מחוץ לתמונע
8 אוג'
בשש ומשהו אחר הצהריים התקשרתי לדויד, שהיה כבר בתמונע, כדי לתאם כמה תיאומים קטנים. "מה אתה עושה עכשיו?" הוא שאל, ואני נאלצתי להודות על האמת: קונה גרביים. "איזה כיף לך!" הוא הגיב והצליח להעלות על פניי הבעת הפתעה משועשעת. כיף? גרביים? נראה שצריך להיות אומלל במיוחד כדי שהרעיון של "כיף" בשבילך יהיה רכישת גרביים. "אז מה אתה רוצה שנביא לך ליום ההולדת?" הקשיתי עליו. "גרביים", הוא ענה בלי לחשוב פעמיים, "שחורות כאלה דקות עם הפס למעלה".
קצת לפני עשר בערב הצלחתי לדחוק את חברתי אביטל לחנייה הגרועה ביותר בתולדותיה (אשמתי, אני כיוונתי אותה מבחוץ) מחוץ לתיאטרון תמונע. הפעם לא חזרנו שש עשרה פעמים על אותו כביש בדרום תל אביב כדי למצוא את רחוב שונצינו. מעבר לכביש מהמועדון התקהלה קבוצת אנשים קטנה שנראתה כמו דויד ולהקתו. כשהתקרבנו גילינו שהם באמצע חזרות לשיר חדש. דויד ויוחנן ישבו עם הגיטרות וסביבם עמדה שאר הלהקה עם כלים או בלעדיהם – אלעד, למשל, החליף את גיטרת הבס בהמהומי "פום, פום, פום, פום". היה מוזר ונפלא ומשובב נפש לראות את החמישיה הזו יושבת ועומדת באמצע הרחוב ומנגנת עם שמחת חיים של תזמורת קרקס שלמה. דויד מתבלבל במילים ויוחנן מזכיר לו שפה צריך להיות בכלל קטע מעבר, ניסים נותן קצב עם הטמבורין ונדב עושה פרצוף חמוץ כשהוא צריך לנגן פראזה חמודה במיוחד באקורדיון, וכולם שמחים ושרים ומתבלבלים וחוזרים שוב ובשבילם זה הדבר הכי טבעי, בשבילם זו הכנה. בשבילנו – בינתיים גם בני, ערן כ"ץ מלטאת האמבט וחברתו אפרת הצטרפו – זה קסם.
מה יכולתי לעשות? ניגשתי לדויד תוך כדי שיר ותחבתי שני זוגות גרביים שחורים לכיס חליפתו.
ההופעה אמש בתמונע הייתה יפה, ועצובה, ונהדרת, ומלאה בשמחת-עצוב כזו, מהסוג שיש בעיקר בהייקו בלוז. הפרידה מהלהקה והתקופה הלא קלה שעוברת לאחרונה על דויד ניכרה, למרבה ההפתעה, בעיקר בדויד. חברי הלהקה האחרים נראו חדורי מרץ והתלהבות בעוד דויד נשמע משכנע קצת יותר מדי בשירים עצובים כמו "ניסיתי ונכשלתי" או "ערים וזיכרון 2".
לא אתחיל להשתפך פה בביקורת הופעה שלמה, כי זה מוזר שאנשי הלייבל יכתבו ביקורת מפורטת להופעה של אמן הלייבל, אבל ישבתי באמצע השורה הראשונה (בניגוד להופעת ההשקה, בה ישבתי בפינה הרחוקה) ואני די בטוח שגם מהשורה האחרונה ראו את הדמעות של דויד ואת העצב האמיתי נוזל ממנו ביום ההולדת העצובשמח הזה. וזו למרות כל השמחה שהייתה אתמול על הבמה וסביבה, למרות הקהל העולץ והצוחק והמעודד. הייתה התרגשות – לטוב ולרע.
בנימין היקר שלנו עובד השבוע כמו חמור (גם אני, אבל הוא הרבה יותר) והוא בכלל לא יהיה בבית עד I don't know when. אני מספר לכם את זה כי יש לנו את כל ההופעה מוקלטת באיכות סבירה ביותר, כולל נעם רותם וכולל קטעי המעבר וכולל את נדב אזולאי מפיל את האקורדיון על הבמה וכולם צוחקים, וכולל את בעיות הסאונד של ההתחלה וכולל הכל. עוד לא החלטנו אם לתת פה את ההופעה כולה להורדה או רק חלקים נבחרים ממנה, אבל כך או כך, בני צריך לטפל קצת בהקלטה קודם ולעשות קימפרוסים ומילים משונות אחרות – וזה יקרה רק בעוד כמה ימים. אז התאזרו בסבלנות, ותקבלו בסוף אחלה מתנה.
