ימים ברקיע – "הייקו בלוז" כבר כאן
29 ביוני, 2007
בחודש האחרון ראיתי את השמש שוקעת וזורחת מספר שווה של פעמים וכמות שעות השינה הזעומות שלי הפכו זה מכבר לנושא הבדיחות החביב בקרב אנשי הלייבל, אבל זה מה שקורה כש-24 השעות ביממה אינן תואמות את גודש המציאוּת והופעות השקה נקבעות שבועות רבים מראש. אבל עכשיו, אחרי שינה מתוקה של שבע שעות שהיו כעין עילפון קהה חושים, אני יכול להחזיק את הרך הנולד ששמו בישראל "הייקו הבלוז" ולצעוק שזה כאן, שזה קיים בעולם וכעת תנו לאותו רך זב חוטם להדהד דרך פרודות האוויר ההופכות לרטט של מוזיקה, שהיא בתורה הופכת לרטט בין חדרי הלב.
איך אני יכול לסכם שבוע גדוש שהחל כמעט במפחי נפש ועיכובים והפך לצחוק משוחרר בקרנית העין כשדויד, גיאחה ואני החלפנו מבטים ביום רביעי האחרון?
אני חושב שאתחיל היכן שגיאחה סיים את הפוסט הקודם שלו:
יום שלישי היה בין הימים המוטרפים שאני יכול לזכור והוא החל ב-SMS קטן מדויד. "?" זה כל מה שהיה כתוב שם וזה היה מספיק. בית הדפוס בחולון היה אמור לספק לנו את המארזים המיוחדים כבר ביום ראשון אבל עקב פאשלות שונות (הרי בכל זאת מדובר במארז מיוחד שדרש ביצוע קפדני) הכל התעכב ונדחה אל יום שני והתמסמס אל יום שלישי – ערב הופעת ההשקה הראשון של "הייקו בלוז" באוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע.
"חבל דק מאוד" כיניתי את יום השלישי ההוא מהרגע שהתעוררתי אחרי שעה-שעתיים של שינה כשטעם הגלידה הליילית (עם גיאחה ואחיו בתחנת דלק נידחת – צומת המוביל, 3 בלילה) התערבבה לי עם קרעי חלומות, וסימן השאלה שדויד שלח הפך לתהייה קיומית על למה לכל הרוחות תמיד הכל חייב להיות ברגע האחרון. חייגתי בבהילות לבית הדפוס כפי שטובע יאחז בסירת גומי."תבוא בארבע" אמרו לי מהצד השני, "300 מארזים ראשונים יחכו לך כאן".
מכיוון שהאמון הכללי בכל הנוגע לבתי דפוס נשבר לנו כבר לחלוטין, הבנתי את זעקות השבר של דויד: "זה אומר שהעטיפות יהיו מוכנות ב-19:00… בחיים לא תספיק להגיע לבאר-שבע עד 20:00!" ניסיתי להרגיע אותו ואת עצמי, אמרתי שיהיה בסדר ויש סיכוי שהמארזים אכן יחכו שם בשעה היעודה אפילו שמדובר כאן בבית דפוס – לא כולם רעים. כן, עד כדי כך האמון הבסיסי שלנו נפגם. בנוסף לכל זה, דויד בישר לי שאני חייב לעבור בתל-אביב ולהשאיר באולפני "קול ישראל" דיסק צרוב עם "עצוב כמו מים" כדי שיוכלו להשמיע את זה ברשת ב' יחד עם ראיון קצר שערכו עימו.
"חבל דק מאוד" – סיננתי לעצמי (אני מתנצל מראש קסטה יקירתי, אבל ה-”פסנסיה“ עדיין לא תפס 
) בזמן שהעמסתי הכל למכונית ודהרתי מרכזה כאילו נשיא המדינה רודף אחרי ומטהו הוורדרד בידו. הפקקים שקיבלו את פניי בחבית היורה הרותחת ושמה תל-אביב היוו דרך עגומה להיזכר שוב שגז המזגן ברכב שלי אזל ורק החימום פועל (לעומת זאת השכן שלי החל לשהק חיוכים אפילפטיים לאחרונה, אני מקווה מאוד שאין קשר בין הדברים) אז פתחתי חלונות כדי להתאוורר בחמצן הצח שפלטו מאות אגזוזים רוטטים והתנחמתי בפ'אנק הפסיכדלי שסילסל את חלל המכונית.
