ההתרגשות 1/3: הדיסקים הגיעו

[חלקים 2 ו-3 בסדרת הפוסטים המשמחת יפורסמו כשנקבל לידינו את עטיפת הדיסק, ואת חוברת הבונוס]

יש משהו מתסכל קצת בהמתנה הזו לדברים שאינם בשליטתך המיידית.
אחרי שפינטזנו, תכננו, דחפנו ויגענו – הביצית המופרית הזו נמסרת לידיים זרות שיממשו אותה לכדי מציאות הניתנת למישוש וכולנו אחוזים בתקווה שהמציאות תדמה ככל האפשר לאותו ניצוץ זהוב של דימיון שהחל בעצם את הכל.
היום בבוקר, בהתקף השראה מוזר, הרמתי טלפון למפעל הדיסקים CDI (לא לפני שאיימתי על הבית דפוס התל-אביבי שלנו) וכששאלתי את ז'יל מהמפעל מתי הדיסקים יהיו מוכנים – ענה לי בנונשלנטיות מהולה בניחוח קממבר צרפתי: "הדיס-קים מוכ-נים, אתה בה עכ-שף?"
בוודאי שבאתי, איך אוכל להגיד לא לניחוח קממבר אמיתי?

כל הדרך לכרמיאל שאלתי את עצמי אם לא עובדים עליי, הרי זה לא יתכן שאחרי כל כך הרבה זמן וציפייה אני עומד להתקל פנים מול פנים עם הדיסק שאת שמו כבר שמעתי ב-2003, כמו איזה מיתוס או אגדת ילדים שלוחשים עמוק אל תוך האוזן לפני שהולכים לישון.
אני נכנס לכרמיאל, חונה מול הביניין הגדול של CDI ומצלם את התמונה הראשונה:

בפנים אני מחליף דברי ברכה לבביים עם גברת ח' שסירבה בנימוס תקיף להצטלם.
"איפה ז'יל?" אני שואל אותה באגביות מאונפפת.
"ז'יל ירד למטה לארגן לך את הארגזים, חכה רגע, אני אתקשר אליו", היא מרימה את השפורפרת.
אני בינתיים מכרסם אצבעות ופתקיות נייר אקראיות, מרגיש כמו הבחור הזה שמביט מהצד על בית הקפה שם מחכה לו זוגתו לבליינד-דייט. האם היא תהה באמת יפה כפי שחלמתי אותה בהזיות הלילה?
גברת ח' נפנית אליי ומוסרת שז'יל מארגן את הכל ובינתיים כדאי שאשב כי זה ייקח כמה דקות. כמובן שאני נותר עומד ובמקום להיות ילד טוב, אני מתחיל שוב לשוטט במסדרונות המוכרים למחצה תוך בהייה מתמדת בקירות ומעבר להם.

לאחר המתנה כסוסת עפעפיים, גברת ח' מסמנת לי לחזור.
"ז'יל מחכה לך עם הארגזים בצד השני של הבניין, תעשה סיבוב עם המכונית – אתה כבר תראה אותו". אני מודה לה בהתרגשות ורץ מבועת-למחצה אל המכונית, בטרם ז'יל העזוז עם עיניו הבהירות ימלט מהזירה ויחליט, בהשראת ספרו הידוע של ג'רונימו קיפנדייל, להפוך לדוב בקרקס הנודד של ברתולדו. אך לא. ז'יל מחכה לי שם בעיניים בורקות והבעת ניצחון כשלידו מונחים יפה שלושה ארגזים חומים.

"ז'יל, אלה הארגזים?" אני שואל בחשש.
"כן, כן, ויש כאן אפילו ניי-לו-נים כמו שהזמנתם", אחחח… ניילונים, מזמן לא הרחתי את ניחוחם האינטימי של ערימת ניילונים בתולים עם סרט הדבקה ורוד. אני מבקש מז'יל יפה שיפתח את אחד הארגזים ויחשוף לי את תוכנו כדי לוודא שלא מדובר כאן בשרית חדד. ז'יל שולף סכין ממקום מסתור וממתין מעט כדי שגם אספיק לצלם אותו.

ז'יל משתהה לפני שהוא פותח את הארגז וחושף אותו לחמצן החמים של שעת הצהריים. אני מנסה לחמוק מן הרגע בתכסיסי הטעייה שונים המורכבים ממספר שאלות מוזרות הנשאלות בו-זמנית במטרה לדחות את הקץ ולהרוויח כמה רגעים. ז'יל חייך ופשוט פרש את קפלי הארגז לצדדים בעוד הנשימה שלי עושה חיקוי מגוחך במיוחד להורדת מים באסלה – אבל הפוך.

בהיתי בארבעת הצריחים הנטועים בתוך הארגז כשריחו הטרי של הפלסטיק אופף את ז'יל ואותי. ביקשתי ממנו לשלוף משם עמוד דיסקים אחד כדי שאוכל להתבונן בו מקרוב ואכן, כפי שחשדתי, היה כתוב שם על גבי הלבן "דויד פרץ – הייקו בלוז" עם הגראפיקה היפהפיה של שני קדר והקאליגרפיה המיתית של אישיאי קזואו.

הנה עוד תמונה מעולה של ז'יל, האיש והחיוך שממיס ביום הכי קר גבינות קממבר פרידג'יות.

הוא עוזר לי להעמיס את הארגזים למכונית ואנחנו נפרדים בהתרגשות כשאני ממשיך להודות לו גם כשאני רחוק ממנו קילומטרים רבים. כל הדרך חזרה אני מהרהר בעובדה המכאיבה שעוד נותר נידבך וחצי על מנת להשלים את "הייקו בלוז" – הרי לא ייתכן שהבעיות תמיד יצוצו כשאנחנו נדרשים להתמודד עם בתי דפוס או מפעלי דיסקים במרכז הארץ בעוד שכאן, בצפון, CDI עשו עבודה פשוט מעולה בחצי מהזמן המובטח.

אני מגיע הביתה, מניח את הארגזים, שולף בעדינות את הדיסק העליון מבין המגדל האפוף ניחוח פלסטיק טרי ומניח אותו במערכת. הרי תודו שגם אתם לא הייתם מניחים להזדמנות הזו לחמוק: להאזין לעולל שזה עתה רק נולד,זועק בלחש, לראשונה, דרך מערכת הסטריאו הביתית שלכם.

[ועכשיו נותר רק לחכות לעטיפה ולחוברת הבונוס. פוסט קטן או גדול על ה-DVD יגיע גם הוא השבוע. חבר'ה, זה קורה! זה באמת קורה!!! עוד רגע אצלכם בידיים!]