חוצזמה, בדרך החשוכה והיפה צפונה בסוף הלילה, על בורקס וסמבוסק גבינה מהכיכר בחדרה, ניהלנו שיחת-לייבל ארוכה וחשובה מהסוג שמזמן לא היה לנו הפנאי לנהל. החלטנו החלטות, הרהרנו הרהורים, הפקנו לקחים וגלגלנו שאלות. חשוב לעשות את זה מדי פעם, חשוב לעשות את זה כל הזמן, ולנו לא היה זמן בחודשים האחרונים. והרגשנו שמשהו מתפספס לנו, ואני שמח שאתמול בלילה, עם צלילים של שוגי אוטיס ושלל אוספים מצוינים של בני ברקע, הספקנו סוף כל סוף לדבר כמו שצריך, באריכות ובסבלנות, על דברים מהותיים ללייבל. וגם עלו לנו כל מיני רעיונות חדשים. אז יהיה מעניין, בסופו של דבר כל תוצאות השיחה הזו ודומותיה זולגים החוצה וגם אתם מרגישים ורואים (ובעיקר שומעים) אותן.
בינתיים הסינגלים שלנו תקועים בדרך לרדיו, אף אחד לא יודע למה כל המעטפות שלנו לא הגיעו לקול ישראל ולגלגלצ ולשום מקום, אבל אנחנו כבר מורגלים בתקלות ובעיות, ונתגבר גם על אלה. עברנו קשות מהן.
אה, ותמונות מההופעה יש גם כן – הן יגיעו אליכם ברגע שהן יגיעו גם אלינו 
Keep on keeping on,
ההיסים.
היתה הופעה ממש טובה, החל מהחזרות בחוץ וכלה באקורד האחרון. קצת חבל לי שלא יהיו עוד כאלה… אבל שוין – אנשים מתפתחים וזזים.
אני אשמח לשמוע שוב את ההקלטה של נדב מפיל את האקורדיון ומפיל את כולם מצחוק!
אגב – יש הקלטה של שיחת-הלייבל-הלילית (לייבלילית)? כי זה ממש מעניין
לא יודעת מה איתכם, אבל תמיד ביומולדת אני שוקעת ל"ספירות מלאי". לא תמיד יוצאים "טוב" מספירות שכאלו.
דויד, שאינו מהסוג המחפף ביצירתו ובכלל, החליט לעבור את יום הולדתו איתנו בהופעה בתמונע. וגם את ההתחלה החדשה ללא חבורת האנשים שליוותה (תרתי) אותו כל כך הרבה זמן.
מצד אחד, עצבותו ניכרה לעין (תרתי) וללב (תלתי) מצד שני איפה עוד יקבל אדם גלים כאלו של אהבה והערכה מערימה אוהבת של אנשים שלא נקרו למקום בטעות.
היתה הופעה טובה. חשובה. עצובה. המוסיקה נכנסה לי ללב והלב שלי יצא אל דויד.
יש משהו במוסיקה שלו שנכנס ומתרווח בטבעיות על ספת הלב שלי.
איזה אוצָר שהוא. איזה ברי מזל אנחנו.
(-:
אני מסכים איתך, נחבאת, למרות שבאופן אישי אני לא נוטה לחשבונות נפש דווקא ביומולדת. ביומולדת אני משתדל לחגוג ולשמוח מעצם העובדה שאני בר מזל מספיק כדי לחיות עוד שנה עם חברים ואנשים שאני אוהב.
את ספירת המלאי אני משאיר ליום כיפור
ערן – אני ממש מקווה שנוכל להעלות בסוף את ההופעה כולה. מבחינתי אין בעיה, אבל בני הוא הרבה יותר איסטניסט-סאונד ממני, ובטח יהיו לו השגות בעניין. וגם לדויד יש מילה בעניין, כמובן.
ושיחת הלייבל הוקלטה לארכיב הלייבל בלבד. סתם, נראה לך? יש דברים שאנחנו לא רוצים שתשמע
צר לי על הנדושות אבל יופי של רשומה. המגע האישי של בלוגכם כ"כ מרענן ומלביב. עשתה לי את הערב, הרשומה הזו.
.
.
.
*נכון* שזה לא נשמע כמו פרסומת לסבון ידיים היפראלרגני?
ולסיום סיומת: וואי, איזה מטא-קטע! בדיוק השבוע חרשתי תשעת-אלפים-טריליארד פעם על Tangled Up in Blue! קיפ און קיפינג און, דוּד.
אוטרפה, אני לא מכיר את Tangled up, הלכתי דווקא על השיר של קרטיס מייפילד הגדול
גיאחה – מה זה יש דברים שאתם לא רוצים ש*אני* אשמע?
פסיכולוג זה פסיכולוג!