודבורה דויטש כתבה שם על הייקו בלוז דברים יפים.
חוצמזה, בחור נהדר בשם זולי, אותו אני מחבב וירטואלית כבר שנים, כותב ביקורת בהמשכים על הייקו בלוז בפורום מוזיקה ישראלי בוויינט. כיף שדברים כאלה קורים. הנה ציטוט טעים: "העובדה שמדובר במוזיקה אקוסטית לחלוטין מכניסה את "הייקו בלוז" לנישה פולקית שהוא ממש לא מתאים לה. בראש ובראשונה "הייקו בלוז" הוא אלבום מקורי, עצמאי ונועז. הוא לא מתחבר לשום סצינה ואי אפשר להשוות אותו לשום אמן חי. בטח שלא במקומותינו".
ועוד משהו מקסים – באתר של מוזיקה 24 עשו כתבת-שרשרת לראש השנה, בה שאלו את דניאל סלומון מהו אלבום השנה הישראלי שלו. הוא בחר בשלומי שבן, ואז שאלו את שבן, וכן הלאה. גם דויד שלנו נוכח שם למרבה השמחה, בין שני אמנים נפלאים לא פחות. תציצו.

וחוצמזה,
כמעט מיותר לציין אבל אף פעם לא באמת מיותר: שנה טובה לכולכם, חברים, מכולנו כאן בהיס רקורדס. שנה של בריאות ואהבה ואתגרים וסיפוק והעשרה מכל סוג שתרצו, והמון, אבל המון מוזיקה מצוינת.
מקווים להמשיך ולהפתיע, לעניין ולשמח אתכם עוד שנה נוספת לפחות.

The Hisses

1.
חברים! חברות! חששנו שזה לא יקרה שוב לעולם, אבל שני קדר מתגברת יותר ויותר על פחד הבמה המפורסם שלה, ומתחילה להופיע יותר ויותר. איזה כיף!
השבוע תוכלו לתפוס אותה בלבונטין 7, ביום שלישי ב-22:30. כרטיס יעלה 40 ש"ח, ושני כבר הכינה פלאייר יפהפה לעניין.

על הבמה: בקונטרבס ובגיטרה בס יאחז בכישרון יהוא ירון (רות דולורס וייס, שישה נגנים שמחים), בפסנתר ובגיטרה יפליא חיים רחמני (התזמורת הטרופין של איליאן פאנסנסוי), ובתופים יכה ברגישות גיא ביבי (פרויקט הגומיה). יתארח גם בנימין אסתרליס (מורפלקסיס) לכמה שירים מרטיטים.
תבואו! יהיה מעולה.

2.
אני חייב להודות, בלי להתבייש הרבה, שאף פעם לא ממש הבנתי את קובי אור. קובי אור נחשב בעיני רבים, רובם מתל אביב, למבקר הרוק החשוב ביותר שצעד על אדמת הקודש בארצנו. הוא נראה כבוהמיין מדובלל, לא ממש עובד בשום מקום קבוע למיטב ידיעתי, וכותב זרמי תודעה מאתגרים מאוד, כשהוא כבר כותב. פעם הוא היה מבקר מוזיקה בכל מיני עיתונים, היום הוא עושה את זה בצורה מאוד לא עקבית. השבוע הוא כתב על הייקו בלוז בעכבר העיר, ואני חייב להודות שפשוט לא הבנתי כלום. יכול להיות שהיו אנשים שהתמוגגו, אבל אלמלא היה ציון מספרי, בחיים לא הייתי מבין אם הוא אהב את האלבום או לא, למשל.
כך או כך, ייתכן ונעלה לפה סריקה של זה בקרוב. עד אז, חפשו את העכבר הקרוב לביתכם ופתחו במדור המוזיקה שלו.

בנוסף, מתחת לכתבה היה שיקלול של ציוני המבקרים לאלבום, והייקו בלוז קיבל 9 מתוך 10! וואו!!!

ביום שישי שעבר נסענו, חברתי אביטל ואני, לבקר את בנימין לערב של בילוי חברִי איתו ועם מתוקתו יעל. קבענו על סרט בדיוידי וגלידת בן אנד ג'ריז (שמהר מאוד הפכה ל"בני אנד יעלי'ז"). כשהגענו לבית פגשנו בחוץ את פניו המאירות של פאפא-מורפלקסיס, ואת שיניה החשופות של הכלבה שלו, שושה. אל תתנו לשם להטעות אתכם, אני טוען שמדובר בדוב פרא. אביטל, לעומת זאת, לא תסכים שהשיניים החשופות יטעו אתכם, מדובר בגורה מתוקה שכלואה בגוף של רוטוויילר עצום בגודלו.
כלבים aside, כשנכנסנו לחדר של בני מצאנו אותו יושב על המיטה לצד יעל, עם גיטרה חשמלית ביד, ומוציא צלילים שלא אמורים לצאת מגיטרה. כמה ימים קודם לכן הוא רכש כמה צמד אפקטים חדשים, ועכשיו הוא נהנה להשוויץ בהם ליעל.

