Hiss Records

הקדמה קטנה:
לרוב אני מתחיל לכתוב כאן בשעות הערב. לאחר המון נשיכות שפתיים, ספלי קפה ואצבעות שכבר מקישות ללא מקלדת – אני מרים את הראש ומגלה שכבר אור בחוץ ותרנגול זקן בשם עזרא עדיין מתחרה בקריאת השכמה עם המואזין שכבר מזמן נדם. על כן מראש אני רוצה לברך בבוקר טוב, למרות שעדיין ערב.

השבוע שחלף היה בין הרגועים שידענו גיא ואני בכל הקשור ללייבל. אחרי חודשים של עבודה אינטנסיבית ומרדפים אחר מפעלים, בתי דפוס, מפיצים, חנויות ועטיפות ניילון סוררות – יכולנו להירגע בחיק המזגן המשכר של רשות הדואר כי הגיע הזמן לשלוח לכל העולם ואשתו החורגת פרומואים לביקורות, דיסקים לחנויות וחבילות נאות במיוחד למזמינים מהאתר. אני וגיא, כל אחד על פי תורו, התייצבנו כילדים ממושמעים בסניפי רשות הדואר. הסניף שלי נמצא בקריון.
אני תמיד נהנה מחדש מהמבטים המודאגים של פקידות הסניף כשאני מגיע חמוש בשני שקים ענקיים וחיוך ענקי מס' 4 ("אפ'חד לא קרא לי ובאתי בכל זאת") ונעמד בתור הארוך – יש לי את כל הסבלנות שבעולם, אני משתדל לדמיין שברמקולים של הקניון משמיעים בוסה נובה חביבה, רצוי הבחורה מאיפנימה. נדמה שהסניף רוחש יותר ומתמלא במתח כשתורי מגיע ואני מניח את שני השקים תחת עיניה המבועתות של הפקידה.
"אתה רוצה לשלוח את כל זה ?" היא שואלת.
"כן." אני עונה בקול יציב ולא נותן למבטי השטנה של המחכים בתור מאחורי לערער אותי.
"טוב, זה ייקח קצת זמן.." היא עונה וזורקת מבטים לאופק לוודא שהמצב הדליק בקהל הממלמל מאחור לא יהפוך לבערה ממשית.
הקריות יכולות להיות מקום נחמד לפעמים.
אני עוזר לה לשקול כל חבילה, להדביק מדבקות "זהירות שביר!" ואחרי חצי שעה לבקש גם יפה קבלה.
מאז, כל פעם שאני מגיע לסניף, הפקידות מחייכות ומכנות אותי "הבחור של החבילות".

בנוסף למטלות הדואר, השבוע שחלף עמד גם בסימן ~תקשורת~. הרוב בעצם הוטל על כתפיה הענוגות של שני קדר שהספיקה להתראיין לעיתונות וגם להתארח בגלי צה"ל (גיחה קצרצרה) ועוד ידה נטויה ! . לפעמים המדיה (אין לי מושג למה..) מתעניינת גם קצת בנו, ומכיוון שאני ממש לא חובב ראיונות, אני מבקש יפה מגיא שייקח על עצמו את מטלת ייצוג הפנים היפות של הלייבל – דבר שהוא מתמרמר עליו בהתחלה אבל אני יודע שהוא נהנה מזה.
גיא החל בכתיבת פוסט-אורח בבלוג מקסים שנקרא קסטה ותאר יפה מאוד מה בעצם אנחנו מנסים לעשות כאן.
הוא המשיך בראיון לעיתון "כל העמק והגליל" ומכיוון שגיא הפציר בי שלא אפרסם את הראיון כאן בבלוג, חשתי שזו חובתי המוסרית, כחבר טוב, דווקא כן לפרסם אותו (עמוד 1, עמוד 2 ) – הסיבה לכך היא שבעקבות הראיון הנ"ל משהו יסודי בחיי קצת התערער:

