לבאר שבע וחזרה – המסע להשלמת "הייקו בלוז"

ביום רביעי האחרון הטלפון רעם ועשה לי השכמה.
"מורפיוס, הערתי אותך?"
"לא, לא – אני כבר ער…" התאמצתי לקלוט את השעון הכסוף מול המיטה.
"תגיד אתה תוכל להגיע היום לבאר שבע?" השעון הורה 13:00.
"כן, אין בעיה, דיברנו על זה, לא?" נו, זה מה שקורה כשמתפרעים בלילה והולכים לישון בזריחה. "איך הולך עם המאסטרינג?" מתרומם מהמיטה תוך שפשוף עיניים נמרץ.
"יש עוד כמה תיקונים קטנים במיקס או שניים…" מעיף את השמיכה.
"תיקונים קטנים?! דויד, דיברנו על זה שהדיסק שלך יצא השנה, נכון?" אני מחפש את המכנסיים ושולף חולצה מהארון.
"אל תדאג, נשאר רק לתקן מיקס לשניים-שלושה שירים ואז המאסטרינג" קשה להשתחל לתוך מכנסיים ולדבר בו זמנית בטלפון.
"נוכל לסיים את המאסטרינג עד הסופ"ש?" גיא ואני הסכמנו שצריך להקפיד עם דויד על לוח זמנים.
"נראה לי שכן. יעזור לי מאוד אם תבוא, אני צריך עוד זוג אוזניים. מתי תוכל להגיע?" המממ…
"נראה לי שאוכל להגיע לבאר שבע בסביבות חמש או שש." שולף את תיק הנסיעות מהארון.
"מעולה. אני אהיה בחזרה עם לנסס, פשוט תרים אליי טלפון כשתגיע לעיר ואכוון אותך." דוחס לתיק בגדים ולבנים נקיים.
"אחלה! אז נתראה בעוד כמה שעות חבוב!" אסור לשכוח תיק רחצה.
"ביי, להתראות." איפה המצלמות?!
"צ'או." אה. הנה הן.

* * *

במהלך השנים האחרונות פיתחתי חיבה גדולה לנסיעות ארוכות, רצוי בשעות ההזויות יותר של הלילה. יש משהו בכבישים האלה שמתפתלים בין גבעות הגליל אל עמק יזרעאל, דרך כביש יקנעם הגולש לו בין חמוקיו המזרחיים של הכרמל ונשפך אל הכבישים המהירים של מישור החוף שלצידם זרועים שלטים הנושאים הבטחות מעורפלות בדמות ערים כמו תל-אביב, ירושלים או באר-שבע. רוח אביבית מתערבלת בתוך האוטו ומעמעמת את המוסיקה באוושה קבועה ונושאת עימה את ניחוח פריחת הפרדסים שלאורך הכביש וריח אצות נרקבות מהים שנהפכות לארומת אבק. שעת הצהריים מתעמעמת, תל אביב מפנה את מקומה למרחבים הפתוחים של כביש מס' 40 המוביל לבאר-שבע. אני מגיע לאולפן של דויד פרץ בסביבות שש בערב רק כדי לגלות שהוא עורך חאפלה מטורפת עם חברי להקת לנסס במסווה של חזרות להופעה במימונה. כארבעים דקות אח"כ, אחרי שכולם, מלבד דויד ואני, עוזבים – אנחנו לוקחים נשימה והמסע הארוך שהחל לפני ארבע שנים ונקרא "הייקו בלוז" עושה את צעדיו האחרונים לקראת השלמה.

יש הבדל גדול בין להיות מוסיקאי וטכנאי סאונד. עבודתו של מוסיקאי נובעת מהרוח ומגשימה עצמה בחומר. שיר תמיד מתחיל מרעיון, מניצוץ נדיר, מופשט, שהופך לצליל, למילה, לאותה יד הפורטת בגיטרה. טכנאי סאונד לוקח את כל חומרי הגלם המוקלטים של המוזיקאי ולש אותם, נותן צורה, עומק ומרחב אקוסטי כדי שחזונו המקורי של המוזיקאי יגיע לכדי שלמות ויישמע במיטבו כשנכניס את הדיסק למערכת הסטריאו. לאדם הממוצע, שאינו מבין בכל הרקע האודיופילי של הפקת דיסקים, אין מושג כמה ידיים המוזיקה עוברת עד שהיא מעובדת ומגיעה לאיכות הצליל שמוטבע על גבי אותה דיסקית כסופה הארוזה בפלסטיק. דויד פרץ בורך (או קולל?) בזכות השמורה למעטים: אמן ומוזיקאי נדיר מצד אחד ואיש סאונד מעולה מצד שני. מה שאומר בעצם שכל הפקת הדיסק, מהתו הראשון ועד הליטוש האחרון לפני המשלוח למפעל, נשען על כתפיו הרחבות של יוצר השיר.

