Hiss Records

את השבוע שחלף, פתחתי ביום ראשון במפעל CDI אשר בכרמיאל. חמוש בשני ארגזים גדולים ומלאים בשני קדר, טריים מהסופ"ש הפורה והמרגש שגיא כתב עליו כאן – נכנסתי למבנה התעשייתי וביקשתי לדבר עם הממונה על האריזות.
"יש לי כאן דיסקים שצריך לעשות להם שרינק" אמרתי לו (שרינק = לעטוף את הדיסקים בניילון ניצמד, מהסוג שנורא כיף לקרוע).
הוא ניגש לארגזים, שלף דיסק אחד, בחן אותו, ניער אותו מעט וגם נשף עליו – בעוד הוא מתיידד עם הדיסקים, התבוננתי על העובדים המקומיים שארזו בניחותא את גרסת הדיוידי של "טיף וטף" ומדי פעם זרקו עליי מבטים סקרנים.
"זה בעייתי" פתח ואמר "הדיסקים קצת דקים מידיי למכשיר השרינק".
"אולי ננסה בכל זאת ?" שאלתי, מנסה בקצת לערער על חוסר הרצון של האחראי לקחת אחריות.
הלכנו יחד למכונה והוא הדגים לי בזריזות כיצד הוא משליך את הדיסקים פנימה והם יוצאים מהצד השני כשברק ניילון טרי עוטף אותם. ואז החל להסביר : "לפעמים המכונה בולעת דיסקים כאלה או גורסת אותם, העטיפה קצת עדינה מידיי ויש סיכוי שתיהרס".
העליתי על עצמי את חיוך מס' 6 (מס' 6 – חיוך של סוחר מכוניות משומשות) והסברתי לו שזה בסדר ושנראה לי שהוא התיידד מספיק טוב עם הדיסקים בכדי לשמור עליהם, בחייו. נראה לי שמה שיצר את האמון הסופי בינינו היה המבט שנעצתי בו בזמן שדיברתי.
"אז מתיי להערכתך כל הדיסקים יהיו מוכנים ?"
"נראה לי מחרתיים" ענה ללא שמץ בטחון.
"אוקי" עניתי "אז אמרת שמחר הם יהיו מוכנים?"
"כן" הוא מלמל ועפתי משם כמו הרוח, מותיר את שני ארגזי הדיסקים בין קופסאות הדיוידי של "רומא" ובין העטיפות של קרן פלס.

למחרת התקשרה אליי אשת הקשר שלנו מהמפעל.
"בנימין, השרינק נראה זוועה, עשינו ניסיון עם עשרה דיסקים וזה נראה לא טוב…"
"אוקי" אמרתי, עדיין המום משינה "אז מה את מציעה שנעשה ?"
"יש לנו ניילונים עם פס הדבקה" הציעה.
"טוב, אז מחר אני אקפוץ לקחת אותם" – כך סיכמנו.

בפעם השנייה שפגשתי את האחראי על האריזה, פניו היו מעט מכורכמות כשהבחין בי. הוא שאל אותי אם אזדקק לעובדים כדי לארוז את הכל בניילון. "לא, לא – אין צורך אני אסתדר" עניתי לו בביטחון, רציתי לחסוך את מעט המעות שנותרו לי וגם נזכרתי שבסופ"ש הקודם לקח לנו מעט זמן לארוז את הדיסקים בעטיפות, "זו לא צריכה להיות בעיה" אמרתי ולחצתי לו את היד. משהו התעורר לו בעיניים, איזה זיק קצת זדוני שלא שמתי לב אליו קודם. אספתי את הארגזים ואת הניילונים ועטתי חזרה הביתה.

