Hiss Records

ידענו. ידענו שזה טוב מכדי להיות אמיתי. ידענו ששמחנו יותר מהדרוש כשהדיסקים הגיעו.

הרי בארצנו הקטנטונת זה לא יכול להיות כל כך פשוט. זה לא עובד כמו שקיווינו: הזמנה, ביצוע העבודה, תשלום, כולם שמחים.
בדרך כלל זה עובד ככה: בקשה להצעת מחיר. טלפון לתזכורת. עוד אחד. קבלת הצעת מחיר. הזמנה. המתנה. המתנה. המתנה. המתנה. המתנה. הדפסת ניסיון. – בשלב הזה אמורים להגיע גם "ביצוע העבודה, תשלום, כולם שמחים". במקרה הזה, ואנחנו מדברים כמובן על העטיפות של הדיסק של דויד פרץ, בשלב הזה הגיעו הצעדים הבאים: בכי מר, מריטת שערות, עצבים, צעקות.

דפוס גרפאור, שהיו אמורים להכין עבורנו את העטיפות, פישלו ובגדול. מסתבר שאחרי שהם מרחו אותנו במשך שבועיים עד שזכינו לראות הדפסת ניסיון, קיבלנו מהם מעין יצור אינוולידי כזה שלא ראוי להיקרא עטיפה. למען הסר ספק, אנחנו לא מדברים כאן על קופסת פלסטיק עם חוברת כמו דיסקים רגילים, אלא משהו שדומה יותר לספרון שירה שכולל בתוכו דיסק (מי שמכיר את עטיפת האלבום האחרון של דיוויד גילמור יודע על מה אנחנו מדברים). לא משנה כמה הסברנו להם, כמה הבהרנו להם, כמה הדגמנו להם – את התוצר הסופי לא ניתן לשחזר במילים. זה לחלוטין לא מה שרצינו.

כרגע סיימתי שיחת טלפון עם בנימין. הוא נסע לתל אביב בעניינים אחרים, וזינק מיד לבית הדפוס כדי לבדוק אם יש סיבה לנסות ולהציל את המצב. אין. הם עושים רק דפוס דיגיטלי, דבר שהם הצליחו לא לציין במשך כל החודש וחצי שאנחנו עובדים מולם – וזה פשוט לא מה שאנחנו צריכים.

אז כן. עיכוב. וייקור.
ברגעים אלה ממש אני כותב לכם בין טלפונים לחמישה בתי דפוס שונים כדי לקבל הצעת מחיר ולהזניק אליהם את קבצי העיצוב שלנו כמה שיותר מהר. חברים יקרים המליצו לנו על כמה בתי דפוס, כאן באיזור וגם בתל אביב, שעשויים לעמוד במשימה בכבוד, ואנחנו מדברים עכשיו עם כולם כדי לקבל הצעות מחיר והערכות זמן. תכננו לגמור את כל הסיפור הזה כבר בסופשבוע הקרוב, אבל כפי שראינו בפסקה הראשונה, הדברים לא הולכים כמתוכנן. אנחנו מקווים לגמור את הכל בסוף השבוע הבא בלי לייקר את עלות הדיסק יותר מדי. אם ההבדל בעלות הייצור תהיה קטנה, סביר להניח שנעדיף לספוג את ההפרש מאשר להעלות את המחיר לצרכן. עוד נראה ונעדכן אתכם. זה לא פשוט כרגע.

שנינו, בנימין ואני, די מבואסים כרגע אבל משתדלים לתעל את העצבים והתסכול לאנרגייה פרודוקטיבית ולהפיק מזה את המיטב. אחלו לנו בהצלחה. אנחנו מה-זה זקוקים לה.

[חלקים 2 ו-3 בסדרת הפוסטים המשמחת יפורסמו כשנקבל לידינו את עטיפת הדיסק, ואת חוברת הבונוס]

יש משהו מתסכל קצת בהמתנה הזו לדברים שאינם בשליטתך המיידית.
אחרי שפינטזנו, תכננו, דחפנו ויגענו – הביצית המופרית הזו נמסרת לידיים זרות שיממשו אותה לכדי מציאות הניתנת למישוש וכולנו אחוזים בתקווה שהמציאות תדמה ככל האפשר לאותו ניצוץ זהוב של דימיון שהחל בעצם את הכל.
היום בבוקר, בהתקף השראה מוזר, הרמתי טלפון למפעל הדיסקים CDI (לא לפני שאיימתי על הבית דפוס התל-אביבי שלנו) וכששאלתי את ז'יל מהמפעל מתי הדיסקים יהיו מוכנים – ענה לי בנונשלנטיות מהולה בניחוח קממבר צרפתי: "הדיס-קים מוכ-נים, אתה בה עכ-שף?"
בוודאי שבאתי, איך אוכל להגיד לא לניחוח קממבר אמיתי?

