עיכובים ממארס ועכבות מנוגה

כשדויד, גיא ואני בנינו לוח זמנים מסודר להוצאת "הייקו בלוז" וכולם ריחפו בעננה המשכרת של אופטימיות סמוקת לחיים לאחר ש-CDI (מפעל הדיסקים בכרמיאל) ובית הדפוס התל-אביבי שלנו התחייבו כל אחד בנפרד לייצר-להדפיס-לקפל במהלך שבוע עסקים יחיד את הדיסק והעטיפה, רק אני הייתי זה שכישכש בזנב פסימי בעקבות הניסיון שלי עם דד-ליינים ושיגיונות של מפעלי דיסקים למיניהם.

- "כל הלוח זמנים הזה מעולה אבל אתה לא לקחנו בחשבון כמה דברים אחרים" – הזהרתי את גיא.
- "מה לא לקחנו בחשבון?" שאל
- "את כל מה שעלול להשתבש…"
ואכן דברים השתבשו, ביניהם גם החיים של משפחתי ושלי.

לפני כשבועיים וחצי ניסינו להעריך שוב לוחות זמנים והפעם השתדלנו להיות מעט יותר ריאליים. הגראפיקה של מארז הדיסק נשלחה כבר לפני שבוע ומשהו לבית דפוס (וע"פ לוחות הזמנים שהם התחייבו עליהם – המארז כבר היה צריך להיות בידיים שלנו היום), ביום חמישי ערכתי ביקור נימוסין חגיגי ב-CDI והעברתי להם את המאסטר הסופי (סופי! דויד שמעת?) של "הייקו בלוז", מה שהוביל לאנקדוטה הבאה:

נכנס בצעד תקיף למשרדים הממוזגים של CDI, יש לי דיסק מאסטר ביד, רוח קרבית והבעה של צ'ארלס ברונסון מרוחה על הפרצוף (זה תמיד עבד לי כשהייתי צריך להתמודד עם פקידי מס-הכנסה). עולה במדרגות וניגש לדלפק שם מקבלת את פניי במאור פנים גברת ח'.
- "היי, אני בנימין מהיס רקורדס. הבאתי לכם את הדיסק שדיברנו עליו קודם בטלפון."
- "היי בנימין, אתם כבר רשומים אצלנו?"
- "ודאי, הדפסנו אצלכם דיסק לפני חצי שנה."
- "אוקיי, רק רגע אני אבדוק…"
אני ממתין לצד הדלפק ומקיש עליו בעשר אצבעות את מקצב נעימת הפתיחה של הסידרה "נשואים פלוס".
- "איך אמרת שקוראים לכם?" היא מעירה אותי לאחר כמה דקות משרעפיי.
- "היסססס רקורדס", הקפדתי להדגיש את ה-ססס כדי שלא תטעה ותחשוב שאנחנו "היסק רקורדס" כמו בפעם שעברה.
- "אתם לא מופיעים כאן במחשב", העירה והביטה בי בפקפוק.
- "הו, אנחנו בהחלט רשומים כאן, אפילו מילאתי את טפסי ההרשמה – אני זוכר את זה בברור", אוליי דמיינתי את כל זה?
- "אני אבדוק במסמכים כאן, הזמנתם דיסק ב-2006, נכון?", אישרתי.
בינתיים, בזמן שהיא פתחה תיקיות ובדקה הזמנות מ-2006, עזבתי את טריטוריית הדלפק והתחלתי לשוטט לאורך המסדרונות הלבנים שהיו תלויים עליהם עשרות תעודות וכשהגעתי ל"העסק הנבחר שנת 2004", גברת ח' קראה לי לשוב ולצידה הופיע הבחור שאמור לטפל בצד הטכני של הזמנת הדיסק.
- "טוב, אני לא מצליחה למצוא אתכם אצלי, מה שם הכותר שהזמנתם לפני חצי שנה?"
- "שני קדר, בלאדליינס", אני רושם את זה בשבילה על חתיכת נייר כדי לוודא שלא יהיו בעיות איות.
- "אתה יכול לשבת בינתיים עד שנמצא את החברה שלך בקטלוג שלנו."
איכשהו הנעימות של גברת ח' גורמת להבעת הברונסון שלי להתמסמס ובמקום לשבת אני חוזר לשוטט במסדרונות ולבהות בקירות. אחרי תעודות ההוקרה הגעתי לשלב הפוסטרים ותקליטורי הזהב של שלמה ארצי. יש לציין שזה היה מסדרון ארוך.
כשהגעתי לאיזור השירותים – קראו לי לחזור.
- "מצאנו את בלאדליינס אבל זה רשום תחת חברת גיא חג'ג'", אנחת רווחה.
- "כן, זה אנחנו!" אפילו השם שלי מופיע שם, בקטן.
- "יופי, אז רק תמלא את הטפסים האלה ותסביר לבחור כאן מה צריך לעשות", כל עוד לא מדובר בפוסטרים של שלמה ארצי – אני מוכן לעשות הכל!
נסעתי משם כשליבי טוב עליי, הנה, עוד שלב בנידבך ה"הייקו" הסתיים לו.

