חוזה'ליטו

אליסה ממייספייס מלטפת את היס

והפעם – חידוש מהפכני! פוסט משני הצדדים – קודם מורפלקסיס, ואז גיאחה.

הסיפור של בנימין

שוב סופו של היום הזה תופס אותי בבהייה מול חלון פעור, מוסיקה שקטה וכוס תה חם מעורסל ביד.
דברים רבים קרו במהלך השבוע שחלף מאחורי הקלעים של הלייבל, על אף שאני וגם גיא היינו עסוקים בעיקר במילוי התחייבויות אחרות – פרוייקטים שמהם אנו מוציאים את לחמנו הדל וכן פעילויות התנדבותיות לקהילה.
ההודעה שקיבלתי מהבנק השבוע גילתה לי שהלחם (מבחינת הבנק לפחות) אזל.
זעקות ההיסטריה מהפקידה בטלפון גרמו לי לחטוף ללא היסוס את מפתחות האוטו ולהשפריץ את עצמי הישר לסניף הבנק המקומי, על פניו נראה היה שמדובר כאן בחיים או מוות ואני באמת דאגתי לחייה של אותה עלמה. בעת שתרתי אחר אותה הפקידה, מוהל את עצמי בוויברציות המקומיות, הבנתי לפתע את אותם אומללים הבוקעים ממפתנם, נאחזים כבקרנות המזבח בשני תתי-מקלע סמי אוטומטיים היורקים לכל עבר וצחוק מוטרף, מתגלגל, מחלחל מעיניהם.
בנקים פשוט עושים לך את זה.
שיננתי פסוקים מספרו של אורוול כדי שלא אשתגע.
לאחר זמן לא מועט, מצאתי את הפקידה מהטלפון. שאלתי אותה לשם מה הייתי צריך לעשות את כל הדרך ליאיר לפיד מהישוב הקטן והשליו שלי. משטף הדיבור המפולבל שלה הבנתי שביטלו לי את כרטיס האשראי כי ניכנסתי למינוס ואז החלה להסביר לי באריכות על החוק החדש שנכנס לתוקף העוסק במסגרת האשראי של הבנקים ושחרגתי בכמאתיים שקלים ממסגרת החשבון.

שיט, ההוצאות של הלייבל השיגו אותי בסופו של דבר.

זכרונות חטופים של כרטיס האשראי שלי נשלף כלאחר יד במפעל לדיסקים בכרמיאל, בחנות לצרכי משרד כשקניתי מאות מעטפות מרופדות וכאפילוג – הייתי השולף הכי מהיר של כרטיסי אשראי בסניף הדואר בקריון. הסדרתי את מסגרת האשראי וגם את הכרטיס. אפילו הפקדתי שם צ'ק, ככה סתם בשביל הכיף, כדי שלא יהיו לי נקיפות מצפון שפגעתי חס וחלילה ברגשות סניף הבנק (ובטח שלא רציתי לפגוע ביאיר לפיד!).
כעת אני שומר על דיאטה של משקה בננות עם תמרים בחלב (יש לנו פשוט עץ בננות גדול במרכז הבית) וקצת פריכיות אורז. כשאני רוצה לגוון, אני מכין לעצמי כוס תה – כך אני חוסך לא מעט מעות כל חודש.

אבל בעיות פעוטות כמו כסף לא יעצרו אותנו!
(אמר בנימין לעצמו וחיכך את ידיו כשמבט זדוני מפעפע ומדגדג את תנוכי אוזנו)

יום חמישי הופך להיות אט אט היום הקבוע בו גיא ואני נפגשים. לאו דווקא תמיד לצרכי הלייבל אלא לפעמים סתם כדי להשתזף בשמש החורפית התלויה לה מעל גינת משפחת חג'ג' ולקשקש יחדיו. גיאחה, בנוסף לעוגות והעוגיות המעולות שהוא מכין – יש לו כשרון לנפק קפה משובח.
כשנפגשנו ביום חמישי האחרון, הבנו שהגיע הזמן לסיים משהו שהתחלנו אותו מזמן – חוזים.
בעת שהקמנו את היס, מאוד התחבטנו אם אנחנו בכלל זקוקים לניירת כזאת, מהסוג המשפטי וסעיפים מבלבלים שממבט ראשון הדבר הטוב היחידי שניתן להגיד עליהם זה שהם מעוצבים יפה על הדף. הרי כל הלייבל הזה מושתת על אמון הדדי והמון אהבה למה שאנחנו עושים – שום חוזה שבעולם לא יכול להעניק את זה. אבל מהצד השני, כך הבנו לבסוף, אנחנו זקוקים להם. כמו בנישואין, הבנויים גם הם על תשתית של אהבה – יש צורך בחוזה שיאגד אותה, יקבע אותה ויבטיח שאיש לא יפגע.