"ניילונים זה כיף!" אמרתי לעצמי באותו הערב כשהתחלתי במלאכה. הדלקתי את הטלוויזיה שתזמזם בזמן שאעבוד. השעות חלפו להן וההתרגשות הראשונית של מגע בניילון בתול התחלפה בהפתעה – ערימות של דיסקים נישאו מעלה אל התקרה ואני עדיין לא גירדתי את קצה הקרחון.
המממ…. זה ידרוש קצת יותר עבודה ממה שחשבתי. ניסיתי לשכנע את גיא שיבוא ויעזור: "נסיים את זה צ'יק צ'ק ביחד" אמרתי לו – אבל הוא לא ממש השתכנע. כך ביליתי את הלילה השני, רותם ומדביק את הניילונים, עוטף כל דיסק בליטוף כשברקע הטלוויזיה משדרת את "לוק,סטוק ושני קנים מעשנים", הצווחות הבריטיות הלחיצו ובהחלט עזרו לי להאיץ.
אני כבר לא זוכר אם אכלתי באותו יום.
אני כן זוכר שכשקמתי למחרת, טעם ברור של ניילון גירד לי את החלק העליון של החיך. ניסיתי לשטוף את הטעם הטורדני בכוס מים צלולים שהתבררו כניילון נוזלי וכך גם הקפה של הבוקר. למעשה, לא הייתי מצליח להגיע לעבודה אם לא הייתה באה לעזרתי שן השום המופלאה ומחקה במחי יד כל שרידי ניילון בהבל הפה, לוקחת עימה גם כמה קולטני טעם חיוניים בלשון – אך זה נראה לי כמו סתם קטנוניות להתלונן על זה, מה הם קולטני טעם לעומת מרירות וסירחון הניילון בחלל הפה?
כשחזרתי הביתה, הייתי במצב רוח תוקפני. "תראו" אמרתי לניילונים הנונשלנטיים שהיו סרוחים על השולחן בסלון, "התפקיד שלכם הוא להגן על הדיסקים, יהיה לכולנו הרבה יותר קל אם תשתפו פעולה". ניגשתי שוב לעבודה.
"היום אני עומד לסיים עם זה…" מלמלתי לעצמי וירקתי פיסות ניילון מבין השיניים. גיא התקשר וניסה לדבר איתי על הלייבל ודברים שעוד צריך לעשות תוך כדי שאני נאבק, משחיל את הדיסקים לניילונים ומהדק לסיום את סרט ההדבקה. אני לא זוכר בדיוק מה גיא ניסה להגיד, רק יכולתי לפלוט כל פעם במהלך השיחה את השאלה הבאה: "נחש מה אני עושה עכשיו?", "מה?" הוא שאל, "אני מניילן!". כשחזרתי על השאלה הזו בפעם הרביעית גיא שתק ונפרדנו כידידים, הבנתי מאוד לליבו. אסור ששום ניילון יפריד בינינו, והעובדה שהחבר והשותף שלו ללייבל משתגע אט אט לקול רשרוש עטיפות פריכות וניילון דביק – איננה סיבה למעשה נמהר כמו חיוג לאמבולנס או אשפוז כפוי.
באותו הלילה אל-הניילון-הנורא כנראה שמע את תחינותיי והערימות התלולות שהיו קודם על השולחן הפכו לגבעות ואחר כך לתלים נמוכים ובארבע בבוקר השולחן היה ריק לחלוטין. מכיוון שלא אכלתי כלום כל היום מלבד שן שום – הלכתי לחגוג עם סנדוויץ' קר וכוס וויסקי חם. קצת משעשע אותי לחשוב שאחרי כל הבלגן הזה, אנשים יוכלו להתענג על קריעת הניילון שטרחתי עליו כל כך, אבל כשחושבים על זה לעומק, הבנתי שגם אני כמותם אוכל כעת למצוא הנאה אמיתית בקריעת פיסות ניילון ולהשליך אותם לפח הקרוב, גם אם הן אינן מכילות בתוכן דבר – רק לשם ההנאה שבעניין.

השבוע אני וגיא עומדים להתרכז בהפצה לחנויות – זה לא דבר פשוט ושנינו עדיין מנסים להבין את כל חוקיי המשחק הזה שהוא לעיתים משתנה מחנות לחנות. אם במקרה מבין הקוראים בבלוג ישנם קניינים של חנויות דיסקים ועדיין לא קיבלתם מאיתנו טלפון – אתם מוזמנים לפנות אלינו במייל שנמצא בראש העמוד, נשמח לעמוד לרשותכם.
אגב, לכל השואלים – דיסק הבונוס של שני קדר זמין רק לאלה המזמינים מהאתר, לא יהיה ניתן להשיג אותו בחנויות ומדובר במספר עותקים יחסית מצומצם, על כן מי שחושק לזכות בחבילה יפה ושמנה במחיר זול כדאי שיזמין עכשיו לפני שיאזל !