אני עוסק בהוראה.
זו לא התנצלות, זו פשוט העבודה שלי – אני מורה ולפעמים אני אפילו אוהב את זה.
אני מקפיד להפריד בין חיי כיוצר לבין עבודת היום שלי בבתי-ספר, מה שיוצר באופן טבעי חיים כפולים: בבוקר אני מגיע לבית הספר תחת מעטה "המורה בנימין" ואחרי העבודה אני עוטה את הכינוי "מורפלקסיס" ומשתמש בו כשם לפרויקט המאגד את היצירה שלי כמוזיקאי. אני מקפיד מאוד להפריד בין שני הדברים.
על כן, הופתעתי כשבסופו של יום שני האחרון ניגש אלי אחד המורים ושאל :
"אתה חבר של גיא ? נו, נו, שכחתי את שם המשפחה, זה משהו עם ח'…"
"חג'ג' ?"
"כן ! בדיוק !"
"מאיפה אתה מכיר אותו ?" – שאלתי, חושש כבר לבאות.
"קראתי בעיתון של יום שישי.."
"כל העמק והגליל ?"
"כן ! – קראתי שהקמתם חברת תקליטים וגם יש לך שם כינוי: מורפ-משהו.."
"מורפלקסיס ?"
"בדיוק !"
אני חושב שבשלב הזה של השיחה פניי כבר עטו את הגוון הכחלחל של מסכי השגיאה במחשב. השבעתי את המורה במלמולים חוזרים ונשנים שמדובר כאן פרויקט סודי ושלא יגלה לאף אחד. הרי בסופו של דבר, נראה אתכם עומדים מול כיתה של 40 דרדקים המברכים :

"בוקר טוב המורה מורפלקסיס."

כן, אני יודע שזו התכנית המעפנה ההיא שאף אחד לא רואה בחינוכית, אבל זה כל כך מתאים פה, שאני חייב להשתמש בזה.

לפני שבועיים שלחנו לכל העולם ואשתו עותקי פרומו מהאלבום של שני, שזה אומר דיסקים מקוריים בעטיפתם היפהפייה, עם כמה מדבקות וקומוניקט. עכשיו, לאט לאט, יתחילו לטפטף התגובות, וכולנו מקווים ששני תקבל גם ביקורות חיוביות, ושיתחילו לכתוב קדר ולא קידר (הדגשתי את זה בקומוניקט, חבר'ה!). אז ב"תיק תקשורת" נביא לכם קצת מהדברים שאומרים או כותבים על האלבום ברשת, בעיתונים וברדיו. ואם לא יהיה לנו מה להביא, נברח ונתחבא במערות בהרים ונאכל קופסאות שימורים. את הקופסאות עצמן.

בינתיים הסתבר בעיקר שההחלטה להוציא את האלבום בתחילת נובמבר הייתה טובה ממה שחשבנו. הדיסק הגיע למערכות העיתונים בדיוק בזמן לרשימות "האלבומים/שירים שיעשו לכם את החורף" שעורכי מוספים כל כך אוהבים.

Time Out
אני אוהב את טיים אאוט, בעיקר בגלל שמדובר במגזין עם האצבע הכי מהירה על ההדק. הם תמיד כותבים על הדברים בזמן שהם קורים, בניגוד למקומות כמו 7 לילות או גלריה של הארץ, שכותבים על טרנד או אירוע שבועיים אחרי שהם נגמרו כבר.

השבוע הם הזכירו את שני פעמיים (!). אפשר לקרוא גם באתר שלהם. בעמוד 37 מצאנו בצד העמוד בוקסות קטנות של אלבומים מומלצים לחורף, ושם נכתב:

שני קידר – Bloodlines
קידר היא זמרת שבעבר עשתה בעיקר קאברים לפי.ג'יי הארווי והשתתפה בפרויקט אינטרנטי של הזמר עומרי לוי. באלבום הבכורה שלה היא נשמעת מלאכית כמו הופ סנדובל. לא להאמין שיש דבר כזה חורפי, חמים וענוג בישראל

ובעמוד 92, ליד המדור של גל אוחובסקי, מצאנו עוד בוקסות בצד העמוד, עם השירים שיעשו לכם את החורף, ושם פירגנו לה כדלקמן:

Shany Kedar – This house
הזמרת השנייה הכי מוצלחת בישראל (אחרי שרית חדד) היא שני קידר, שמביאה אותה ברצועות עצובות וקול של הופ סנדובל. אפשר למות מזה.

הממממ. אנחנו מתחילים לשים לב לדפוס מסוים. קידר. סנדובל. שרית חדד. כצפוי!

מעריב – מוסף פרומו
במוסף "פרומו", מוסף התרבות השבועי של מעריב, ניסו לכתוב משהו על שני, אבל או שמישהו נפל על המקלדת, או שהם סובלים מעודף מגניבוּת שלא עולה יפה:

פי ג'י הארווי עושה עלייה, שוליים קשים, הפקה נקייה, כל ירושלים הומייה

בין המפענחים את כתב החידה יוגרל טיול חמורים לגליל.

