לאחרונה ביליתי המון זמן במיטה בנסיבות הלא נכונות.
וירוס מזן חדש וקטלני במיוחד הפיל אותי למשכב למשך מספר ימים בהם הספקתי לבלוע כמה ספרים, ללטף עד זוב פרווה את החתולה הזקנה שלי ולהתנחם בכרית דגנים חמה. בהתקף נוסטלגיה לא ברור ניגשתי סחרחר ומסטול מרוב חום למחשב וקראתי לראשונה את כל יומני היס רקורדס מהדף הראשון ועד הפוסט האחרון. על אף הקדחת הצלחתי לצחקק מעט ואף להזיל דמעה במקומות הטראגיים. אוף, איך הזמן רץ.
גיליתי, להפתעתי, שמזמן לא כתבתי כאן.
~האצבעות מדגדגות~

בשבועות האחרונים, גיאחה ואני היינו עסוקים לא מעט בסיפוק הזמנות חוזרות לדיסקים של שני כי בחלק מהחנויות אזלו העותקים והם ביקשו שנשלח עוד. החדשה המשמחת היתה כשדדי (המפיץ) ביקש שנכין ארגז כי גם הוא צריך עוד עותקים, אז גייסנו קופסא וביום חמישי (היום הקבוע בו אני וגיא נפגשים בבית חג'ג') היא התמלאה אחר כבוד, נארזה ונשלחה אל מרכז הארץ בליווי דמעות, השבעות ותופינים למיניהם. בנוסף לעובדה שאנו נוכחים כמעט בכל חנות דיסקים בארץ (לא מצאתם אותנו בחנות כלשהי? – ספרו לנו!) הרחבנו לאחרונה את מעגל החנויות אליהן אנו מפיצים ישירות, מעתה יהיה ניתן למצוא את מוצרי היס גם ברשת "טאוור-רקורדס" (ברחבי הארץ) וגם בחנות הקומיקס-מוסיקה-קפה-וגם-חומוס(!) המשובחת "אוגנדה" (עיר הקודש). לאחרונה גם נכנסנו למעבה ההפצה הדיגיטאלית ברשת לכן בקרוב מאוד יהיה ניתן להוריד (בתשלום) את הדיסק של שני קדר מ-iTunes, emusic וכל יתר אתרי הורדות המוסיקה – פרטים על כך אנו מבטיחים למסור בהמשך.

בעוד כשבועיים, ביום חמישי (8.2.07) שני קדר תיתן הופעה אקוסטית אינטימית יחד עם הילה וויס ב-"בית המוסיקה" (רח' קרן היסוד 25 – ירושלים), יתכן אפילו שאעלה לנגן ולשיר עימה שיר או שניים, בכל מקרה זו תהיה דרך נעימה לחמם לילה ירושלמי סגריר והכניסה חופשית למהדרין.
אל תגידו שלא אמרנו לכם !

ההופעה נדחתה למועד מאוחר יותר.

לסיום: הדבר הזה שיעשע אותנו בשבוע שעבר (תודה לעטר!)

סופ"ש נפלא !

ישמור אותי אל המוזיקה, כבר שבועיים לא עדכנו את הבלוג! העמידו אותנו מול הקיר והצליפו בנו עם עקיצות שנונות, מהר, לפני שנתרגל!

יש כל כך הרבה חדשות והפתעות ועדכונים, אז לא אבזבז יותר מדי זמן על הקדמות משעשעות-אך-מיותרות, ונקפוץ ישר אל תוך המים. כלומר, אל הכותרות המסודרות לפי אלף-בית. כלומר, אל העדכונים עצמם.

האזינו ל-"Nymph" בזמן הקריאה:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

א. Where is the sunshine (או: אני שותה רק קולה קמפוס)
החודש יצא לאור אוסף אינדי ישראלי מגניב במיוחד בהפקת קול הקמפוס, תחנת הרדיו הסטודנטיאלית מהמכללה למנהל בת"א. האוסף, Where is the sunshine, מ/י/חולק חינם עם גליון Time Out, וגם למאזיני התחנה שהצביעו בסיכומי סוף השנה. חוץ מזה, אפשר להוריד אותו חינם ובאופן חוקי! בין השאר אפשר למצוא שם יקירי אינדי כמו קטאמין, התפוחים, עמית ארז, רותם אור, וכמובן שני קדר שלנו! שני מופיעה שם, בעצם, פעמיים. פעם אחת עם השיר "Nymph" (עכשיו גם להורדה!) מתוך Bloodlines, ופעם אחת כמעצבת העטיפה היפהפיה.