שני תתארח ביום חמישי הקרוב (שעה 17:00) ברדיו 106fm תל-אביב בתוכנית "אקלקטי" עם אביעד טובי. אם אתם כמוני (כלומר לא תושבי תל-אביב) תוכלו להאזין לתוכנית דרך האינטרנט באתר הבית.
ואם תקפצו לאתר של שני קדר, תוכלו להבחין שהוא עודכן ומכיל כעת אינפורמציה על הדיסק, הורדות מוסיקה וגם את מילות השירים.

לילה טוב. רגע, כבר בוקר !

[תצלומים מאת: גיא, אביטל, ג'יימס ועידית]

אני אוהב מאוד את ימי שישי, במיוחד את ימי שישי בצהריים. למרבה האירוניה, דווקא השעות האלה מתכלות לי בדרך כלל בעבודה על "עונג שבת"… אבל אני אוהב אותן לא פחות. הצלילים, הריחות, ההרגשה, אפילו מזג האוויר כאילו מאט ונהיה רגוע ונעים יותר בשישי בצהריים.

את צהרי יום שישי האחרון לא אשכח במהרה. התעוררתי באחת עשרה לקול צלצול טלפון מחברי הטוב ג'יימס, שהתקשר לשאול איך מגיעים לבית של בני. הסברתי לו וחזרתי לישון בזרועות זוגתי אביטל, מתוך אמונה טיפשית שנתעורר בצורה טבעית בשעה הנכונה. ואכן, באחת ומשהו התעוררנו, מבוהלים, והבטנו בשעון באימה. אנחנו מאחרים!

אחרי התארגנות זריזה שארכה כמעט שעה (מה? רק התעוררנו!), יצאנו לדרך עמוסי מדבקות, במכונית נטולת-הרדיו של אביטל. כדי להעביר את הזמן, ניסיתי את כוחי כשדרן ערבי-ישראלי שמנגן מוזיקה מכל העולם, כולל נעימות מואזין, בלוז מהמיסיסיפי ופרסומות, ותוך זמן קצר הגענו לישוב של בני, מופתעים לגלות שאחרי כל הלחץ, הגענו ראשונים.
מצאנו את בני יושב במרפסת, רגוע ונינוח כולו, מעשן סיגריה ומלטף את החתולה. התגאינו בפניו בעוגיות מעשה ידינו ("בחלק מהם יש סמים ובחלק אחר יש רעל, נראה אותך מנחש"), ותוך רגע או שניים הגיעה מכונית נוספת שטמנה בחובה את שני קדר ואת ידידתנו עידית נרקיס מקול הקמפוס, כשבבגאז' שלהן ארגזים מלאים בעטיפות היפהפיות לאלבום של שני. רגע או שניים נוספים, והנה ג'יימס מגיע ומחפש חניה ברחוב הזעיר והצפוף. השישיה הושלמה.

כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, מטרת הפגישה הייתה להכניס את כל הדיסקים של שני לתוך כל העטיפות, להוסיף מדבקה של הלייבל לכל עותק, לקפל ולהניח בצד. ערימות ענקיות של עטיפות ודיסקים עמדו בפנינו, ואני אישית חשבתי שזה ייקח לנו כל היום. התחלקנו לזוגות, עטינו כפפות והתחלנו לעבוד. מהר מאוד בני ועידית ברחו למטבח להכין ארוחת צהריים, ותוך בערך שעתיים, בניגוד לכל הציפיות של בני ושלי, הכל היה ארוז! כמה קל וכיף!

חגגנו את העניין בארוחת צהריים מאוחרת ונפלאה במרפסת של בני, שהתגלה כבשלן ראשון במעלה. מממ… דברים בתנור… שיכר תפוחים תוצרת בית… כוס קפה… ועוד אחת… סיגריות… פטפוטים… חיים וליאור הגיעו פתאום לבקר והצטרפו… אביטל נסעה הביתה (פרץ דמעות בלתי נשלט מצידי)… השמש הלכה ונעלמה…
זה הרגיש כמו משפחה. זה מה שבני ואני ראינו לנגד עינינו כשהחלטנו להקים לייבל. לא להיות ביזנס שמתעסק כל היום בחשבוניות, תעודות משלוח, ספקים ומחירים. אלא לעשות דברים יחד, עם חברים, להפוך את העבודה לכיף אמיתי.
וכאילו עד אז זה לא היה יום שישי סתווי ומושלם עם חברים, הגיע החלק היפה ביותר של היום.

