ללכת בין עטיפות, או: המפגש שלנו בו ארזנו, שתינו, אכלנו עוגיות ושמענו את דויד פרץ מנגן על המרפסת
9 יולי
היו אלה צהרי שבת נעימים ושטופי שמש עת שרפתי את התבנית הראשונה של עוגיות הטחינה במטבח של חברתי אביטל. לפני שהספקתי להמציא תירוצים לכל האנשים שהיו אמורים להגיע בכל רגע, צלצל כבר הטלפון. זה היה ג'ים, והוא היה למטה.
כך נפתח יום שבת הגדול שלנו, יום שטמן בחובו 700 עטיפות דיסקים, 5 סוגי עוגיות, 2 סוגי יין ו-1 הופעה ביתית במיוחד של דויד פרץ. אבל עוד נגיע לכל אלה, מיד אחרי תמונת הפתיחה.
בינתיים, ג'ים וחברו תיש (ג'ים נשבע שאף אחד לא זוכר מה שמו המקורי של תיש) היו הראשונים שהגיעו לביתה של אביטל ברעננה. בעוד אביטל ואני נאבקים בעוגיות וכמעט מצליחים לשרוף תבנית נוספת ולהכתים לנצח את שמנו כקונדיטורים, ג'ים ותיש התיישבו בנימוס ועיניהם תרות בציפייה בבית אחר הדיסקים האגדיים.
תוך כדי סחיבת ארגזים והדרכה מהירה ב"איך אורזים את הייקו בלוז" (אני לא מבין, לא קראתם את הבלוג שלנו? חשבתי שכבר הסברנו!), התחלתי לתהות ביני לבין עצמי: למה האנשים הנחמדים האלה, שבהחלט נראים כאילו יש להם כמה דברים מעניינים יותר לעשות בשבת שלהם, עוזבים הכל ונוסעים לרעננה רק כדי שנעביד אותם ללא כל תמורה, מלבד עוגיות חרוכות? בני מתקשר מבאר שבע (הוא נסע לשם מהצפון, המשוגע הזה, כדי לאסוף את דויד פרץ) ומבשר לי שייקח להם בערך שעתיים לצאת. "בוא נלך כבר!" אני שומע את דויד צועק לו ברקע, בעוד אביטל מסבה את תשומת לבי שהתבנית האחרונה, שהכילה ארבע עוגיות בלבד – ובכן – נשרפה.
מתוסכלי-אפייה אך מעודדים מבואם המתקרב של דויד ובני ("כביש 6 זה לאשכנזים!" צועק דויד כשהם מתקשרים מהדרך), אנו מקבלים את פניהם של פרנק וידידתו ענבל (שחגגה יום הולדת אך סירבה לדבר על כך), ערן כ"ץ (שמכחיש בתוקף את העובדה ששם משפחתו הוא ראשי תיבות של "כלבלב צעיר"), נאור (שבא לבד ועל כך קיבל את עיטור העוז הראשון מתוך שניים), וניימן, (שהסכים לספר לנו את מקור כינויו אבל אתם לא תדעו, כי לא הייתם). ערן ונאור אף משפרים את מצב המתוקים ומביאים עמם בראוניז מדהימות (ערן) ועוגיות שוקולד-צ'יפס (נאור, שלא הפסיק להתנצל שהן לא אפויות מספיק). אה, אמרתי 5 סוגי עוגיות: היו גם עוגיות קראנץ'-אגוזים קנויות (שכונו "העוגיות עם הטעם של הלמעלה של הטילון"), בראוניז קפה-אגוזים קנויות, ועוגיות טחינה שאתם יודעים מה עלה בגורלן.
אבל העוגיות אינן העיקר, ובינתיים ארגז נוסף של עטיפות מגיע, הספוגיות מתעופפות לכל עבר, הדיסקים מוצמדים, ענבל ופרנק מניילנים כאילו אין מחר, ותוך שעה קלה נגמרים הדיסקים שהיו ברשותי, ונותר לנו רק לחכות לבני שיגיע עם שאר הדיסקים. באמצע המנוחה והוויכוח "האם ספיידרמן 3 הוא סרט גדול או צאצא השאול", נפתחת הדלת ושני חברינו בני ודויד נכנסים (והמצלמות מתחילות לתקתק).
