קיצור תולדות הזמן

כשסגרנו, גיא ואני, עם דויד פרץ בנוגע להוצאה של "הייקו בלוז", דיסק שבעייני הפך כמעט למיתולוגי מכיוון ששמעתי עליו כל כך הרבה מדויד ומאנשים אחרים, האזנתי גם לסקיצות הראשונות והייתי מעורב בעקיפין בכל מיני דברים שאירעו סביבו – התחלתי לחטט בשק הזיכרון המשותף לי ולאדון פרץ ונזכרתי שלא זו בלבד שבעבר כבר כמעט עזרתי לו להוציא לאור את הדיסק הזה, אלא שדויד הוא בעצם זה שהפגיש בין שני מנהלי היס רקורדס. מכאן בעצם נולד הפוסט הנוכחי – העלאת גירה של זיכרונות בתיבול קבצי מולטימדיה על אדם קרוב שאני מאוד מאוד אוהב.
משמאל: דויד פרץ בפולקל'ה, התמונה באדיבות גרבולון

בתחילת שנת 2000 עמדתי לסיים את "בית הספר לתיאטרון חזותי" בירושלים, הדיסק הראשון שלי ראה אור בלייבל הטרי "פאקט רקורדס" ובתקופה ההיא חנות הדיסקים "באלאנס" הייתה מקום העלייה לרגל אם היית חובב או יוצר מוסיקה בעיר הקודש. יורם אליקים שניצח על "פאקט" וניהל עם עופר את "באלאנס", הזמין אותי לקפוץ לחנות יום אחד כדי לדבר על האוסף שהלייבל מתכוון להוציא בקרוב, "Fact by Fact". הגעתי לשם בשעות אחר צהריים, די מרוגש מהעובדה שאני בכלל הולך לקחת חלק באוסף כזה, כי ריח המהפכה השקטה ש-"פאקט" הדיפה בחלל התרבותי-מוזיקאלי המרוקן של הימים ההם הסעיר את הנחיריים ושמחתי להצטרף לחגיגה.
כשנכנסתי לחנות ראיתי את יורם מדבר עם מישהו, הנהנתי לו וניגשתי מיד לחיטוט הרגיל במדפי הדיסקים, אובד בעולם של עטיפות צבעוניות והבטחות מוסיקאליות הממומשות בעיגולי פלאסטיק בינוניים במחיר 39.90. יורם העיר אותי לאחר כמה רגעים והפגיש אותי עם הבחור שדיבר עימו קודם.
"זה דויד והוא יעשה את המאסטרינג לאוסף של פאקט", אמר, "תסביר לו אם צריך לשנות משהו בטרק שלך". פניתי לדויד והצגתי את עצמי.
"אתה מורפלקסיס?!" שאל אותי במין תמיהה.
"כן" עניתי בחיוך. (אני כבר רגיל לזה שתמיד מצפים ממני להיראות גבוה, מוכה שידפון חולני ולבוש שחורים)
"ממש אהבתי את הדיסק שלך!"
"מה, באמת?" (הדיסק הזה היה ניסיוני וכואב כמו שרק אני יכולתי להיות באותה תקופה, מי לעזאזל יכול לאהוב דיסק כזה?) הסקרנות בנוגע לדויד הזה החלה לתפוס תאוצה תוך כדי שיחה על מוסיקה בזמן שאצבעותיו העדינות מרפרפות במהירות מסחררת על פני התקליטורים. הערתי לו על זה והוא השיב לי בחיוך שהוא עבד כמוכר בחנות דיסקים בבאר-שבע, על כן המיומנות. במהלך חילופי הדברים בינינו הבחנתי שעומד מולי ידען מוזיקאלי ברמות כמעט לא חוקיות כמו גם שטף הדיבור שלו, שחצה את ה-240 קמ"ש והייתי זקוק לכל טיפת ריכוז כדי לגמוע את השיחה. מאוחר יותר הבנתי שהמחשבות שלו נעות פי 10 יותר מהר. דויד פרץ, והשיחה הזו בחסות החלל האפלולי של חנות הדיסקים, נחקקו לי בזיכרון.