בשנה האחרונה התרגלתי כל כך לחשוב על בני כעל בנימין השותף שלי בהיס רקורדס, שכאילו נדחקה מהמוח שלי העובדה שהוא קודם כל מוזיקאי. כשנכנסנו לחדר שלו ביום שישי ואני רצתי מיד לחבר את האפקט השני ולשחק בכל הכפתורים שאדם לא-מוזיקלי כמוני יכול לשחק בהם (בני רק המשיך לנגן וחייך כמו סבא חכם שנותן לנכדים שלו להשתולל כמה שירצו), נזכרתי בבת אחת איזה מוזיקאי מצוין הוא ולמה לצד העובדה שבנימין אסתרליס הוא חבר כל כך קרוב שלי, אני פשוט מעריץ את מורפלקסיס. [הערה לאלה שהצטרפו לבלוג שלנו זה עתה: מורפלקסיס הוא שם הבמה של בנימין כמוזיקאי, לא מחלת מין.]

בשנה שעברה התחיל מורפלקסיס לעבוד על האלבום הרביעי שלו. זו עבודה שנמשכת הרבה זמן ועברה הרבה תהפוכות בדרך, ואני מניח שעוד תימשך לא מעט זמן. אחרי כמה סקיצות שהוא הסכים לתת לי, הוא החליט שהוא לא נותן לי יותר לשמוע שום דבר, לא מגלה לי שום דבר, ובאופן כללי משאיר אותי מחוץ לאולפן שלו בכל הנוגע לאלבום הבא. זה מקובל עליי – אני יודע שיש לי נטייה להיות מבקר מוזיקה גם כשצריך רק לשתוק ולהנהן. אבל לכל הרוחות, אני סקרן.

ביום שישי, אחרי שהגיטרה הונחה במקומה, ניגשתי לאחד משני המחשבים של בני (אחד לאיטרנט, השני ל"עבודה" – עריכת וידאו, הקלטת מוזיקה ועיבוד תמונות). על המסך עמד חלון של וינאמפ עם קטע בן 3 שניות שנקרא פשוט Drum loop או משהו כזה. הסקרנות הרגה אותי אז לחצתי פליי. הקשבתי ללופ כמה פעמים וחשבתי שוב, בפעם המיליון, איך דברים שהם כל כך טבעיים ובסיסיים לבני כמוזיקאי ולי כמאזין – כמו לופ תופים גרובי – הם כל כך נדירים ולא מובנים מאליהם במוזיקה הישראלית. זה חלק ממה שאני כל כך אוהב במוזיקה של מורפלקסיס, הוא מתבסס על תרכובת מאוד מסוימת של השפעות. לא תמצאו בכל הארץ מישהו שמשלב השפעות איזי-ליסנינג מהסבנטיז, אלקטרוניקה מוקדמת ומאוחרת, מוזיקת פסקולים ישנה, ניק קייב וטום ווייטס. חפשו. נראה אתכם.

בני היה כפי הנראה במצב רוח טוב באותו ערב, כי אחרי הלופ הוא החליט לשבור את איומיו, והשמיע לי שלבים התחלתיים של שני קטעים מהאלבום החדש. באף אחד מהם אין עדיין ערוץ שירה (ואחד מהם יישאר אינסטרומנטלי, לדברי הבוס), אבל שניהם היו מאוד שונים זה מזה, ועשו לי המון חשק ומעט מאוד סבלנות לחכות.
זה ייקח זמן, חודשים, עד שהאלבום הרביעי יהיה מוכן (אחריו, כך אומר בנימין כבר מזמן, הוא מתכנן אלבום בעברית סוף סוף. אני מתכוון להציק לו עם זה בבוא הזמן). עד עכשיו בנימין תמיד קיטר, חצי בצחוק, ש"היי! גם אני אמן של הלייבל!" – כי אני תמיד שכחתי אותו כשציינתי את שני ודויד. אבל מה לעשות שלא הייתי שם בלידה של האלבומים שלו, ובשלהם כן. זה פשוט מרגיש אחרת, תשאלו כל אמא. אתמול בלילה נפגשנו שוב בתחנת דלק נידחת באמצע הלילה, כפי שאנחנו אוהבים לעשות, וזממנו מזימות ושרטטנו תכניות. ייתכן ואנחנו הולכים להפתיע אתכם קצת.

אין עדיין מה לדבר, אין עדיין מה לחכות אפילו לאלבום הרביעי. המורפלקסיס יגמור אותו בזמנו ובקצב שלו, ועל אף סקרנותי אני יודע שרק סבלנות היא הדרך כאן, ועליי להניח את קוצר הרוח בצד.
אבל לערב אחד נזכרתי כמה כיף לשמוע אותו עושה מוזיקה. לדעת שהוא מתכנן להופיע בעתיד הקרוב. לחזור ולשמוע את האלבומים הקודמים שלו ולהיזכר שהמוזיקאי המצוין הזה עם השם שקשה יותר לשווק מאשר דויד פרץ, הוא השותף שלי ללייבל.
איזה כיף.