המחוגים הראו כבר רבע לארבע בזמן שאני והמרחב הלוהט שאני מכנה "אוטו" השתרכנו מחוץ לעיר הגדולה וכדי להחזיר נוזלים מצצתי קצת את שרוול החולצה שהיה רווי די והותר מהם. בחולון הלכתי לאיבוד. אם מישהו מבין הקוראים כאן זכה לראות רכב לבן נוסע מסביב למעגל תנועה במשך כמה דקות ביום שלישי האחרון בכניסה לחולון – זה הייתי אני. לבסוף, בארבע וחצי, הגעתי לבית הדפוס ודיברתי עם ד', האיש שלנו במקום.
"ממש כל רגע 300 המארזים אמורים להגיע – בוא תחכה כאן במשרד בינתיים".
אני מתיישב ונמוג אט אט אל תוך המזגן עד שדויד מקים לתחייה את הסלולרי שלי.
"נו?" הוא שואל, "יש משהו?"
"כל רגע זה אמור להגיע.."
נאקת כאב מגרונו של הפרץ. "טוב, תודיע לי כשהמארזים בהישג יד."
אני מרגיש שהחבל כבר כל כך דק עד שהוא נכרך סביב הצוואר וכל שנייה שחולפת היא שנייה של איחור להופעה החגיגית של דויד בבאר-שבע. כדי להסיח את הדעת העברתי את הדקות בשיחה נעימה עם ד' כשפתאום הוא מרים את ראשו ומודיע לי שהמארזים הגיעו ובאותה שנייה בחור מתנשף נכנס לחדר, מניח על השולחן ארגזים ממולאים בהייקו ונמלט החוצה כששובל של אדים עוקב אחריו. ד' פותח בזהירות את הארגז העליון ושולף משם את העטיפה. הנשימה נעתקת לרגע, אני מציץ לארגז ומגלה לראשונה עשרות כריכות יפהפיות כשהכיתוב האדום "דויד פרץ – הייקו בלוז" מעטר אותן. אני מברך את ד' ואת בני ביתו, חבריו מהצבא ואת החתולה שאני מקווה שיש לו ומחליק בשאון נהמות מנוע אל עבר הדרך הארוכה שבסופה מצפה באר-שבע.
בשעה שש וחצי לערך אני נכנס לחנייה של אוניברסיטת בן-גוריון.
"דויד, האם מושב תלמי יוסף קרוב יחסית לבאר שבע?"
"מה?! איך הגעת לתלמי יוסף??"
"סתם רציתי לדעת מתוך סקרנות – הרגע נכנסתי לאוניברסיטה, מישהו בא לעזור לי עם הארגזים?"
דויד פולט אנחת רווחה ואני חש בחיוך המתפשט על פניו, "אני תיכף קורא לטל שתעזור לך".
טל אורן וגלית פרץ המתוקות (באמת, פשוט אין לי מילה אחרת) פוגשות בי בחניון ויחד אנחנו מעלים את הארגזים למשרד של גלית במתחם האוניברסיטה. מי שהספיק לרכוש את "הייקו בלוז" בוודאי שם לב שמה שמחזיק את הדיסק למארז הינו פיטמת ספוג נהדרת (CD FOAM DOT בשמה המקצועי) – ובכן, מה שעשינו יחד, שעה וחצי לפני ההופעה בבאר-שבע היה להדביק את אותן ספוגיות, להצמיד את הדיסקים ולארוז את הכל בניילון. כרבע שעה לאחר שהתחלנו לעבוד, דויד פרץ כמו סערה למשרד, נעמד לרגע ושאל אם יש דיסקים מוכנים. קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בכולם כשעותק טרי נחת בין כפות ידיו והוא ממשש אותו, עדיין לא מאמין. "זה יפהפה…" אמר ושתק. פתאום נפלטה מבין שפתיו שאגת שימחה והצליל הדהד לכל אורך המסדרונות האקדמיים והרעיד את היסודות של הפקולטה למדעי הרוח. דימיינתי את כל אותן שנים כלואות שיצאו לחופשי באותה שאגה והתעופפו להן אל עבר הרוח הלוהטת שנשבה שם בחוץ, מרקדות נטולות רסן במדבר והמסע הארוך הזה שמגיע סוף סוף לקיצו ונותן בכך את הפתח למסע חדש שזה עתה מתחיל. כל מה שיכולנו לעשות שם הוא להתחבק ולטפוח אחד לשני על הכתפיים, אלוהים, כמה זמן חיכינו שהרגע הזה יגיע.