לכתוב הסכם חוזי שכזה הוא תהליך לא פשוט. אתה חייב לנסח את העקרונות על פיהם אתה עומד להתנהל, ליצור את המסגרת ואז לנסח את הסעיפים הפנימיים כך שיאזנו אלה את אלה.
התחלנו בחוזה שבין הלייבל לבין האמן. נתקלתי כבר כמה וכמה פעמים בחוזים של חברות התקליטים הגדולות, מדובר בחוזה דרקוני המשעבד את נפשו של האמן ואת יצירתו – הדבר היחידי שניתן לעשות כשנתקלים בחוזה כזה הוא לחפש את פח האשפה הקרוב ולהשליך אותו לשם בתוספת יריקה.
שנינו חזרנו לטיוטא ראשונית עליה התחלנו לעבוד בעבר אך מעולם לא סיימנו וכעת הייתה סרוחה בתיקייה נידחת אי-שם במחשב של גיא. התדיינו על הסעיפים, התווכחנו על תרחישים קטאסטרופליים (פסימיות היא דבר יעיל כשעובדים על חוזה) ויצרנו את התשתית העקרונית עליה נוכל לבסס את עקרונות ההסכם ובעצם כך להבהיר את העקרונות שלנו כחברת תקליטים. למזלי, היה לי כבר את הניסיון מהלייבל של "בית המוסיקה" הן מהצד של הלייבל והן כיוצר, כך שיכלתי להוסיף מעט תובנות משלי על בעיות שנתקלתי בהן לא מעט משני צידי המתרס. שנינו רצינו שהסעיפים יהיו גלויים וברורים ככל הניתן, ללא אותיות קטנות, ללא התחמקויות וללא שטיקים מגעילים: הלייבל יודע מה הוא מחוייב להעניק לאמן והאמן יודע מה עליו להעניק ללייבל כך שיהיה ניתן ליצור בסיס, מנוסח היטב ובצורה משפטית, של אמון ובטחון הדדיים.
השלב הבא היה לכתוב הסכם ביני לבין גיא הנוגע לניהול הלייבל.
נראה לי שגיא מודאג מעט מן העובדה שאני עלול לברוח לו (כשתחתוני על ראשי בדרכי להקים את הקיבוץ הציוני הראשון בדרום סודן). אני מאידך חושש מכך שגיא יעתיק ממני ויגיע לדרום סודן לפניי. על כן ניסחנו הסכם זהיר וברור שלאיש מאיתנו אין רשות לרוץ בצורה פרובוקטיבית שכזו לדרום סודן אלא אם כן שנינו מסכימים על כך. למעשה, קיבענו בעקרונות ברורים ככל הניתן את האחריות והמחוייבות המשותפת שלנו ללייבל. כעת רק נותר לחתום על הניירת היפה הזו (כנראה ביום חמישי הקרוב אם לא אממש את כרטיס הטיסה הסודני עד אז ).

הסיפור של גיא

אוח, כמה נוח כאן על ערימת השטרות הזו. מה, בני? כסף לסיגריות אתה רוצה? אני מצטער, אין לי. מוהאהאהאהאהא.

בנימין, למרבה השמחה, פסימי. הוא אמנם לא יודע את זה, אבל חזיתי את האוברדראפט שלו עוד בספטמבר, כשהודיע לי שהוא טס לפרנקפורט. טיסה לשבועיים, פלוס הוצאות הלייבל, בתקופה בה שנת הלימודים (והמשכורת) רק מתחילה = אוברדאפט מבהיל אך רגעי. אל חשש, ידידי בנימין.

עוד דבר שבני לא יודע הוא שאני יורק לו לתוך הקפה כשהוא בא לבקר אותי. סתם כי זה מצחיק אותי. הוא פשוט כל כך נהנה אחר כך שקשה לי להתאפק!

האמת היא שחשבתי שישיבת החוזים שלנו, ממנה קצת חששנו, למען האמת, תהיה משעממת עד לזרא. כבר ניסינו פעם לנסח את החוזים האלה ושקענו בים של ברברת ופטפטת ואובדן ריכוז בשל שיעמום חומצי. הפעם היינו מרוכזים במיוחד (שילוב של קפאין וריר). כמו שבני ציין, הדבר שמוביל אותנו בכל ההתנהלות של הלייבל היה חייב להתבטא גם בחוזים: הגינות, שקיפות, הגינות, אהבה לדבר, והגינות. היה לנו חשוב מאוד לכתוב את החוזה לא רק מהצד של הלייבל שצריך לכסות לעצמו את התחת, אלא גם – אפילו בעיקר – מהצד של האמן.

אנחנו רוצים להיות לייבל טוב, נאמן ואנושי, שנותן לאמן את כל מה שמגיע לו, מתחלק איתו בצורה הגיונית ולא עושקת, ולא מסתיר ממנו כלום. כל המסמכים הכלכליים שנוגעים לאלבום של שני, למשל, פתוחים בפניה בכל עת. היא יכולה לראות בדיוק מתי שלחנו עותקים, למי, וכמה עלו לנו המעטפות. אנחנו לא יכולים לדרוש הכנסות על דברים שאנחנו מסתירים ממנה (כי לא נוכל להסתיר), והיא לא תוכל להגיד שהיא לא ידעה. הכל גלוי בינינו, וזה חשוב לנו מאוד. זו בדיוק אותה המחשבה שהובילה אותנו לפתוח פה בלוג, או לתת את האלבום להאזנה בשלמותו. אין לנו מה להסתיר.

בשלב מסוים של העבודה על החוזים, בני נאנח ואמר "אח, אנחנו כאלה לא אנשי עסקים". "זה כל הכיף", עניתי לו, וחייכנו זה לזה. החוזה בין שנינו הוא כנראה החוזה הכי קצר שראיתי אי פעם. המשפט הכי חשוב בו, ובעצם ההצהרה היחידה שאנחנו חותמים עליה (שאר הסעיפים רק מפרטים אותה), היא: כל החלטה שתיעשה במסגרת הלייבל, תיעשה בשיתוף שני הצדדים ובאישורם.
זה נשמע קצת הומואי, אבל אנחנו אוהבים מאוד אחד את השני. אנחנו סומכים זה על זה, אחרת לא היינו נכנסים לעסק הזה יחד.

הדבר האחרון שבני לא יודע הוא שהכניסה שלו לסודן אסורה (צלצלתי אליהם וסידרתי את העניין). הוא יכול לברוח מקסימום עד ירושלים. אם הוא יעצבן אותי אספר לכולם ששם משפחתו הוא סלע.

[הירשמו לרשימת התפוצה שלנו, ולא תפספסו אף פוסט חדש!]