ניימן (מימין) ודויד לא מספיקים להתחרות למי מהם יש קומבו זקן+שפם משובח יותר (צר לי, ניימן, אבל נראה לי שברור לנו מי מנצח כאן), והדלת נפתחת שוב כדי לאזן את האוכלוסייה: אחרי כל כך הרבה בחורים (מלבד אביטל וענבל, כמובן), מגיעות עוד שלוש בחורות: שני קדר, עידית נרקיס, וקסטה סרבנית הצילום. יחד איתן מגיע גם ידידנו הטוב (והנגן המוכשר) חיים רחמני – וכולנו מתיישבים להתפעל מהחולצה של קסטה, עליה יש לוח סקוצ' קטן שאפשר לכתוב עליו דברים ("היא מצוינת להפגנות", מציינת קסטה).
עכשיו אתן לתמונות לדבר. נא לשים ברקע שיר שמתאים למונטאז' משפחתי מחמם לב בסדרה אמריקאית.
משמאל, עם הפנים אלינו: אביטל לוקחת עוד עטיפה ריקה להדבקה, דויד משעשע את ניימן, שני קדר מצמידה דיסק לספוגית, פרנק מניילן (מוסתר) וענבל מוסיפה מדבקה טרייה לכל עותק.
מימין, עם הגב אלינו: ערן כ"ץ, בלוריתו הנאה, נאור ועידית נרקיס מדביקים ספוגיות כאילו נולדו עם דיסק ביד.
אח, משפחה גדולה ומאושרת עובדת בפרך (עידית מפגינה למצלמה איך בדיוק להדביק ספוגית)
הפסקה. פרנק מוצא זמן להביט בתמונה של עצמו שמצא ברשת
דויד יוצא גם הוא להפסקה קלה במרפסת וכותב לשני קדר הקדשה על הדיסק, בעוד ויקי (הכלבה הערסית) לא יודעת נפשה מרוב אנשים חדשים ונובחת ללא הרף. אני פשוט מת על התמונה הזו.
עוד דיסק אחד, וזהו – 700 עותקים של הייקו בלוז מוכנים, מנוילנים ובבטן כל אחד מהם – דיסק ומדבקה! עכשיו אפשר סוף סוף לצאת החוצה ולפתוח את השיכר!
וכך אכן עשינו, אחרי שחיים ועידית התגברו באומץ-לב על פקק שעם שלא הסכים להיפתח (בבקבוק יין שהוכרז בסופו של דבר כגרוע), פתחנו את שיכר התפוחים שאבא של בני הכין בעצמו (!), ויצאנו למרפסת הגדולה של אביטל, לפוּש. אה רגע, אני רואה שלעידית יש תמונה נהדרת מזמן העבודה, שכוללת את שני סוגי האלכוהול וגם את (משמאל לימין) חיים רחמני החמקמק שכמעט ולא נקלע לעדשתנו, ענבל (ילדת היומולדת!), ערן ונאור. בחזית התמונה: שיכר תפוחים (כתום), בקבוק יין סרבן (ירוק). תמונות נוספות אפשר לראות בפליקר של עידית.
איכשהו, לא יצאה לנו אף תמונה טובה בחוץ, אז אתקצר מילולית: הבטנו בנוף הרענני-כפרסבאי, הרבצנו לשק אגרוף, שתינו שיכר תפוחים שנגמר תוך שנייה (ניימן החנון שתה תה, וכל קוראי הבלוג עתיר-הבירה שלו מוזמנים ללעוג לו כאן בפומבי), פטפטנו על הא ועל דא ומעט על פא, והיה ממש כיף (וגם ממש נעים, אחרי שהחום חלף לו).