ב. קוואמי ♥ שני קדר (או: איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את גלגלצ)
מי שעדיין לא התעדכן מוזמן לפתוח את הרדיו שלו על גלגלצ מדי יום ראשון בעשר בערב: עקב חילוף המנהלים בגלגלצ, אהובנו קוואמי חזר לשדר אינדי ישראלי ב"הקצה", ובשתי התכניות האחרונות השמיע גם מהאלבום של שני! כיף לדעת שאנחנו (ושני) אוהבים את קוואמי, והוא אוהב אותנו בחזרה. ♥

ג. Subculture magazine (או: מגזין תתרבות, כל הדרך מסווינגינג לונדון)
עדיין לא ממש הספקנו לשלוח עותקי פרומושן למגזינים וכל מיני מקומות בחו"ל, אבל מיד כשיצא האלבום פנה אלינו בחור ישראלי שעורך בלונדון את מגזין המוזיקה המגניב-לגמרי Subculture magazine, וביקש עותק. "בטח!" ענינו לו מיד בהתלהבות, "קח מאתנו הכל!"
אחרי שגמר לרוקן את חסכונותינו הדלים ולנצל את נשותינו עד תום (טוב, כנראה שלא היינו צריכים לומר לו את זה), הוא גם קיבל מאתנו דיסק והעביר אותו לאחד הכתבים במגזין, שפרסם השבוע ביקורת פשוט מדהימה על Bloodlines. אנחנו חייבים להודות על האמת, לביקורת כל כך מהללת (וכתובה היטב!) לא פיללנו מהמקום הראשון אליו שלחנו עותק בחו"ל. מי שרוצה את השורה התחתונה מוזמן לקפוץ (מן הסתם) אל השורה התחתונה בביקורת, אבל באופן כללי זו ביקורת מעניינת ורהוטה, ואנחנו מאושרים ממנה לגמרי.

ד. פי האתון (או: סטודנטים מקשיבים למוזיקה של סטודנטים)
גם בארץ ממשיכים, לשמחתנו, לבקר את Bloodlines, ועוד עושים זאת בחיוב. אני חושב שהביקורת שהכי נהניתי לקרוא בארץ על שני היא זו שהתפרסמה השבוע בשבועון הסטודנטים באוניברסיטה העברית, "פי האתון". ידידנו אבי טרח וסרק לנו את הביקורת היפהפיה שכתבה ענבל מתן. כמו הביקורת ב-Subculture magazine, גם כאן רואים שהמבקר(ת במקרה הזה) באמת האזינה לאלבום מתוך עניין ולא מתוך כורח (=חייבת לכתוב ביקורת), וכתבה מתוך ראייה עמוקה ורחבה של האלבום ושל המוזיקה בכלל. זה תענוג לקרוא ביקורת כזו, גם לו הייתה קוטלת ולא מהללת, ולדעת שהכותב באמת האזין, שוב ושוב, ולא כדי לצאת ידי חובה. איזה כיף.

ה. יש מכות במוזיקה נטו! (או: מוזיקה, ברוטו)
עמוד האלבום של שני קדר בחנות הרשת של מוזיקה נטו הפך לשדה קרב בזעיר אנפין, כשהאוהבים והשונאים נפגשו בתגובות. זה מעניין, שיש שם רק תגובות של אוהב או שונא, לא משהו באמצע.