נכנסנו כולנו לחדר השינה הגדול של בני (שחלקו משמש כאולפן), שהואר במנורה עמומה ומספר נרות קטנים, והתיישבנו על הרצפה מול שני והגיטרה, להופעה סופר-מגה-אולטרה-אינטימית. כל דבר יותר אינטימי מזה היה לשכב עם שני מתחת לשמיכה, ושהיא תפזם לך באוזן. היא שרה עשרה שירים, חלקם מהדיסק, חלקם קאברים. בשלושה האחרונים בני, שעד אז עמד ליד המחשב ושמר על ההקלטה, הצטרף אליה בטמבורין. שני שרה, צוחקת, טועה באקורדים וחוזרת לתקן.
אין לי כל כך מילים נכונות ומתאימות לתאר את האירוע הזה. המוזיקה, סמיכה וחמה, נשפכה עלינו מהרמקולים, אפשר היה לגעת בה. שני ישבה במרחק מטר וחצי מאתנו, שרה לנו, אבל הייתה כולה בתוך עצמה בזמן השירים, שרה בעיניים עצומות. בין השירים דיברנו, התבדחנו בינינו ועם שני – הכל הוקלט.

הכנו כמה עשרות עותקים מיוחדים מההקלטה הזו, ומי שיזמין עותק מהאתר שלנו יקבל, עד שייגמרו העותקים, דיסק מיוחד-מיוחד של הופעה מיוחדת-מיוחדת, שהייתה כל כך יפה, אישית וכובשת, שאף אחד מהנוכחים לא ישכח אותה, ובני כל כך התלהב ממנה, שהוא זומם להתחיל ליין הופעות כאלה בחדר השינה שלו.

וכדי שלא תרגישו שהשארנו אתכם בחוץ, הנה טעימה קטנה מההופעה הזו.

Shany Kedar – Stars (live Simply Red cover) (mp3)

ואחרי המנוחה בשבת (מנוחה = אריזת עשרות עותקי פרומו וקומוניקטים, בעזרתם הנפלאה של תומ, אסף וליאור), נסעתי היום לסניף הדואר עמוס חבילות, ושלחתי עותקים לעיתונים, תחנות רדיו ואתרי אינטרנט. לא את כל העותקים הספקתי לשלוח היום, אז אם קוראים פה אנשי מדיה שלא קיבלו דיסק – תגידו לי! אבדוק אם כבר שלחתי לכם או עדיין לא, ואם לא – אטפל בזה. בני נסע עם שאר העותקים למפעל הדיסקים, והם יארזו לנו אותם יפה בניילון נצמד כזה, מהסוג שמרגש לפתוח כשקונים דיסק חדש. בקרוב מאוד – הפצה לחנויות!

(לפני הכל: שימו לב שהוספנו בצד אופציה (קצת פרימיטיבית עדיין) להירשם לרשימת הדיוור שלנו. כך תקבלו עדכון על כל פוסט חדש בבלוג שלנו.)

צריך ללכת לישון הלילה יחסית מוקדם. מחר אנחנו הולכים לעשות משהו שלא עשינו אף פעם – מחר בשישי בצהריים ניפגש כולנו בבית של בנימין. כולנו זה שני קדר, בנימין עצמו, חברתי הטובה עידית נרקיס מ"קול הקמפוס", חברי הטוב ג'יימס, זוגתי ואנוכי. מה נעשה שם? סביר להניח שהחיבוקים וארוחת הצהריים יזרמו כמים, אבל אחרי שנשבע אוכל וגילויי חיבה, נשב כולנו על רצפת הסלון, נעטה כפפות מיוחדות כדי לא להשאיר טביעות אצבעות, ונתחיל להכניס דיסקים לתוך עטיפות.