באמצע 2002 סיימתי את הקלטות הדיסק השני שלי, "Dreamachines", וחיפשתי מישהו שיוכל לערוך לו מאסטרינג. בדקתי כל מיני מקומות ואנשים עד שלבסוף קיבלתי המלצה חמה על בחור אחד שלא הכרתי. הפקדתי בידיו את הדיסק ואת המעות שלא היו לי והתוצאה הייתה מזוויעה מספיק בכדי שאקלע לייאוש מר. אינני זוכר איך בדיוק פניתי לדויד, ייתכן שיורם אליקים הפנה אותי אליו או שפשוט התקשרתי אליו ביוזמתי, אני רק זוכר שבסוף השיחה שבמהלכה מיררתי בייאוש, דויד הבטיח שיעשה את המאסטרינג והחזיר לי את הצבע לפנים.

נסיעה ברכבת לבאר-שבע משולה לתהליך זיכוך נפשי – מסע איטי ומטלטל שבמהלכו הנוף מבעד החלון פושט את גווניו המתמעטים והולכים בכניעה זהובה למרחבים עירומים בהתנגשות בלתי נמנעת אל תוך האופק. ירדתי בתחנה הסופית ויצאתי אל הרחוב בשעת בוקר מאוחרת, השמש כבר הסתערה ממעל והשתטחה על העיר הפעורה הזו בלב מדבר, צובעת גם את הירוק של מעגלי התנועה בצהוב-אפרפר של חול. דויד הדריך אותי בסבך קווי האוטובוס העירוניים ורחובות פתלתלים עד שהגעתי לבית דירות אפרורי שהתנשא מעל שדרה רחבה. עלייה קצרה במדרגות. דפיקה בדלת. דויד פותח, מחויך, מזמין אותי פנימה. בזמן שהכין קפה לשנינו עברתי על פני מדפי ספריית התקליטים והתקליטורים שהשתרעו לאורך הקיר בסלון. ואוו, אמרתי לעצמי, הוא באמת אוהב מוסיקה במובן הכי רחב של המילה, מזמן לא נתקלתי באוסף מוזיקה כל כך מגוון שחוצה סגנונות ותקופות כמו זה. האולפן הביתי שלו היה מורכב באותם ימים משני חדרים, שהאחד מהם הוסב לחדר בקרה עם מוניטורים ומחשב עריכה והשני לחדר הקלטות עם מרחב אקוסטי מרופד, מערכת תופים צמודה לפינה, שניים-שלושה מגברים פזורים סביב ומקבץ גיטרות שעונות על הקיר. התיישבנו עם כוסות הקפה מול שני המוניטורים כשממעל צופה עלינו לי הייזלווד מתוך פוסטר ממוסגר ומיסטר פרץ החל במלאכת המאסטרינג האימתנית. למה אימתנית? כי מאוחר יותר נוכחתי לדעת (מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שהקלטתי על מחשב באופן עצמאי ולא באולפן עם טכנאי) שעשיתי את כל שגיאות הסאונד האפשריות במהלך ההקלטות ודויד עמל במומחיות ואהבה רבה לצמצם נזקים ולתת לדיסק צליל סביר. ישבנו כך כמה שעות שחלפו כמו כלום, תוך כדי האזנה מרוכזת, שיחות אינטימיות על מוסיקה ונשים או שתיקות מתובלות בקפה. מדהים כמה ניתן היה ללמוד ממנו רק מתוך התבוננות שגבלה אצלי בהערצה ככל שחלף הזמן. החלון כבר הראה חושך והטרקים במחשב נצרבו על גבי הדיסק, אשר לאחר כמה חודשים יתברר שיהיה זה שיחתום את "פאקט רקורדס".