כל הדרך לכרמיאל שאלתי את עצמי אם לא עובדים עליי, הרי זה לא יתכן שאחרי כל כך הרבה זמן וציפייה אני עומד להתקל פנים מול פנים עם הדיסק שאת שמו כבר שמעתי ב-2003, כמו איזה מיתוס או אגדת ילדים שלוחשים עמוק אל תוך האוזן לפני שהולכים לישון.
אני נכנס לכרמיאל, חונה מול הביניין הגדול של CDI ומצלם את התמונה הראשונה:

בפנים אני מחליף דברי ברכה לבביים עם גברת ח' שסירבה בנימוס תקיף להצטלם.
"איפה ז'יל?" אני שואל אותה באגביות מאונפפת.
"ז'יל ירד למטה לארגן לך את הארגזים, חכה רגע, אני אתקשר אליו", היא מרימה את השפורפרת.
אני בינתיים מכרסם אצבעות ופתקיות נייר אקראיות, מרגיש כמו הבחור הזה שמביט מהצד על בית הקפה שם מחכה לו זוגתו לבליינד-דייט. האם היא תהה באמת יפה כפי שחלמתי אותה בהזיות הלילה?
גברת ח' נפנית אליי ומוסרת שז'יל מארגן את הכל ובינתיים כדאי שאשב כי זה ייקח כמה דקות. כמובן שאני נותר עומד ובמקום להיות ילד טוב, אני מתחיל שוב לשוטט במסדרונות המוכרים למחצה תוך בהייה מתמדת בקירות ומעבר להם.

לאחר המתנה כסוסת עפעפיים, גברת ח' מסמנת לי לחזור.
"ז'יל מחכה לך עם הארגזים בצד השני של הבניין, תעשה סיבוב עם המכונית – אתה כבר תראה אותו". אני מודה לה בהתרגשות ורץ מבועת-למחצה אל המכונית, בטרם ז'יל העזוז עם עיניו הבהירות ימלט מהזירה ויחליט, בהשראת ספרו הידוע של ג'רונימו קיפנדייל, להפוך לדוב בקרקס הנודד של ברתולדו. אך לא. ז'יל מחכה לי שם בעיניים בורקות והבעת ניצחון כשלידו מונחים יפה שלושה ארגזים חומים.

"ז'יל, אלה הארגזים?" אני שואל בחשש.
"כן, כן, ויש כאן אפילו ניי-לו-נים כמו שהזמנתם", אחחח… ניילונים, מזמן לא הרחתי את ניחוחם האינטימי של ערימת ניילונים בתולים עם סרט הדבקה ורוד. אני מבקש מז'יל יפה שיפתח את אחד הארגזים ויחשוף לי את תוכנו כדי לוודא שלא מדובר כאן בשרית חדד. ז'יל שולף סכין ממקום מסתור וממתין מעט כדי שגם אספיק לצלם אותו.

ז'יל משתהה לפני שהוא פותח את הארגז וחושף אותו לחמצן החמים של שעת הצהריים. אני מנסה לחמוק מן הרגע בתכסיסי הטעייה שונים המורכבים ממספר שאלות מוזרות הנשאלות בו-זמנית במטרה לדחות את הקץ ולהרוויח כמה רגעים. ז'יל חייך ופשוט פרש את קפלי הארגז לצדדים בעוד הנשימה שלי עושה חיקוי מגוחך במיוחד להורדת מים באסלה – אבל הפוך.

בהיתי בארבעת הצריחים הנטועים בתוך הארגז כשריחו הטרי של הפלסטיק אופף את ז'יל ואותי. ביקשתי ממנו לשלוף משם עמוד דיסקים אחד כדי שאוכל להתבונן בו מקרוב ואכן, כפי שחשדתי, היה כתוב שם על גבי הלבן "דויד פרץ – הייקו בלוז" עם הגראפיקה היפהפיה של שני קדר והקאליגרפיה המיתית של אישיאי קזואו.

הנה עוד תמונה מעולה של ז'יל, האיש והחיוך שממיס ביום הכי קר גבינות קממבר פרידג'יות.

הוא עוזר לי להעמיס את הארגזים למכונית ואנחנו נפרדים בהתרגשות כשאני ממשיך להודות לו גם כשאני רחוק ממנו קילומטרים רבים. כל הדרך חזרה אני מהרהר בעובדה המכאיבה שעוד נותר נידבך וחצי על מנת להשלים את "הייקו בלוז" – הרי לא ייתכן שהבעיות תמיד יצוצו כשאנחנו נדרשים להתמודד עם בתי דפוס או מפעלי דיסקים במרכז הארץ בעוד שכאן, בצפון, CDI עשו עבודה פשוט מעולה בחצי מהזמן המובטח.

אני מגיע הביתה, מניח את הארגזים, שולף בעדינות את הדיסק העליון מבין המגדל האפוף ניחוח פלסטיק טרי ומניח אותו במערכת. הרי תודו שגם אתם לא הייתם מניחים להזדמנות הזו לחמוק: להאזין לעולל שזה עתה רק נולד,זועק בלחש, לראשונה, דרך מערכת הסטריאו הביתית שלכם.

