מפזר חום אנושי

כך הגדיר ריי מאתר "אינדי" את הייקו בלוז, בביקורת (או "ביקורת" כפי שריי עצמו מכנה אותה) שכפי הנראה תגלה אפילו לדויד כמה דברים חדשים על האלבום הזה.

אני אוהב לקרוא את הביקורות של ריי (גם בשרת העיוור) לא רק בגלל טעמו המוזיקלי ונקודות המבט השונות שהוא מאמץ לעצמו בכל פעם, אלא קודם כל בגלל שבכל ביקורת שלו אפשר לשים לב – אי אפשר שלא לשים לב – שהוא מקשיב לאלבום שהוא מבקר. הוא באמת באמת מקשיב. הוא לא מריץ את האלבום כמה פעמים ואז יושב לכתוב. הוא לא מרפרף. הוא מקשיב, הוא מצמיד את אוזניות הסטתוסקופ ללב האלבום ולא מסתפק בהקשבה לקולו של הזמר. וזה הצעד הראשון וההכרחי שכל כך הרבה מבקרי מוזיקה שוכחים היום. כולם שומעים את הדיסק, בהחלט, חלקם אפילו מאזינים לו כמה פעמים. אבל מעטים הם אלה שבאמת מקשיבים.

אם אני לא מובן מספיק, נסו לחשוב על זה ככה: אתם יכולים לראות תמונה, ציור כלשהו. נניח, Danae של גוסטב קלימט שתלויה לי עכשיו מעל מסך המחשב. לראות אותה זה להיתקל בה פה או שם. יותר מכך, אפשר להסתכל עליה. זה מה שאני מקווה שאתם עושים עכשיו, אחרי שפתחתם את הציור בחלון חדש. אתם מסתכלים עליו, ומתרשמים לכאן או לכאן: ציור יפה או לא יפה, עושה לכם משהו או לא עושה לכם משהו, הייתם תולים בחדר או לא הייתם תולים. אבל אם אתם רוצים לבקר את הציור הזה, מוטב שתתבוננו בו. לא מזמן גיליתי, באחד הספרים שקראתי, שהמילה "להתבונן" מקורה בשורש ה.ב.נ. כלומר – להתבונן פירושו להסתכל וגם להבין, או להסתכל כדי להבין. אחרי שתתבוננו בציור תוכלו להחליט לא רק אם הציור הזה עושה לכם משהו או לא, אלא מה הוא עושה לכם, ולמה בדיוק.

אולי אתם קוראים עכשיו ומעווים את פרצופכם במחשבה של "למה גיא טורח להסביר לי עכשיו את המובן מאליו?" – אבל אל תשכחו, אנחנו מדברים כאן על ביקורות מוזיקה. אני מבקר מדי פעם אלבומים עבור וויינט, ואני מודה שלא תמיד קל באמת להקשיב לאלבום (בטח לא כשהדדליין נוגס בעכוזך). אני מאוד מאוד משתדל, אבל לא תמיד אני מצליח או מספיק. לפעמים אני סתם מאזין, או רק שומע כמה פעמים. כדוגמה (ואני נותן ביקורות שלי לא כפרסומת עצמית אלא פשוט כי אני לא יכול בביטחה על טיב ההקשבה הספציפי של מבקרים אחרים), לאלבום של ביורק ממש הקשבתי. ל-RJD2 סתם האזנתי כמה וכמה פעמים (אף פעם לא פחות מעשר, כפי שחונכתי היטב ב"שרת העיוור").

גם אני חוטא מדי פעם במה שמרגיז אותי מאוד לקרוא במקומות אחרים (במיוחד כשכותבים על אלבומים של היס, שקרובים לליבי במיוחד) – ביקורות בהן המבקר לא באמת מקשיב לאלבום לפני שהוא כותב עליו. הוא רק שומע אותו.
ריי הוא אחד מהנפלאים שבאמת מקשיבים, ומכך אני מאושר (וגם, כמובן, מהעובדה שהוא אהב את האלבום וכתב עליו ביקורת חיובית).

אלו היו 120 שניות על "חשיבותה של הקשבה בבואך לכתוב ביקורת מוזיקלית בישראל של שנות האלפיים".
[והתמונה הנפלאה לקוחה מכאן, תחת רישיון שיתוף הוגן]