ו. MySpace. The final frontier (או: אם צחקקתם מהכותרת הזו, אתם חנונים אמיתיים)
אין כמו השילוב בין תרבות הרשת למסע בין כוכבים כדי לזהות גיק אמיתי.
אף פעם לא אהבתי במיוחד את מייספייס. העיצוב מכוער נורא והשימוש לא נוח (איך באתר הכי מצליח ברשת אי אפשר לנהל שיחה באותו עמוד? צריך לקפוץ בין העמוד שלי לעמוד של בן השיחה שלי ובחזרה), אבל אולי זה העניין, אולי זה אתר שגם מפגרים יכולים להשתמש בו ולכן הוא מצליח כל כך. לא משנה. בכל מקרה, מייספייס הוא דפי הזהב של היום, אם אתה לא שם, אתה לא קיים וצוחקים עליך ברחוב ואחר כך אימא שלך מנשלת אותך מהירושה ואתה חי ברחוב. מכיוון שחיי הרחוב לא מתאימים לשני מפונקים שכמותנו, החלטנו לפתוח עמוד מייספייס, עליו סיפרנו לכם כבר בעבר. העניין הוא, כך הסתבר לי, בתול מייספייס שכמוני, שלא מספיק להיות שם. צריך חברים. המון חברים. עוד ועוד חברים. כי ככה זה, רשת חברתית, לא? צריך חברוּת. אז חברתי אביטל ואני התלבשנו על היוזר של היס רקורדס, ובכמה שעות מרתוניות הוספנו מאות חברים. עכשיו, במקום 106 חברים, יש לנו כבר 282, והיד עודנה נטויה. אני חושב שזה יהיה הריפוי בעיסוק שלי בזמן הקרוב. בכל פעם שיהיה לי זמן פנוי ולא אדע מה לעשות, אלך להוסיף חברים. זה הרי לא באמת משנה את מי אתה מוסיף, אף אחד לא ממש מחטט לך ברשימת החברים המלאה. לכן בעוד אביטל הוסיפה שלל זמרים ואמנים בינלאומיים בעלי שם, אני הוספתי בנות 16 מטבריה, ערסים תל אביביים ובחורות שעמוד המייספייס שלהן מנצנץ בצבעי ורוד וזהב. מה זה משנה? זה נורא כיף. אז אם יש לכם מייספייס, אתם מוזמנים להוסיף אותנו!

ז. סבתא שלי (או: סיפור קטן לשבת)
בסוף השבוע האחרון סבתא שלי הגיעה לבלות אצלנו קצת. בשלב מסוים היא נכנסה אליי לחדר והתחילה לשאול את השאלות של סבתא: מה שלומי, איך הולך בעבודה, ונו שמעתי שעכשיו אתה מוציא תקליטים. אז דיברנו קצת על הלייבל והסברתי לה מה בעצם אנחנו עושים ומי זו שני קדר, וכששאלתי (לגמרי מתוך נימוס) אם היא רוצה לשמוע את האלבום של שני, היא ענתה בהתלהבות שבטח, בטח, היא תשמח! טוב, למה לא. הכנסתי את הדיסק והזהרתי אותה שזה באנגלית. לא היה לה אכפת. אחרי שיר וחצי היא אמרה שהיא לא כל כך מבינה את המילים אבל היא ממש אוהבת את הקול שלה והמוזיקה מאוד יפה.
"לכל הרוחות", חשבתי, "שני ידעה על מה היא מדברת כשהיא שמה נשים זקנות על העטיפה!"

ח. תגיות (או: סוף סוף מישהו עושה פה קצת סדר)
סוף סוף התקדמנו לעולם החדש, לווב 2.0 (כמו שמישהו כתב לא מזמן: "אפשר לחשוב ש-1.0 היה כל כך טוב ששווה לעשות לו סרט המשך"), והנה אנחנו מוסיפים לבלוג שלנו גם תגיות, tags בלעז. זה בעיקר אומר שמעכשיו, לא כל הפוסטים שלנו יקוטלגו תחת "כללי", אלא רק חלק מהם. בשאר נוסיף תגיות כאלה ואחרות כראות עינינו הטובה עלינו, ואולי – רק אולי – זה יקל איכשהו על הניווט כאן. את התגיות תוכלו למצוא בתחתית כל פוסט.

ונסיים בברכת החלמה מהירה לבנימין התנין: בני, חבר שלנו, תחלים מהר ובקלות מהשפעת! שתה אפילו יותר תה מהרגיל!

הודעת מערכת: שמענו שיש בעיות עם תגובות שלא נקלטות. אם נתקלתם בבעיה, אנא שלחו לנו מייל, אנחנו מנסים לברר מה מקור הבעיה. תודה!

"הסיבה היחידה שרציתי לעשות אלבום מלכתחילה היתה שהייתי כל כך עייפה מלנסות להסביר את האישיות שלי לאנשים, הרגשתי כל כך לא בנוח עם הסיטואציות החברתיות שבאמת באמת חשבתי שאם יהיה לי דיסק של שירים ואני פשוט אוציא את זה לעולם אז כולם יבינו אותי ויהיו לי את כל החברים בעולם." (פיונה אפל מסבירה, כהרגלה, הרבה יותר טוב ממני)

נובמבר 2006 יחרט בזכרוני כחודש שבו קרו שני דברים משמעותיים: זה החודש שבו פרצו לי לדירה בפעם הראשונה (ובתקווה האחרונה), וזה החודש בו הוצאתי את האלבום הראשון שלי.

