(פרו)מושן פיקצ'רז

כשהקמנו את הלייבל, לפני כמעט שנה, בני ואני החלטנו שנשתדל לעשות כמה שיותר דברים יחד. זו לא חוכמה לנהל לייבל בצמד אם כל אחד פועל בנפרד, וגם כך אנחנו מאמינים ביחס אנושי לפני הכל. לכן את רוב שלבי העבודה על הקמת הלייבל והדיסק של שני, עד יציאתו, עשינו יחד. עם זאת, רגע לפני צאת האלבום הבנו שיש שלב בו צריך לפצל כוחות. את רוב עבודת ההכנה אנחנו עושים לגמרי ביחד. מה זה עבודת הכנה? לערוך רשימת חנויות להפצה, לתכנן את ההתנהלות באתר, לעצב כלמיני דברים (בעזרתה המעולה-תמיד של שני), לבנות את לוח הזמנים (מתי משחררים שיר להורדה, מתי ה-DVD צריך להיות מוכן, וכן הלאה), להתנהל מול בתי הדפוס ועוד. אבל מרגע יציאת האלבום לאוויר, אפשר לחלק בחלוקה די גסה את העבודה לשניים: בעיקר הפצה (גם לכם, המזמינים באתר, ולא רק לחנויות) ופרומושן (הגירסה הלועזית ל"יחסי ציבור" העברי המכוער) . לא יכולנו לטפל שנינו בפרומושן או בהפצה בו זמנית, וכך נוצרה החלוקה הטיפה מאולצת, והלא-תמיד-מדויקת, בה ענייני ההפצה הם ממלכתו של בנימין בעוד פרומושן הוא העסק שלי. זהו, כמובן, ממש לא חד משמעי.

אצל שני קדר, הפרומושן היה שונה לחלוטין מאשר במקרה דויד פרץ.
הקשיים בשיווק של שני היו בעיקר: א. אף אחד לא הכיר אותה. ב. היא לא התכוונה להופיע הרבה. ג. הסגנון באלבום שלה דיבר למעט מאוד אנשים בארץ.
מצד שני: א. בני ואני משוגעים על שני באופן אישי, היא חברה טובה של שנינו ואנחנו אוהבים אותה. ב. שנינו מטורפים על הדיסק שלה ומאמינים שהוא פשוט מדהים.
דווקא הקשיים האלה החדירו בי רוח קרב, והאהבה שלי לדיסק נשפה רוח נוספת במפרשיי. כך הפרומושן של שני הייתה Easy-peasy בעיניי. כן, הרמתי הרבה טלפונים ושלחתי המון אי-מיילים, אבל גיליתי שרוב העבודה נעשתה מעצמה. מהרגע שמישהו אחד כתב עליה, מישהו באתר או עיתון אחר רצה גם ופשוט הרים לי טלפון או שלח לי מייל בעצמו. הופתעתי מכמה קל היה להביא אמן חדש לגמרי לתקשורת, שנחשבת עוינת (ולפעמים היא אכן כזו). כל מה שנדרש אז היה התמדה, ואני הייתי חדור התלהבות, מרץ ונחישות.

אצל דויד פרץ הדברים שונים לגמרי.
למעשה, אני עדיין חושב שיהיה לנו קשה נורא להשיג ביקורות על האלבום, ואנחנו לא יודעים מה יקרה עם זה (קודם שיצא האלבום). הסיבה היא שדויד שלנו, מוזיקאי ותיק שעבד עם המון אמנים ובחור חברותי באופן כללי, התיידד כך או אחרת, כמעט עם כל עיתונאי שכותב היום על מוזיקה. בועז כהן, שרון מולדאבי, תימורה לסינגר, עמי ברנד, כולם עברו תחת חיבוקו בשלב כזה או אחר, והרשימה נמשכת.
"למי נשלח עותקי פרומו?!" שאלתי אותו בעודי מורט בייאוש שערות מפדחתי, "אף אחד לא יכתוב על האלבום הזה!"