עמוס בארגזים עם עותקים טריים (!!!) של "הייקו בלוז" נכנסתי לאולם האודיטוריום ולפני שהספקתי להתיישב, השמועה כבר עשתה לה כנפיים ומצאתי את עצמי מוכר עותקים ראשונים לאנשים שחיכו זמן רב לדיסק הזה – ואז החל המופע. ניסים קלדרון עלה לבמה והציג את מיטב היוצרים הבאר-שבעיים ובזה אחר זה עלו: נדב אזולאי, לנסס, טל אורן, יוחנן קרסל ולבסוף דויד פרץ המגובה בהרכב מלא שכלל את כל השמות הללו. היה תענוג אמיתי.
אם בתחילת הערב הייתי יכול להגדיר את כמות האנשים שפנו אליי כדי לרכוש את הדיסק כטיפטוף, אז בסיום ההופעה של דויד לאחר שנאמרו מילות התודה האחרונות ומחיאות הכפיים נדמו, הייתי מוקף סערה – עד שביקשו מאיתנו בעדינות לקחת את הארגזים החוצה. הדבר היחידי שהצטערתי עליו באותו ערב הוא שלא הספקתי באמת לשוחח עם האנשים שפנו אליי, אני תמיד מעדיף הזדמנות להכיר ולדבר עם אנשים ולא רק לשמש כאיש בסטה של דיסקים – אז אני מתנצל מראש על השיחות המרתקות שהחלו ולא הגיעו לידי סיום (בשביל זה בדיוק המייל שלי מופיע פה למעלה ).
למחרת, אחרי שינה שלווה על הספה המוכרת בסלון של דויד – הגיע הזמן לעוט על תל-אביב.
בעוד חברי הלהקה מתמקמים להם על הבמה בתאטרון תמונע, מכוונים כלים ואיש סאונד יוצק את מיצבי מיקרופונים הסובבים אותם, מצאתי מקום נוח להניח עליו את הארגזים ולפרוש את מפעל הדיסקים הנייד שלי. החזרה ההיא לקראת הערב הגדול שיבוא אחריו היוו פסקול מושלם להדבקת פטמות ספוג על גבי המארז. אט אט הצטרפו בועז כהן, יוסי בבליקי, איתי בלטר ושרון מולדאבי – עולים כל אחד בתורו אל הבמה, מחליפים בדיחות, מג'מג'מים ומלטפים את הדיסקים הטריים שנערמו על השולחן.
בנוגע להופעה המרגשת שנערכה כמה שעות מאוחר יותר – אעביר את שרביט הכתיבה לאחי היקר גיאחה שזו לו הפעם הראשונה שהוא נוכח בהופעה של דויד פרץ ולי קשה להתחרות בניצוצות הניתזים מהמילים שכתב כאן.
רביעי בלילה, אנחנו נפרדים, דויד גיא ואני, בלאות המשכרת של אחרי-הופעה ועם חיוך עקלקל שפשוט לא מצליח להימחק מהפנים. נותרה רק הדרך הארוכה צפונה בשעות הבוקר המוקדמות וכשהשחר הצית בלהבה את שדות החיטה הרחבים של עמק יזרעאל, לא יכלתי שלא להיזכר בטעם של אותן לחמניות טריות ומתוקות שאימי נתנה לדויד פרץ ולי באותה נסיעה לאמן הקאליגרפיה היפני בטבעון, אישיאי קאזואו.
"תקחו, שלא תהיו רעבים." אמרה.
העמק נבלע בערפילי הבוקר ונמוג אל הכביש בדרך הארוכה חזרה הביתה.