[ועכשיו נותר רק לחכות לעטיפה ולחוברת הבונוס. פוסט קטן או גדול על ה-DVD יגיע גם הוא השבוע. חבר'ה, זה קורה! זה באמת קורה!!! עוד רגע אצלכם בידיים!]

זהו לא פוסט של תירוצים, זה פוסט של עצבים. ואני לא כותב פה דברים שלא כתבתי קודם, אני חושב. אני פשוט חייב להוציא קצת קיטור.

על פי הלו"ז הלייבלי (המכונה זמנית הייקו לו"ז), ביום ראשון האחרון היינו אמורים כבר ללכת לסניף הדואר, מרחפים חצי מטר מעל האדמה באושר של "כרגע הוצאנו דיסק מדהים לאוויר העולם", ולשגר אליכם את הדיסקים. כפי שבטח שמתם לב, תיבות הדואר ומערכות הסטריאו שלכם עדיין ריקות מ"הייקו בלוז". גם שלנו. לו רק הייתם יודעים כמה אנחנו זועמים.

הדיסקים עצמם מודפסים עכשיו (טוב, לא בשבת בערב, אבל בעיקרון) במפעל CDI וביום שני או שלישי יגיעו אל בנימין. ה-DVD בונוס מוכן ונצרב ברגעים אלה ממש (והוא נורא כייפי, אם יורשה לי להוסיף). חוברת הבונוס מסתיימת הערב סופית-סופית ומחר יורדת לדפוס, כפי הנראה. מה נותר? העטיפות.
כשחיפשנו בית דפוס לעטיפות, זכרנו בכאב את החוויה שלנו עם דפוס מאי בהדפסת הדיסק של שני קדר. הכל זז שם לאט והיינו צריכים להגיע ממש לשם כדי להבין, חודש אחרי שהתחלנו לדבר איתם, שהם אומרים טומאטו ואנחנו אומרים טומייטו, או במילים פשוטות – הם התכוונו להדפיס משהו שונה למדי ממה שרצינו. מזל שבאנו. היו שם יותר מדי עיכובים, אי הבנות ובלבולי מוח, והחלטנו לחפש מקום אחר. פנינו לכמה מקומות, ודפוס גרפאור בת"א החזיר לנו הצעת מחיר (אטרקטיבית) תוך שעתיים בערך, שבמונחים של בתי דפוס זה שווה למהירות האור. התלהבנו מהמהירות, מהמחיר ומהיחס, והחלטנו שזה הבית החדש שלנו.

אבל מה? כבר כמעט שבועיים שאנחנו רודפים אחריהם. לפני שבוע וחצי עיצוב העטיפה היה גמור והקבצים נשלחו לבית הדפוס. מאז אנחנו שומעים מהם רק "נחזור אליכם" בכל פעם שאנחנו מתקשרים.
קיבלתם את הקבצים? "תן לנו לבדוק ולחזור אליך".
עכשיו קיבלתם את הקבצים? הכל בסדר? אתם מתחילים להדפיס? "אני מיד בודק איפה זה עומד וחוזר אליך".
למה שני לא קיבלה עדיין את הדפסת הניסיון שלכם? "תשמע, אנחנו בעומס מטורף השבוע, תן לי לברר את זה ולחזור אליך".
איפה הדפסת הניסיון שלנו?! "מה, זה עוד לא יצא אליכם? אני מיד מבררת וחוזרת אליכם".
חבר'ה, אמרתם שאתם שולחים אתמול את הדפסת הניסיון, אמרתם לי את זה בבירור! למה לא קיבלנו מכם עדיין אפילו לא פיסת נייר אחת?! יש לנו כמעט מאה הזמנות כבר, אנחנו צריכים את זה מוכן כבר לפני שבוע!!!
"אני כבר חוזרת אליך".
הם אף פעם לא חוזרים. הדפסת הניסיון עדיין לא הגיעה.

עצבים? כן. אבל מה נעשה? עכשיו נלך לחפש בית דפוס אחר? זה ייקח אפילו יותר זמן. הדפסה של עטיפה כזו בכמות כזו לוקחת כשבוע מרגע אישור הדפסת הניסיון, ובגרפאור השלמנו כמעט את כל תהליך הקדם-דפוס, שגם הוא לקח זמן. אז מה נותר לנו לעשות? מחר בבוקר אנחנו הולכים לשחרר כל רסן ופשוט לצרוח עליהם. נמאס לנו להיות מנומסים ונחמדים כמו שאנחנו בדרך כלל, וממש, אבל ממש נמאס לנו להתעכב בגלל דברים שלא באשמתנו.
אנחנו מתכוונים להלחיץ אותם כמה שרק נצליח, כשהכוונה היא – אם ההלחצות יצליחו – לקבל את העטיפות בחמישי הקרוב, כך שביום ראשון נוכל כבר להוציא אליכם את ההזמנות הראשונות בדואר.

זהו. רק רציתי להוציא את זה, ולהתנצל בפני כולכם שממתינים לאלבום. האמינו לנו שאנחנו ממתינים באותה ציפיה וקוצרוח כמוכם.