אחרי זמן מה שלף דויד את הדוברו, ומול קהל מכור-מראש על מזרונים שלף את אצבעותיו המיומנות, ואנחנו קיבלנו מיני-הופעה מגה-אינטימית.
שמענו ושרנו את "עצוב כמו מים", שעידית אף צילמה בוידאו עם סאונד מחריד:
שמענו גם את "הרכבת", שיר חדש, ובין לבין דיברנו. דויד סיפר לנו על אמא שלו, שבוכה ב"ניסיתי ונכשלתי" אז היא מעבירה אותו תמיד קדימה; על אנשי עיריית באר שבע שביקש ממנו לשנות את השורה "תקועים בבאר שבע", ועל המקור האמיתי ממנו נגנב "הרכבת" (עידית צילמה גם את זה, וכשהווידאו יעלה נוסיף פה לינק). בשלב מסוים שני ביקשה שיר של ג'קסון סי פרנק, ואף על פי שהיא שרה מהקהל בביישנות, נוצר מין דואט קטן ביניהם. כשדויד רצה לשיר שיר מתוך האלבום של בלובנד, נאור הגיבור התנדב לתפוס את הגיטרה השנייה וללוות את דויד באקורדים (נאור: "כמה מהר אתה רוצה שאנגן?" דויד: "הכי לאט שאתה יכול").
הקהל היה, ובכן, דבוק למקומו (פהההההה!)
וזהו, בעצם. חלק מהחברים היו צריכים כבר לנסוע הביתה לפני איגי פופ וחלק סתם היו צריכים להגיע הביתה. אלה שנשארו הספיקו לשמוע את דויד מנגן כמה מהשירים הגנוזים של בלובנד, לצחוק מהם הרבה ולהבין למה הם נגנזו, לדבר על מצב חברות התקליטים, לנהל דיונים כספיים של הלייבל וגם סתם לסדר. כשהערב ירד התפזרנו איש איש ליעדו, ותוך כדי שסחבתי חלק מהארגזים המוכנים למכונית, הבנתי פתאום למה כל האנשים האלה – עידית, נאור, ערן, ג'ים, תיש, ניימן, פרנק, ענבל, חיים, שני, קסטה, אביטל – הסכימו להקדיש את יום השבת שלהם למה שהוא בבסיסו עבודה טכנית ומשעממת. לא בשביל שיכר התפוחים ולא בשביל ההופעה המיוחדת, אלא כי הם אוהבים מוזיקה – במובן הכי בסיסי. הרי בני ואני לא מנהלים את הלייבל הזה כי הוא רווחי, או כי העבודה קלה – הוא לא, והיא לא. אנחנו משקיעים כסף וזמן ומאמצים ומחשבה כי אנחנו אוהבים את זה, אנחנו אוהבים מוזיקה ואנחנו מאמינים בה ואנחנו רוצים להיות חלק ממנה ולהרגיש שיש לנו חלק בהבאת אלבומים כמו Bloodlines או הייקו בלוז לאוזניים של זרים, שאולי יאהבו אותם כמו שאנחנו אוהבים. בלי הרבה ציפייה לתגמול כלשהו מלבד הכיף והסיפוק שבעשייה – במיוחד אם העשייה הזו מוקפת חברים לדרך.
וגם בשביל העוגיות.
היה נפלא, תודה וחיבוק ענקי לכל המוזכרים לעיל שנרתמו ועזרו ונתנו ממרצם, זיעתם וחיוכם. אתם ענקים, והדיסק הזה הוא עכשיו גם קצת שלכם.
The Hisses
אם יורשה לי – כל מי שבא מת"א נתקע במעלית, דקות קצרות אך אינטנסיביות! וכיאה לחבורה לא-יוצלחית: אני מנצלת את הבמה להודיעכם שאפילו הפסדנו 14 מיליון שח בלוטו. מצטערת, לא זכינו אפילו בשקל. (הטופס עדיין אצלי אם תרצו הוכחות)
אני רוצה למחות על כך, שאף אחד לא יידע אותי, ש"יקב יעקב" זה "שיכר התפוחים שאבא של בני הכין בעצמו". לי זה פשוט נשמע שם חשוד מדי ליין לבן, עם גוון מוזר מדי מכדי לנסות.