יום ראשון בבוקר.
אני ממלא וחותם על המסמכים לאקו"ם כדי שיאשרו ל-CDI להדפיס את הדיסק. דויד פרץ מצידו שולח מייל גם הוא לאקו"ם ומאשר שהוא מסמיך אותנו להדפיס עותקים מהדיסק ושאין צורך שנעביר לו תמלוגים. אני מצליח להגיע סוף סוף למי שאחראית על הוצאת אישורי הדפסה למפעל (האמינו לי, זה לא פשוט והייתי צריך לשבת שעות מול הטלפון עד שתפסתי אותה) ומוודא אלף פעם שהכל הגיע, הם מבטיחים לי שישלחו אישור למפעל ושהכל בסדר. אני אופטימי.

יום שני בצהריים.
מגיע פקס המודיע לי ש"היס רקורדס" חייבים לשלם כמה אלפי שקלים לאקו"ם כדי שיהיה ניתן לאשר את הדפסת הדיסק (אני מניח שתאורטית הכסף הזה אמור להגיע גם לדויד).
- "מה?!" מזדעקים גיאחה ודויד, כל אחד בתורו כשאני מבשר להם את זה בטלפון.
מייל מ-CDI מבשר לי שהכל מוכן להדפסת הדיסק ורק מחכים לאישור הנכסף.
אני שוב מנסה להגיע לאקו"ם ולברר מה בכלל קורה פה.
אין תשובה.

יום שלישי (היום).
ברוח קרבית ונחושה אני מחליט לשבת על הטלפון ולהסדיר את כל העיניין המגוחך הזה עם אקו"ם. למזלי, אלת-הדיסקים-הכסופה האירה לי פנים ובנסיון הראשון ענתה לי האחראית על האישורים.
לא, היא לא קיבלה את המייל של דויד, אנחנו צריכים לשלוח אותו שוב. ברגע שהמייל יגיע היא תשלח אישור ל-CDI. אין בעיה היא תעשה את זה מהר. תודה.
אני מזניק את דויד מכיסאו באולם ההרצאות של האוניברסיטה בבאר-שבע, אנחנו שולחים שוב מייל בהול לאקו"ם.
בפעם השנייה, כשניסיתי להגיע לאחראית בטלפון, זה לקח שעות. כנראה אלת-הדיסקים-הכסופה זקוקה לעוד קורבנות אדם ואני, מרוב תיסכול, מוכן כבר להניח את עצמי על המיזבח.
אחרי זמן-אין-קץ של נידנוד טלפוני, מישהו עונה מהצד השני.
כן, היא קיבלה את המייל.
כן, הכל מסודר ולא נצטרך לשלם כלום לאקו"ם, היא תשלח מייד ל-CDI ולי פקס שמאשר את ההדפסה.
הכל יופי טופי ועננים זהובים גולשים להם במורדות הגליל לצד עדרי הצאן הכחולים.
על הכייפאק!
כעת רק נותר לדרבן תוך הפלקות נימרצות באחורי בית הדפוס בתל-אביב.
(בנימין מכין את הרטייה השחורה ומותח את השוט)

עוד עידכון קטנטן – דיוידי הבונוס (הידוע בשם הקוד: "דיוידיפרץ") הושלם סוף סוף לאחר מאבק איתנים עם תוכנות סוררות שגרמו לי לשאוג בשעות הקטנות של הלילה: "לא!!!!!!!" ולהעיר תנים תמימים משנתם. וגיא מוסר מצידו שהשלים את עיצוב חוברת הבונוס (הידועה בשם קוד: "פייפרפרץ") ובקרוב היא תשלח לדפוס.

צ'ארלס ברונסון, כבר אמרנו?