אבל ככל שמועד היציאה מתקרב אני מגלה שלהיות איש הפרומושן של דויד פרץ זו כנראה העבודה הכי קלה בעולם, מהסיבה הפשוטה שהפרומושן נעשה מעצמו. עוד לא הספקתי לערוך את רשימת הפרומושן (=למי שולחים עותקי פרומו, למי לצלצל כדי לנסות לקבוע ראיון, וכולי), אבל כל כמה ימים אני מקבל מדויד טלפון שנשמע בערך ככה (שמות העיתונים בדויים, כי עוד לא סגרנו כלום):

"שומע גיא, אנחנו צריכים להחליט איפה אני מתראיין."
"אתה צודק לגמרי, אני באמת צריך לשבת על הרשימת פרומושן…"
"אה לא תראה, ב[דבר לילדים] רוצים לתת לי את הטור בצד של המדור מוזיקה שם, מכיר? אבל הם רוצים בלעדיות ואני לא יודע, מה אתר אומר?
"מ…מה..?"
"כי ב[רולינג סטון] דיברתי עם [זרובבל] ויתנו לי כנראה כפולה במוסף תרבות."
[דממה קצרה בעוד גיא מנסה לשמור על הכרה מלאה]
"ואני בכלל חושב – בוא נלך כבר עם הכפולה ל[פלייבוי] כי שם בתכל'ס הכי מתעניינים באלבום וכבר ראיינו אותי פעמיים והכתב מוזיקה שלהם נורא התלהב".
"אבל-אבל-אבל, מתי הספקת לדבר איתם יא משוגע?!"
"אה אני מדבר עם כולם כבר איזה חודשים, הם הרימו לי טלפונים וגם יש לי חבר ב[טיים מגזין] אז הוא לוחץ שם על העורך שלהם".
בקיצור, אני עוד לא מספיק לשלוח מייל אחד ודויד כבר אירגן סביבו בנונשלנטיות מערך פירסום שלם. הבנאדם הוא חור שחור לעיתונאים. הם לא יכולים לברוח.

אז מצד אחד, נראה שכל מערך היחצ"נות סביב דויד נבנה מעצמו עוד לפני שהספקתי להגיד "לונדון וקירשנבאום".
מצד שני, לדויד פרץ – חייבים להודות – יש שם של זמר מזרחי. זה מעולה אם רוצים להכניס אותו לטברנה, אבל במקרה שלנו זה קצת מקל בגלגלים. בנוסף, אחד הדברים הכי קשים שנתקלתי בהם עד היום הוא לתאר את המוזיקה של דויד בשניים-שלושה משפטים כך שהיא לא תוצג כמו ניו-אייג', כמו מוזיקה לילדים או כמו קאנטרי-נטו. שוב ושוב ישבתי מול המחשב במצח קמוּט ומחקתי משפטים מהקומוניקט וכתבתי אותם ומחקתי שוב. עד היום הקומוניקט עדיין לא גמור. מזל שבני ואני מאמינים בכך שהמוזיקה היא הפרומושן הכי טובה. לכן ממש בעוד כמה ימים, כשתסתיים העבודה על נגן הפלאש שלנו, נעלה כאן סוף סוף האזנה מלאה לאלבום כולו, כדי שכולם יוכלו להחליט בעזרת אוזניהם ולא לסמוך על ניסוחים מעורפלים של יחצ"נים מתוסכלים.
לו יכולתי, הקומוניקט שלנו היה מכיל מילה אחת: תקשיבו.

אחרי מאמצי הפרומושן סביב "הייקו בלוז" תוכלו לעקוב ממש כאן אצלנו, כמובן. נשתדל לעדכן אתכם בכל מה שקורה, ואולי גם בדברים שלא הצליחו לקרות.
בינתיים, אני חוזר לעבוד. בימים הקרובים יגיע פוסט חדש מבני או ממני, כמובטח (אני מזכיר, החלטנו שמעכשיו נגביר את קצב הפוסטים ונשחרר אחד כל יום-יומיים בערך). יש לנו הרבה מה לספר וגם כמה עדכונים מגניבים בשרוול. Stay tuned!