דויד מצית את הפרי-אמפים האנלוגיים, הקומפרסורים והלימיטרים. האולפן נדלק באין-ספור נורות וחוגות צבעוניות שגרמו לחדר להיראות כמו עיצוב פנים של חללית כפי שתוארה בסדרות טלוויזיה משנות השבעים, והמסע בחלל הצליל מתחיל. הוא מעלה את ערוצי השירים אל תוכנת העריכה ומשתף אותי בהתחבטויות. "אתה רואה כאן" הוא אומר, "התוף באס לא נשמע לך בחוץ מדי, מכסה על היתר?" , "אני דווקא אוהב תוף באס מודגש", אני עונה. הוא מעווה את שפתיו ומשחק קצת עם התדרים. פתאום כך, גיליתי תוך כדי תיקוני המיקס לשיר "יפה כמו שקט" שיש שם פסנתר יפהפה שנעלם מאוזניי קודם וגם אקורדיון מרוחק. דויד מרוכז, ישוב בדיוק בין שני זוגות מוניטורים, מאזין בדריכות לכל ערוצי הכלים, מאזן ביניהם, בורא מרחבי צליל בין הרמקולים ומשתף באוזניי התחבטויות. אני עוזר לו בכך שאני משתדל לא להפריע ומעיר לו מדי פעם אם איזה תדר או צליל חורקים לי באוזן או כלי מסוים נמצא בווליום גבוה ביחס לכלים האחרים. אנחנו מקשיבים לשירים שוב ושוב. המלאכה הזאת משולה לסיתות גוש פחם לכדי יהלום, מלאכה סיזיפית ועדינה, כל נגיעה קטנה, שינוי, הופכת את השיר למשהו אחר. לפעמים אתה לא יודע מה אתה מחפש עד שאתה כבר שם ודויד עורך נסיונות, בודק, מלטש את הצליל ביד אוהבת עד ששנינו מסתכלים אחד על השני ומסכימים שזה פשוט נשמע מצוין. כך עברנו על השירים "הבעייתיים": דויד ישוב שם מול המסך, עצום עיניים ואני שרוע על הספה מאחוריו, מקשיב איתו ומעלה הצעות. כשהגענו לידי סיום היינו מורעבים ועייפים אבל, כפי שדויד ניסח יפה: "עכשיו אני מאמין בכלל שיש לי אלבום." צרבנו את השירים מהר על דיסק כדי שנוכל להאזין להם תוך כדי נסיעה למסעדה עם השם הכי מטורף שאני מכיר – "קוקלה", הנמצאת במרחק של חצי שעה נסיעה מבאר שבע. מיותר לציין שהרעב ותחושת הניצחון הנעימו במיוחד את האוכל (הטעים ממילא) שהגישה לנו מלצרית מתוקה.

למחרת, אחרי מעט מדי שעות שינה, נסענו טרוטי עיניים בחזרה לאולפן, שם דויד התעקש לתקן עוד מיקס לשיר או שניים. נזכרתי בשבועות שנדרנו גיא ואני בחשכת משרדי היס על כך שאנחנו עומדים לעמוד בלוח הזמנים. "מה יהיה, דויד, נוציא את הדיסק ב-2010? אנחנו צריכים כבר לשבת על המאסטרינג!" הוא נפנה אליי במבט תמים, "מה? זה רק כמה תיקונים קלים, אל תדאג. אני אסיים את זה מהר ונעבור לשלב הבא". שוב החדר ניצת בלהבות קטנות של ירוק, סגול ואדום. דויד עוטה על פניו את מסיכת הריכוז – הוא כבר לא פה אלא בתוך שלל הצלילים שבוקעים מהמוניטורים, שוחה בתוך קרבי האקולייזרים, אורג בריכוז את הצלילים ויוצר את תצרף השיר בקדחתנות של מאהב מיומן שמלטף את נקודת הג'י. הבנתי שכדאי לי לעשות משהו מועיל בינתיים אז הלכתי לבזוז את הסופרמרקט הקרוב כדי שלא נרעב באולפן. כשחזרתי הוא עדיין ישב שם באותו מקום, אך חיוך קל כבר בצבץ מזוויות שפתיו. "רק עוד כמה תיקונים קטנים וזהו…" מלמל כששאלתי אותו למצבנו, השתדלתי להתרכז בסידור המזונות ומדי פעם לשלוח קריאות עידוד אל דויד בשדה קרב המיקס. לאחר כמה שעות דויד התרווח והאזין לשירים הגמורים בחיוך ועיניים עצומות. וואו, חשבתי לעצמי, זה נשמע מעולה, אך כעת הגענו לצומת דרכים אודיופלית נוספת. לאחר שכל ערוצי הכלים נחו היטב יחד בכל שיר, הגיע הזמן לשמור אותם כקובץ אחד. לשם כך ישנם מכשירי סיכום אנלוגיים שדרכם מעבירים את הערוצים והם אלו שנותנים עוד נדבך בצליל המיוחד והאחיד של האלבום. שנינו התחבטנו בין שני מכשירים כאלה (את הפירוט עליהם אשאיר לדויד פרץ, שהבטיח להקדיש להם פוסט) – האחד מספק צליל מאוד ברור, נקי ומודרני להקלטה בעוד השני הוא בעצם מכשיר סיכום מנורות משנות השישים, שנותן צליל עגול ומלא מהסוג השמור לתקליטים הקלאסיים שיצאו בשנות השבעים. שנינו נקרענו בין ההעדפות הללו, אני נטיתי יותר לעבר הצליל הקלאסי-מעוגל ודויד נטה אל המודרני-מדויק. הוא הסכים בסופו של דבר לנסות את שניהם ולשמור את ההחלטה לסוף. כך שבעצם נוצרו לנו שני תקליטי "הייקו בלוז" עם שני סוגי צליל שונים, והתבדחנו על כך שנוציא לאור מספר עותקים שווה של שתי הגרסאות, האחת עם צליל מודרני ובמקביל את הגרסא הקלאסית. כשהבנתי שהניצוץ בעיניו של דויד היה רציני תוך כדי השיחה, עטיתי על עצמי שוב את דמות מנהל חברת התקליטים הקשוח ואמרתי לו: "אין סיכוי חבוב, אתה תצטרך לבחור בין שתיהן ולחיות עם ההחלטה הזו, כי זה הדיסק שעומד לראות אור". עד לרגע כתיבת שורות אלו, דויד עדיין לא החליט סופית באיזו גרסא יבחר.