בין הדברים שנגנבו: שני מחשבים, מסך, ארנק. בין הדברים שאיבדתי: אמון במנעולים, אמון בבני אדם, ואת הבטחון שבלישון לבד בלילה. לילות הזויים בהם הטלוויזיה דלוקה רק כדי שלא אדמיין את הרעשים וחודרת לי לחלומות: אני חולמת על עור פעור לרווחה, על ברלין, על בני סלע. אני פותחת את העיניים קצת קצת ורואה "השיר שלנו", איזו בלונדינית בדיוק גנבה לנינט את השיר.

והשירים שלי, באופן מסויים, עזבו אותי לבלי שוב. אני לא חושבת עליהם והם לא חושבים עלי. אני כבר לא מנגנת אותם לעצמי. אני כבר לא שרה אותם לעצמי. לשחרר אלבום זה כמו לפזר אבק של מישהו שמת אל הרוח. בין הדברים שאיבדתי: שכבת הגנה אחת או שתיים. לא חשבתי שיש לי את החוצפה להוציא אלבום. אני לא מוסיקאית. אני בקושי יודעת להחזיק גיטרה כמו שצריך. אין לי פנדרים וגיבסונים ומגברים. יש לי אקוסטית חבוטה מגיל 13. אני לא זמרת. רק בשנה האחרונה התחלתי בערך לשיר ולא ללחוש בתקווה שלא ישמעו אותי בכלל. אני לא מלחינה. אני כותבת פעם ב-, שירים קצרים עם שני אקורדים, שחוזרים על עצמם למוות. אני לא מפיקה, אני מתארת צלילים כמו ילדה דיסלקטית שמדברת על צבעי קריאון. מבני אדם אפשר להתעלם, לתת להם להקמל ברחוב. אמנות דורשת: אני כאן, תתייחסו אלי. וכך, הוצאתי את האלבום הראשון שלי. במצח נחושה, בעוז ובקור רוח. הדבר הכי הכי אישי שיכלתי, בכמות עותקים אסטרונומית בעלת ארבע ספרות, ופיזרתי את אבקו לאוויר החורפי קר.

הוא אלבום קטן קטן ומשפחתי מאוד. הוא אלבום תמונות וצלילים של חיי בשנתיים האחרונות ובכלל. הוא (כנראה) לא מובן לאף אחד אחר מלבדי. בכל יקום נורמלי אחר הוא היה נשאר במגירה ולא מעז להוציא את אפו הוורדרד משם. אבל פיונה צודקת. משום מה חשבתי שאם יהיה לי את האלבום הזה אני לא אצטרך להסביר את עצמי יותר. כולם יכירו אותי ויבינו אותי וידברו איתי ואני אפסיק להיות כל כך מובכת כל הזמן מכל דבר. מיותר לציין, זה לא קרה.

אני לא מרגישה לגמרי בנוח עם הבלוג הזה/יחסי ציבור/עיתונים/הופעות/רדיו. הסיבה שאני עוסקת באמנות ויזואלית היא שהיא מאפשרת לי להסתתר. והקונפליקט הזה, שבין הרצון להתחבא, להתגונן, ובין הרצון לבעוט בשריון שלך או לפחות לסדוק אותו מעט הוא אחד הדברים שמניעים אותי (וגם: מפריעים לי) בכל דבר שאני עושה, ומלווים אותי תמיד, באלפי-אלפים של מובנים וצורות; אז אני אלופה בהצפנות. זה הפתרון הזמני שלי. זה, ולא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות.

אז מוזיקה היא הדרך האינפנטילית שלי לתקשר בלי לחשוב יותר מדי. להגיד בלי להצטרך להגיד יותר מדי. לחבק את מי שצריך לחבק ולשנוא את מי שצריך לשנוא, גם אם הם לא ידעו את זה לעולם. זו פריווילגיה חצופה. ועכשיו את מי שצריך לחבק זה את בני וגיא, שעושים פה משהו טוב באופן חסר בושה וחצוף שכזה כמו להקים לייבל. ולהגיד הרבה הרבה תודה. ולאימיילים האלה שקיבלתי, תודה. You know who you are. בבקשה תמשיכו לכתוב.

היום בתפריט של מסעדת היס רקורדס:
1. הופעות
2. חו"ל
3. מייספייס
4. קינוח מזרחי עם הרבה שקדים או משהו כזה
מיד יתפנה אליכם מלצר.