מסוף שנת 2000 והלאה, חברתי ליעד ון-לייבן ופצחנו בסדרת אירועים בחנות הדיסקים "בית המוסיקה". זה החל כאירועי תקלוט חורפיים שנמתחו אל תוך הלילה ואחר כך עברו מטאמורפוזה להופעות חיות בחלל החנות. במרץ 2004 דויד פרץ הוזמן להופיע יחד עם יוחנן קרסל תחת הכותרת "הייקו בלוז". מאוחר יותר הוא יספר לי שההופעה הנ"ל גיבשה את כל הקונספט של האלבום. קצת קשה לכתוב על הופעה של דויד, צריך פשוט להיות שם. כשהוא מנגן ומספר את הסיפורים מאחורי השירים, מערסל את הקהל, לוקח אותם עימו למסע אל תוך הזיכרון, אל הקרביים הארגמניים של המוות והרחם הכחול של מושאי שיריו, הכל מתובל בהומור ההולך יד ביד עם כאב שאין לו גבול. הייתי הסאונדמן בהופעה ההיא וגם אחראי על התיעוד, הנחתי על מדף הדיסקים חצובה קטנה אליה חוברה מצלמת DV ביתית, מתוך מחשבה כללית שנחמד לתעד את האירועים בחנות – אך ככל ששירים באו והלכו הבנתי שהקלטת הסובבת ללא לאות לצידי מתעדת רגעים נדירים בשבריריותם של אדם, אמן, מאהב ומספר סיפורים השוטח בפנינו את חייו ופורט אותם לשישה מיתרים הדוקים על גבי גיטרה כסופה וידועה לשמצה.
מזמן לא זכרתי דריכות שכזו מצד הקהל, שכיסה את המרבד האדמדם של "בית המוסיקה": השקט העדין הזה במהלך ההופעה, הדריכות של עשרות זוגות עיניים ואוזניים נאחזות, ממוקדות, בבחור הזה שיושב שם בקצה החלל, לו רק מהפחד שהקסם יופר והבועה שנוצרה בחנות הדיסקים תימוג לה ללילה הירושלמי שכיסה את רח' קרן היסוד. (משום מה מושגים כמו "קסם" ו"שקט" לא חלו על קופת-המרשרשים התובענית ומזגן חולני שהשתעל כל הזמן, אוי כמה שנאנו אותו, אבל התגברנו על זה).


דויד פרץ ויוחנן קרסל – ערים וזכרון 2 (מתוך ההופעה בבית המוסיקה, 4.3.04)

כשהתו האחרון נדם, מילות הסיום נאמרו והד מחיאות הכפיים שכך, רצתי אל דויד ולחצתי לו את היד, פלטתי גם איזו שטות כמו "היה מעולה!" או משהו בסגנון, הכל נראה די מטושטש אחרי זה. אני זוכר שיעד שאל אותי אם צילמתי את הכל ונתן בי מבט בוחן. מאוחר יותר גיליתי, למרבה הצער, שהקלטת נגמרה לפני סוף ההופעה וקטעה את השיר האחרון, "Riding into the sun". על אף שהשיר המסיים נותר קטוע ועם איכות הקלטה מפוקפקת, הוצאנו לאור את הבוטלג הנ"ל כחודש וחצי לאחר ההופעה (וגם DVD שיצא ב-20 עותקים בלבד!). יעד ואני חשנו מחויבות כמעט מיסיונרית לתעד ולהקליט את ההופעות של דויד בחנות כדי לשמר את הקסם הזה, וזאת באמת עשינו בשלוש ההופעות שבאו לאחר זו.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

דויד פרץ ויוחנן קרסל – אנרכיה בשיר הזה (מתוך אירועי 5 שנים לבית המוסיקה, 22.12.05) להורדת השיר לחצו כאן.