שלב המאסטרינג הגיע לקול תשואות הקהל. מכיוון שהצליל הבסיסי של השירים היה כל כך טוב, דויד נדרש לעבודה מועטה יחסית: לארגן את השירים על פי הסדר בדיסק, לאזן בין רמות הווליום שלהם כך שלא יהיה מצב ששיר אחד יישמע חלוש לצד שיר אחר, לוודא שהתדרים הכלליים מאוזנים ויוצרים קו צליל אחיד (פחות או יותר) לאורך הדיסק ועומדים בתנאי השמע של מערכות הסטריאו הביתיות. הדבר שוב דרש הקשבה מרוכזת כי כל שינוי, ולו הקטן ביותר, עלול לצרום או להרוס את הצליל שדויד עמל עליו כל כך הרבה זמן. זו מלאכה שדורשת מיומנות ואוזן מעודנת במיוחד. יום חמישי בשעה תשע בערב, שנינו סחוטים ומרוצים, צורבים את שתי הגרסאות הגמורות של "הייקו בלוז" ועפים כמו הרוח מהאולפן אל אוויר הלילה כדי לחגוג את קו הגמר בארוחה דשנה של המסעדה בעלת השם הבלתי אפשרי "קוקלה" (מה זה לעזאזל "קוקלה"? [גיאחה מוסיף כי זו קציצת-לחם נפלאה ושמנה שהוא מכיר מתבשילי סבתו הטריפוליטאית]). אנחנו מגלים בדרך שגרסת הדיסק בעלת גוון הצליל של שנות השבעים נשמעת מחורבן כי הייתה טעות טכנית בשלב המאסטרינג, טעות מתסכלת הנגרמת מהעובדה שלפעמים שוכחים ללחוץ על כפתור אחד קטנטן שעושה את כל ההבדל, אז אנחנו עוברים מהר לדיסק עם הגרסא השנייה, מאזינים בשתיקה כל הדרך למוסד ההזנה. דויד התעקש למצוא תוך כדי דהירה על הכביש עוד טעויות במיקסים או במאסטרינג, כי לרוב, דווקא במערכות שמע פחות טובות, ניתן לשמוע בקלות זיופים בצליל – הוא כל כך התאמץ עד שהוא הצליח לעלות, לטענתו, על עוד כמה טעויות פעוטות. "שכח מזה, דויד!" קראתי לו, "אנחנו עומדים להוציא את הדיסק שלך השנה! השנה! הבנת?" התחלתי לחשוד שאם זה היה תלוי בו, הוא היה מחזיר שוב את הדיסק לסדנת האלכימיה שלו ועמל עליו עוד 10 שנים, משחק, משנה ומזיז מכוונים, מתענג על כל תגלית סאונד שתעלה במהלך הניסיונות הללו.