קול הקמפוס
גם את קול הקמפוס אני אוהב מאוד, ומסיבות דומות לאלה של טיים אאוט. הם חיים את מה שקורה עכשיו במוזיקה, לכן הקדמנו ושלחנו להם פרומואים לפני כולם! אביעד טובי אירח את שני לשעה של פטפוטים ושירים ביום חמישי האחרון, והבאנו לכם משם קטע קטן להורדה, שני ואביעד מדברים על שם האלבום:

שני קדר על Bloodlines אצל אביעד טובי, קול הקמפוס (mp3)
(סליחה על איכות ההקלטה המחורבנת)

וגם השמיעו שירים מהאלבום בשלל תכניות בקול הקמפוס וב-88FM. איזה כיף!

מצאתם איזכורים של שני ושל האלבום החדש? ספרו לנו! כתובות המייל שלנו נמצאות בראש האתר.

"בוקר טוב, קוראים לי בנימין ואני מהלייבל היס רקורדס, אפשר לדבר עם האחראי על ההפצה?"
"כן, רק רגע – אני אקרא לו…"

אני ממשיך לצייר קווים מעוגלים על פתק ששמור במיוחד ליד הטלפון למצבים האלה. יש משהו מהפנט בלנסות לחזור על אותו מעגל שוב ושוב – ספירלות הן רישום-טלפון האהוב עליי, הן עוזרות לי לשמור על ריכוז בזמן שהצד השני של השפורפרת עסוק בלצרוח את שם האחראי-על-ההפצה ובו זמנית לעשות רעשים של גרירת גופה במסדרון בית חולים. אני ממתין בסבלנות.

"שלום" עונה קול חדש מהצד השני.
"הי, קוראים לי בנימין ואני מייצג את הלייבל היס רקורדס, הייתי רוצה להפי.."
"היט רקורדס?"
"לא, היס, פעמיים האות אֶס באנגלית."
"אֶף?"
"לא לא, היס – כמו הרעש בהקלטות ישנות."
"אההההה אוקיי, אפשר לעזור לך?"
"כן, היינו רוצים להפיץ לחנות שלכם את דיסק הבכורה של שני קדר."
"מי זו?"
"זמרת ממש טובה."
"וואלה? אז איך לא שמעתי עליה אף פעם?"
"כי זה דיסק הבכורה שלה."
"רגע רגע – זה הדיסק הראשון?"
"כן, זה גם דיסק הבכורה שלנו, אנחנו לייבל חדש מהצפון"
"אם אתם מפיצים רק דיסק אחד זה קצת בעייתי."
"למה?"
"כי לא משתלם לנו להתעסק עם לייבל של דיסק אחד."
"אנחנו גם מפיצים את הדיסקים של מורפלקסיס."
"מה זה, אלקטרוני?"
"לא בדיוק זה יותר שילוב של…"
"שנייה, אני אשאל את הבחור של אגף האלקטרוני."

אני אוהב עיגולים.
היד חוזרת על התנועה וחורטת עיגול בתוך עיגול עד בלי די על נייר מגובב במספרים וציורי-טלפון מופשטים, נראה לי שאספתי מספיק פתקים כאלה בכדי לפתוח בתערוכה. הנחתי את השפורפרת ויצאתי להפסקת קפה.
בשלוק החמישי, זימזומים מלוחששים הזכירו לי להושיט יד אל הטלפון.

"הלו? הלו?"
"כן, אני פה."
"אז אתה שומע? הבחור מהאלקטרוני מוסר שאנחנו לא צריכים דיסקים של מורפלקסיס."
"וואלה?"
"כן, הוא לא מוֹכר."
"אוקיי."
"תראה, אני אהיה מוכן לקבל כמה דיסקים של שני, אבל בקונסיגנציה."
"מה זה אומר?"
"זה אומר שאם נמכור אז תקבלו את הכסף, אם לא – אז הדיסקים חוזרים אליכם."
"אוקיי."

למחרת שלחנו את הדיסקים לחנות הזו וכן לעוד מספר חנויות שהקשר הישיר והאישי שלנו איתם חשוב לנו ואת ההפצה הכלל ארצית הותרנו בידיו המיומנות של דדי ("היי פידליטי", "קצת אחרת") כך שבעצם בקרוב מאוד הדיסק של שני קדר יהיה על המדפים בחנות הקרובה לביתכם.

ליתר ביטחון, הנחתי ערימת פתקים קטנה ליד הטלפון במידה ואזדקק לרישום מדוקדק של עיגול או ספירלה מקווקוות.
גם מר קו מכונף נחשב?