באמצע 2004 התרחשו שני אירועים שהיו משמעותיים בחיי וכללו את דויד פרץ : סיימתי בדיוק את הקלטות הדיסק "Hidden Paths", מה שדרש מסע לבאר שבע לצרכי מאסטרינג ונגרר לשהייה של שלושה ימים באחוזתו של דויד פרץ בהם הקלטנו יחדיו (על כך אני מבטיח פוסט נפרד ומשעשע עם דגימות!) וערכנו סשן צילומים סוער ממנו לקוחים התמונות שלו ששמנו כאן בבלוג. היה תענוג אמיתי.
כחודש מאוחר יותר, הטלפון רעם ודויד נמצא בקו השני:
"היי מורפיוס (זה הכינוי שהדביק לי) אני בדיוק עובד עכשיו עם עוד מישהו על פרוייקט קאברים בעברית לליאונרד כהן כציון ליום הולדתו ה- 70 באתר השרת העיוור. כל השירים מיועדים להורדה חופשית, אתה תהיה מעוניין לקחת חלק?" שאל.
"מה? בטח! אני מת על ליאונרד כהן!" נאחזתי בשפורפרת.
"אז יאללה, תתחיל להקליט!"
שבוע אחר כך התקשר אליי איזה פלוני בשם גיא וביקש פרטים בנוגע לגרסת הכיסוי שאני מקליט. השיחה הלכה והתארכה, נקטעה, חזרה והתמשכה, בעצם עד היום הזה – כי כך הכרתי את גיאחה, אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם והפך להיות חבר יקר. דויד, גם אם לא ידע את זה אז, זרע את זרעי היס.
פרוייקט הקאברים לליאונרד כהן עלה באוקטובר 2004 והחזיק מעמד שלושה ימים בלבד עקב דרישתה של NMC מגיאחה ודויד להוריד את השירים מהאתר בתואנה שהם מפירים זכויות יוצרים, על אף שליאונרד כהן בעצמו נתן את ברכתו לפרוייקט. אז הנה לינק חלופי להורדת האוסף הזה (הכולל גם את הקאבר המעולה של שני קדר לשיר "מי באש").

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

דויד פרץ – זמר חייב במיתה (קאבר לליאונרד כהן, 2004), להורדת השיר – ליחצו כאן

במהלך 2005 הייתי עסוק בעיקר בלייבל הירושלמי של "בית המוסיקה", ההופעות בחנות, הפקות מוסיקה למיניהן ואוספי פולארויד עם גיאחה. כבר אז ידענו, יעד ואני, שדויד סיים/עומד לסיים סוף סוף את הקלטות "הייקו בלוז" וכבר החל משא ומתן בינינו שנוציא את הדיסק לאור בלייבל של החנות. אך אז הגיעה שנת 2006 המתעתעת. יעד עבר משבר אישי ואני, שהייתי עסוק באלף שמונה מאות פרויקטים, לא יכולתי להחזיק את הלייבל הזה לבד אז החלטנו לעצור את הכל באופן זמני, שהפך עבורי לפרמננטי. המלחמה בצפון לא איחרה להגיע זמן קצר אחר כך, נושאת עימה שלל טילים ומפגני ירי אוויריים. אני זוכר ששוחחתי עם דויד בטלפון בין אזעקה לצפירת הרגעה וכמעט סיכמנו שיבוא לאולפן הביתי שלי כדי שיוכל להקליט באווירה המוטרפת ששררה כאן בצפון את "העברה: אופקים" השלישי, תוכנית שלא יצאה לפועל בסופו של דבר. לעומת זאת, המזימה שלי ושל גיאחה להקים לייבל בזמן המלחמה יצאה לפועל ועוד איך, ויתר מעללינו מתועדים מאז כאן בבלוג.

אז הנה, ללייבל המשפחתי שלנו הצטרף האח הדרומי בעל הגיטרה הכסופה וקול הקטיפה, עבורנו זה מרגיש כמו הדבר הכי טבעי בעולם אך מצד שני זה לא מפסיק לרגש כל פעם מחדש כי גם גיא וגם אני כל כך אוהבים את הדויד הזה ואת היופי שהיצירה שלו מביאה לעולם.

דויד פרץ ויוחנן קרסל – עצוב כמו מים (מתוך ההופעה בבית המוסיקה, 4.3.04)