ספירת מלאי – פוסט אורח מאת שני קדר

4 ינו

הודעת מערכת: שמענו שיש בעיות עם תגובות שלא נקלטות. אם נתקלתם בבעיה, אנא שלחו לנו מייל, אנחנו מנסים לברר מה מקור הבעיה. תודה!

"הסיבה היחידה שרציתי לעשות אלבום מלכתחילה היתה שהייתי כל כך עייפה מלנסות להסביר את האישיות שלי לאנשים, הרגשתי כל כך לא בנוח עם הסיטואציות החברתיות שבאמת באמת חשבתי שאם יהיה לי דיסק של שירים ואני פשוט אוציא את זה לעולם אז כולם יבינו אותי ויהיו לי את כל החברים בעולם." (פיונה אפל מסבירה, כהרגלה, הרבה יותר טוב ממני)

נובמבר 2006 יחרט בזכרוני כחודש שבו קרו שני דברים משמעותיים: זה החודש שבו פרצו לי לדירה בפעם הראשונה (ובתקווה האחרונה), וזה החודש בו הוצאתי את האלבום הראשון שלי.

בין הדברים שנגנבו: שני מחשבים, מסך, ארנק. בין הדברים שאיבדתי: אמון במנעולים, אמון בבני אדם, ואת הבטחון שבלישון לבד בלילה. לילות הזויים בהם הטלוויזיה דלוקה רק כדי שלא אדמיין את הרעשים וחודרת לי לחלומות: אני חולמת על עור פעור לרווחה, על ברלין, על בני סלע. אני פותחת את העיניים קצת קצת ורואה "השיר שלנו", איזו בלונדינית בדיוק גנבה לנינט את השיר.

והשירים שלי, באופן מסויים, עזבו אותי לבלי שוב. אני לא חושבת עליהם והם לא חושבים עלי. אני כבר לא מנגנת אותם לעצמי. אני כבר לא שרה אותם לעצמי. לשחרר אלבום זה כמו לפזר אבק של מישהו שמת אל הרוח. בין הדברים שאיבדתי: שכבת הגנה אחת או שתיים. לא חשבתי שיש לי את החוצפה להוציא אלבום. אני לא מוסיקאית. אני בקושי יודעת להחזיק גיטרה כמו שצריך. אין לי פנדרים וגיבסונים ומגברים. יש לי אקוסטית חבוטה מגיל 13. אני לא זמרת. רק בשנה האחרונה התחלתי בערך לשיר ולא ללחוש בתקווה שלא ישמעו אותי בכלל. אני לא מלחינה. אני כותבת פעם ב-, שירים קצרים עם שני אקורדים, שחוזרים על עצמם למוות. אני לא מפיקה, אני מתארת צלילים כמו ילדה דיסלקטית שמדברת על צבעי קריאון. מבני אדם אפשר להתעלם, לתת להם להקמל ברחוב. אמנות דורשת: אני כאן, תתייחסו אלי. וכך, הוצאתי את האלבום הראשון שלי. במצח נחושה, בעוז ובקור רוח. הדבר הכי הכי אישי שיכלתי, בכמות עותקים אסטרונומית בעלת ארבע ספרות, ופיזרתי את אבקו לאוויר החורפי קר.

הוא אלבום קטן קטן ומשפחתי מאוד. הוא אלבום תמונות וצלילים של חיי בשנתיים האחרונות ובכלל. הוא (כנראה) לא מובן לאף אחד אחר מלבדי. בכל יקום נורמלי אחר הוא היה נשאר במגירה ולא מעז להוציא את אפו הוורדרד משם. אבל פיונה צודקת. משום מה חשבתי שאם יהיה לי את האלבום הזה אני לא אצטרך להסביר את עצמי יותר. כולם יכירו אותי ויבינו אותי וידברו איתי ואני אפסיק להיות כל כך מובכת כל הזמן מכל דבר. מיותר לציין, זה לא קרה. 🙂

אני לא מרגישה לגמרי בנוח עם הבלוג הזה/יחסי ציבור/עיתונים/הופעות/רדיו. הסיבה שאני עוסקת באמנות ויזואלית היא שהיא מאפשרת לי להסתתר. והקונפליקט הזה, שבין הרצון להתחבא, להתגונן, ובין הרצון לבעוט בשריון שלך או לפחות לסדוק אותו מעט הוא אחד הדברים שמניעים אותי (וגם: מפריעים לי) בכל דבר שאני עושה, ומלווים אותי תמיד, באלפי-אלפים של מובנים וצורות; אז אני אלופה בהצפנות. זה הפתרון הזמני שלי. זה, ולא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות.

אז מוזיקה היא הדרך האינפנטילית שלי לתקשר בלי לחשוב יותר מדי. להגיד בלי להצטרך להגיד יותר מדי. לחבק את מי שצריך לחבק ולשנוא את מי שצריך לשנוא, גם אם הם לא ידעו את זה לעולם. זו פריווילגיה חצופה. ועכשיו את מי שצריך לחבק זה את בני וגיא, שעושים פה משהו טוב באופן חסר בושה וחצוף שכזה כמו להקים לייבל. ולהגיד הרבה הרבה תודה. ולאימיילים האלה שקיבלתי, תודה. You know who you are. בבקשה תמשיכו לכתוב.

5 תגובות לפוסט “ספירת מלאי – פוסט אורח מאת שני קדר”

  1. בשרית 04. ינו, 2007 at 22:23 #

    אח איזה פוסט! כלבבי!

    שני את נפלאה, אל תפסיקי ליצור. פשוט אל!

    אוהבת מאד, ומעריכה בעיקר…

    :);) 🙂

  2. נועם קובץ' 07. ינו, 2007 at 21:59 #

    אל תתני את כל הקרדיט לפיונה. גם את מתנסחת לא רע בכלל. שלא לדבר על שרה
    everybody's gotta learn sometimes
    רודף אותי מידי פעם באקורדים חשוכים

  3. רנן 08. ינו, 2007 at 23:54 #

    מילים נפלאות

  4. HKsis 14. ינו, 2007 at 3:03 #

    i´m reading these words and my throat is choking out of tears. and slowly my eyes are joining this tear party… shany, objectively, you are the most talented person i have ever met – it´s not about being a singer or a guitar player – it´s about being able to say what you want, what you think in such a creative way, and being able also not to say what you do not want to expose.
    subjectively- I love you and miss you so much, i listen to your songs almost everyday, and so moved by each letter you´re expressing. everyday i learn another thing about my beloved sister.
    strong love (HaAchot HaAhuva) from south america 🙂

  5. RKmom 17. ינו, 2007 at 6:40 #

    את יכולה לא לשיר יותר את השירים הללו. אנחנו עכשיו שרים אותם, הרבה, בכיף, בהתרגשות, בהנאה ובאהבה. אהבה לא רק ליוצרת אלא בעיקר לתוצרת. ותמשיכי לתרום לעולם כל דבר שהוא מתוך פאזל היצירתיות המופלא שלך, וכל המוסיף – גורע.

השאירו תגובה!