1. הופעות

שני קדר יקירת לבנו הופיעה ביום שישי עם בנימין והילה וייס במיני-פסטיבל "אולטרה-סאונד" שהתקיים בשישבת האחרון בתיאטרון תמונע בת"א. הייתם שם? מה דעתכם על ההופעה?
בן שלו מ"הארץ" היה שם, ואחרי שביקר ללא רחם את שתי ההופעות הראשונות, יסמין אבן והדס דגול, כתב שתי פסקאות משמחות למדי על החבר'ה שלנו:

"גם בהופעה של שני קדר יש מה לשפר, אבל היא היתה הרבה יותר טובה מההופעות החלשות של אבן ודגול והצליחה להעביר את יופיו השביר של אלבום הבכורה של קדר, "Bloodlines", שיצא לאחרונה. ההישג העיקרי של ההופעה היה הצלחתם של קדר ושותפיה לעקוף את הבעיה העיקרית של האלבום – הנטייה שלו למונוטוניות יתר, הן בקולה של קדר והן בלחנים הבסיסיים שלה. ההופעה אמנם נפתחה בדימוי המדכא (והנפלא) שפותח את "Bloodlines" ("הכל נופל מהקירות של הבית הזה"), אבל היא היתה הרבה פחות קודרת והיתה בה דינמיות שאיזנה את האלמנט המונוטוני ונבעה במידה רבה מהנגינה המוחצנת, רבת-העוצמה, של הבסיסט בנימין אסתרליס.

השיר היחיד שאיכזב היה "Fire", שבגרסתו המוקלטת כולל מעבר מהמם מנגינה אטית ומתוחה להתפרצות דיסטורשן געשית, מעבר שקשור קשר הדוק לטקסט שקדר שרה. ההופעה לא ניסתה לשחזר את הרגע הנפלא הזה, וחבל. אבל הכישלון הנקודתי היה זניח לנוכח הביצועים הרגישים לשירים אחרים מהאלבום, בחירת הקאוורים האינטליגנטית (קטע של פי-ג'יי הארווי ו-"Heartbreak Hotel", בין השאר) והשירה המשוחררת יחסית של קדר. "לקחתי שלושה רגיעונים לפני ההופעה", התוודתה הזמרת הנרגשת, שכמעט לא הופיעה עד כה. לנוכח הצלחת ההופעה, היא יכולה להוריד את המינון לשניים בפעם הבאה."

מי שפספס, וגם מי שהיה שם ונהנה, מוזמן לתפוס את שני בהופעה נוספת בקרוב. נספר לכם עוד פרטים על זה כשזה יתקרב.

2. חו"ל

מי בא לחו"ל ב-2007?
שני קדר, אנחנו מקווים. לא בגופה, כנראה (למרות שאי אפשר להבטיח שהיא תישאר בגבולות הארץ כל השנה), אבל המוזיקה שלה מתכננת לחצות גבולות בקרוב.

מראש תכננו שני שלבים להפצה של Bloodlines: השלב הראשון הוא בארץ, שהעבודה עליו נרגעה מאוד לאחרונה, כי סיימנו את מסע היחצ"נות העיקרי של השקת האלבום, ובעצם נשאר לנו רק הפוסטר לחנויות, שעדיין בהכנה.

השלב השני, אותו אנחנו מכנים בעגה המקצועית "השלב השני", הוא הכניסה לחו"ל. הרעיון הוא להכין את הקרקע ביחצ"נות, לפני שאנחנו מתחילים לחפש בכלל דרך הפצה. קל יותר לבוא לחברת הפצה ולהראות לה מה כתבו על האלבום, מאשר לבוא בידיים ריקות. זה מן הסתם קשה אלף מונים מאשר בארץ. בארץ יש כל כך מעט אמנים, שכלי התקשורת אשכרה פונים אלינו, אפילו שאנחנו (ושני) לא מוּכרים לאף אחד. עורך של עיתון או אתר קורא במקום כלשהו שיוצא דיסק לשני קדר, והוא פונה אלינו כי הנה סוף סוף יש לו על מה לכתוב. עושים לנו חיים קלים!
אבל בחו"ל (ובעתיד גם בארץ, כשיהיו פה יותר ויותר אמנים) לא מספיק מייל אחד לרשימת תפוצה ענקית כדי שכולם יכתבו עליך. מה גם שיש אינספור מגזיני מוזיקה, אתרי מוזיקה ובלוגים, כמות שלא תתואר בכלל, וכמות מפחידה עוד יותר של אמנים קטנים שרוצים חשיפה. אז מה עושים בכל אוקיינוס המידע הזה, בין עשרות אלפי הדגים המוזיקליים האחרים, כדי שישימו אלינו לב בכלל?