אני מעוניין לתקן את קסטה היקרה – אני באתי מתל אביב ולא נתקעתי במעלית. לא בדרך למעלה ולא בדרך למטה. מצד שני, אני לא מנסה לזלזל בהתקעות במעלית שזו אחת החוויות הלא נעימות ביותר שאני יכול לחשוב עליהן.
אגב, אני מחזק את ידיו של חיים. גם אני לא ידעתי שיקב יעקב הוא כזה עסק משפחתי! יש לכם בעיה בשיווק חברים.
וגיא – נשארו בראוניז?
היה כיף!!!!! בפעם הבאה נעשה את זה אצלי.
נשארו כמה בראוניז והן ניתנו למשפחתה של אביטל כתודה על האירוח
עידית – בהחלט! יש לך דירה מתאימה לעניין!
עם כל הכבוד לתכנוני הפעם הבאה… בשביל זה אתם צריכים להוציא דיסק חדש – אז יאללה לעבודה.
ובפעם הבאה הבאה נעשה את זה אצלי – אין לי חניה להציע אבל מרפסת תל אביבית ענקית המשקיפה לים דווקא כן.
אה – והבראוניז כמובן.
מה לעשות…ממש רציתי לבוא…לא יכולתי, היתה יומולדת 30 לידידה שלי שזה גם
וגם 
בפעם הבאה אני מגיע שזה
כמו שאמרתי:
תפסיקו להתעלל באנשים שלא יכלו להגיע כי היה להם מבחן גדול למחרת!
פארשים, לא אכפת לי כמה נהניתם, אתם צריכים לעשות שידור חוזר.
אה!!!!!!!!1
ניימן (הלא-חנון-המגניב-ביותר!) שתה גם שיכר תפוחים מצויייייין שבני הביא. זה דיווח מגמתי ביותר מה שהולך פה, ואני מתכוון לפנות לועדת האתיקה של הבלוגים בהזדמנות הראשונה
חוץ מזה, היה כיף חיים, תענוג אמיתי ושיהיו עוד כאלה.
סטיבי (-: אל תעצבי. כמו שאני רואה את זה המהדורה הבאה של ההייקו בלוז תודפס אוטוטוטוטוטו בשל ביקוש מטורף וחטיפת הדיסק מהמדפים. (בטח אנשים יריבו על הדיסק האחרון, ובטח שמועות על שני עותקים אחרונים שנותרו במרתף של חנות שכוחת, יגרמו למעריצים לנגן לילה לבן לפתח החנות עד שתיפתח בבוקר) ואם ככה, הרי שצפויים עוד מפגשים משמחים, שבהם, נוכל גם נוכל לתרום את חלקנו.
:-0 מה זה? אמרתם בגליל! אז לא יכולתי לנסוע לכ"כ הרבה שעות. הייתם אומרים פה קרוב ברעננה, עם טרמפ מת"א, אז הייתי יכול לבוא.
וגם שני אמרה שלא תוכל לבוא. חוצפה.
פעםבאה.
eln – אמרנו גם אמרנו
ממש פה בבלוג!
היה נהדר
נשמע נפלא
צר לי שלא יכולתי לבוא
פעם הבאה העוגיות עלי!
אגב:
http://flickr.com/photos/sh1ra/790521393/
http://flickr.com/photos/sh1ra/790521417/
וואו!
נשמע שהיה כיף
הופעה פרטית במרפסת….
אולי באמת אבוא פעם
ולא רק אציץ בבלוג
אשמח לדעת על הפעם הבאה
וכמובן על הופעות
הדיסק של בלובנד כבר ממש מסקרן אותי (ולמה נגנזו / צונזרו? קטעים ממנו) אולי אפשר להשמיע חלק ממנו באתר?
אגב… מה פרוש המילה בלוג?