לאחר שכרסנו התמלאה במיטב שהיה ל"קוקלה" להציע, המשכנו במסענו הלילי צפונה כי למחרת, ביום שישי בבוקר, קבענו עם אמן קאליגרפיה יפני בטבעון בשם קאזואו אישיאי, שהיה אמור להכין את האיורים לעטיפת הדיסק. הכביש רעד מתחת לגלגלים, ירח וכוכבים מקיפים מכל עבר את המכונית הדוהרת על פני ישובים מנומנמים או עיירות פיתוח ומותירה אחריה ענני אבק סחופים. כשכבר עשינו כברת דרך וחלפנו על פני תל-אביב, נזכרתי שגיא אמור להיות באזור רעננה אצל חברתו אביטל ודויד הסכים שקפה וגיאחה נשמע לו מצוין. טלפון קצר והנה אנחנו פונים שמאלה אל תוך רעננה, העיר שגם בית המשטרה שלה נראה כמו צילום על כריכת מגזין "בית וגן", בעוד קולה של אביטל מדריך אותנו מתוך הטלפון בנפתולי הרחובות. הגענו, התחבקנו ועלינו יחדיו אל מרפסת הבית המשקיפה על העיר. גיא השוויץ בפוסטרים הטריים של שני קדר ובספרים שרכש בחנות יד שנייה בתל-אביב. דויד סיפר מעט מחוויות עשרים וארבע השעות האחרונות ואני הוספתי תובנות משלי. היה נעים לשבת כך, להתענג על הקפה החם בחברתם הנעימה של גיא ואביטל, לנוח מעט מהדרך הארוכה. לבסוף, כשנפרדנו, דויד מסר בחגיגיות עותק מדיסק המאסטר לגיא והמשכנו הלאה בדרכנו צפונה, מחליפים את כבישי מישור החוף בדרכים הנפתלות של הגליל.

למחרת, לאחר שינה קצרה וטרופה, קמנו לבוקר אביבי יפהפה ושמנו פעמינו לביתו של מאסטר הקאליגרפיה היפנית – אישיאי קאזואו. קאזואו מתגורר בבית נעים בטבעון, בירך אותנו והציע לנו לשבת ולשתות תה יפני בזמן שיסדר את עבודות הקאליגרפיה שעשה בהשראת "הייקו בלוז", שדויד הביא לו שבועיים לפני כן. הוא הסביר לנו באנגלית רצוצה שיש כמה תהליכים מהותיים שאמן קאליגרפיה צריך לעבור לפני שהוא נוגע במכחול. יש לערוך מדיטציה, להגיע להשלמה נפשית עם כל קו דיו עוד לפני שנוצר, להביא למלאות פנימית את האנרגיה האצורה ברעיון הצורה ורק אז האמן לוקח את המכחול, טובל בדיו ונותן לה ביטוי על הנייר. הוא פרש בפנינו שש עבודות קאליגרפיה שונות בהשראת המוסיקה ושאל לדעתנו. אני פשוט עמדתי שם, נפעם מהעוצמה השקטה שהשתקפה בקווי המכחול, בוהה בקווים השחורים המתעדים את תנועות היד המושלמות שלא היה בהן כל דופי או היסוס. אלוהים, כמה כוח אפשר לתת לכמה כתמי דיו על נייר אורז. לאחר התחבטות רכשנו שלוש עבודות שייטמעו בעטיפת הדיסק (עליו אחראית שני קדר המחוננת) ונפרדנו לשלום. הספקנו לבקר בחנות הגיטרות של מרק רשקוב, "מידנייט מיוזיק", שם דויד פצח בשיחה עירנית עם מרק על בלוז תוך כדי שבחן מספר גיטרות חביבות, ולבסוף נסענו לתחנת הרכבת של לב המפרץ.

* * *

"דויד, אני חושב שעשינו כברת דרך רצינית ביומיים האחרונים."
"כן, הדיסק כמעט גמור."
"נכון, נשאר רק להמתין לעיצוב הדיסק כדי שנוכל לשלוח למפעל ולבית דפוס."
"יש לי גם עוד כמה תיקונים קטנים שהייתי רוצה לערוך במיקס לשיר או שניים."
"דויד, אני לא חושב ש…"
"קטנים, אל תדאג."
"דויד?!"
"פיצפונים…"
"דויד!!!!"

* * *

אז בינתיים, לפני שאנו שולחים את דיסק המאסטר למפעל, הנה סדר רשימת השירים ל"הייקו בלוז" (דגימות להאזנה יבואו בקרוב!) :

1. הייקו בלוז
2. עצוב כמו מים
3. יפה כמו שקט
4. ניסיתי ונכשלתי
5. ללא שם #1
6. מקום בתוכי
7. שימחת עצוב
8. עוד שיר אחד וזהו
9. היום זה עכשיו

הרעש הזה… האין זה רעם מכבשי הדפוס שאני שומע?

* * *

קראו עוד בבלוג של דויד ברשימות.