קודם כל, מתחילים ברשת. היתרון הגדול הוא שברשת לא חייבים לשלוח עותק פיזי, כזה שעלה לנו כסף ויש לנו ממנו מספר מוגבל, כדי להעביר את המוזיקה. היתרון הנוסף הוא שבמקרה שלנו, אנחנו מצוידים בצייד-בלוגים מיומן שמכיר היטב את שטח בלוגי המוזיקה (אני, ויש לי כובע ציידים וכילה נגד יתושי אנופלס). רוב הבלוגרים מתורגלים היטב בקבצי mp3 ובסטרימינג, והכנו להם עמוד מיוחד עם הסטרימינג של כל האלבום.

הרעיון הבסיסי הוא די פשוט: להכין רשימה גדולה גדולה של בלוגים מעניינים שעוסקים במוזיקה, ולפנות אליהם במייל. הביצוע קצת יותר מסובך מזה.
קודם כל, צריך להחליט למי לפנות ומתי. יש לזה השפעה וצריך לדלג בין בלוגים קטנטים לבלוגים גדולים. כמובן שנשמח אם שניהם יכתבו עלינו, אבל לא כדאי לפנות לכולם בבת אחת וליצור אנטגוניזם מיידי. במעבדות היס רקורדס פיתחנו אלגוריתם חדשני ומורכב כדי לקבוע איך לפנות, לאיזה בלוגר ובאיזה תזמון. זה סודי אז אנחנו לא יכולים לגלות. זה בערך כמו האלגוריתם של גוגל.
הניסוח של המייל לא יהיה יחצ"ני ועסקני כי אנחנו פשוט לא אנשים כאלה. הוא יהיה ידידותי ואישי, בערך כמו שאני כותב פה בבלוג. כבלוגר בעצמי אני יודע שלא כיף לקבל מייל ממישהו לא מוכר ששולח אותך להקשיב לזמר כלשהו, ולהבין ישר שמדובר פה במייל פרסומי. כן כיף לקבל מייל ממישהו לא מוכר שמדבר אליך ישירות ואתה רואה שהוא לא סתם עשה קופי-פייסט, ומספר לך על אמן שאולי תאהב לפי מה שהוא קרא בבלוג שלך. הגישה שלנו היא לא "תשמעו, זה ממש ממש טוב! אתם חייבים לכתוב על זה!" אלא "ראיתי שכתבתם על זה ועל זה, אולי תאהבו גם את שני קדר. בואו פשוט תקשיבו ותחליטו בעצמכם. אם תאהבו, יהיה ממש כיף אם תכתבו על זה. אם לא, תודה שהאזנתם".
אנחנו מאמינים במוזיקה שלנו, אבל לא מתכוונים לאנוס אף אחד לכתוב עליה אם הוא לא אוהב אותה. אנחנו סומכים על האוזניים שלהם.

אם אתם מכירים בלוגים או אתרים שעוסקים במוזיקה, ושווה לדעתכם לפנות אליהם, ספרו לנו כאן בתגובות, או במייל!

מגזיני המוזיקה (ברשת ובדפוס) הם סיפור יותר מסובך ושם צריך לשלוח עותקים פיזיים מהדיסקים, ולכן כדאי לבחור בזהירות את המקורות אליהם פונים. בכל מקרה, יהיה כיף, ונעדכן אתכם פה לגבי התפתחויות, שאנחנו מקווים שאכן יהיו.

3. מייספייס

Support
Shany Kedar


on
ותראו, עכשיו אתם יכולים להצביע לשני קדר באתר המגניב Best MySpace band, שהקימו שלושה חבר'ה ישראליים מוצלחים כדי לעשות קצת סדר בבלגן המטורף של האמנים במייספייס. ג'יין ליים הציעה את שני קדר וכל מי שנרשם באתר (בחינם ובקצרה) יכול להצביע לה. הראו את הערכתכם!

4. קינוח מזרחי עם הרבה שקדים או משהו כזה
לא תתפסו אותנו משקרים.

נ.ב. כתבתם תגובה והיא לא התפרסמה? שלחו לנו מייל מיד וספרו לנו!