הסיבה שאנחנו עושים את זה ככה, מלבד העובדה שיהיה כיף נורא לעשות את זה יחד ושהכפפות יהיו מושא לבדיחות בלתי פוסקות על בדיקות גופניות, היא שהעטיפה היפהפיה של Bloodlines, האלבום של שני, היא לא עטיפת פלסטיק. אנחנו לא אוהבים פלסטיק, הוא לא מרגיש לנו אישי, והוא נשבר כל כך בקלות. עם עטיפת פלסטיק, מפעל הדיסקים יכול להכניס אוטומטית את הדיסקים ל-"Jewel case" ולסגור עניין. אנחנו מתעקשים שלא להשתמש בעטיפות פלסטיק קרות ומנוכרות, אבל זה דורש עבודה. החלטנו לעשות אותה יחד ולהשתדל ליהנות ממנה ככל האפשר, מודל עבודה שמנחה את בנימין ואותי כמעט בכל אספקט של הלייבל הזה.

ההתרגשות גדולה! זה בעצם השלב האחרון (לא כולל החזרה זריזה של העטיפות והדיסקים למפעל כדי לצפות אותם בעטיפת ניילון דקה) לפני היציאה לעולם הגדול. ביום ראשון יישלחו כבר עותקי פרומו ראשונים לעיתונאים, תחנות רדיו ואתרי אינטרנט, ובשבוע שאחר כך כבר נתחיל להפיץ אותו לחנויות.

האלבום, אגב, עדיין נמכר באתר שלנו במחיר מוזל, ואם תמהרו להזמין בהזמנה המוקדמת, תקבלו עותק מיוחד עם בונוס סודי וכייפי (מלבד המדבקה החתיכית של הלייבל, שכנראה תצורף לכל עותק).

בינתיים, עוד לפני שהאלבום יצא, אנחנו זוכים להתייחסויות קטנות ברשת וזה כיף נורא: דויד פרץ כתב עלינו, וגם ברכה גולשת, שגיא נאור, וביום רביעי בערב הושמעו כמה שירים מהאלבום ב"השמעת בכורה עולמית!" בתכנית המצוינת "בחזרה לעתיד" ב-88FM. ספרו לנו אם שמעתם ברדיו או קראתם על האלבום, נשמח לתעד ולתייק בצד.

בינתיים, הולכים לישון. מחר יום חשוב.

אז עכשיו הגיע הרגע.
לפני שתמשיכו לקרוא – היכנסו לדף הראשי שלנו והאזינו לדיסק של איזמרלדה, הלא היא שני קדר והרשו לי, תוך כדי האזנה, לספר לכם מעט כיצד הדיסק הזה נולד לעולם.
מוכנים ? קדימה !

~פרולוג~

את שני קדר הכרתי לפני כשנה וחצי בערך. אוליי קצת פחות.
דיברנו בינינו באמצעות ציפור כחולה קטנה, כשאנחנו מחליפים רשמים על מוסיקה, מערכות יחסים וחתולים.
שנינו אנשי חתולים. זה סוג של אופי אצל בני אדם מסויימים, משהו מופנם קצת, שמושך אותם לחיה הזו, לעצמאות הבלתי מתפשרת שהיא מבטאת.
אני זוכר ששלחה לי תמונות של החתולים שלה, כמו אמא גאה.
כשבועיים אחר כך, שאלה אותי אם היא יכולה להתקשר כי יש לה שאלה חשובה לשאול. מכיוון שאני חצי חתול ואת ייצר הסקרנות שלי אני משתדל לספק לפחות חמש פעמים ביום (בממוצע) – מצאנו את עצמנו מייד משני צידי הקו.
היא סיפרה לי שהיא החלה תהליך שנמשך כמעט שנה של כתיבת שירים והקלטת סקיצות לדיסק עתידי. הסקיצות נבנו אט אט תוך כדי עבודה משותפת באולפן של ידיד והתגבשו להקלטות של שירים, גם אם לא מלוטשים עדיין (הרי בכל זאת מדובר בסקיצות) – אך עכשיו כשתהליך היצירה הבסיסי הגיע לידי סיום כל שנותר הוא להכנס לאולפן ולהקליט את הכל.
הבעיה היתה שכמה דברים השתבשו בדרך.
שני סיפרה לי שהיא נותרה עם סקיצות ביד ובלי אף אחד שיעזור לה להשלים את ההקלטות לדיסק. היא שאלה אותי (בנימה מלאת משמעות) אם אהיה מוכן לקחת חלק ולעזור לה להפיק את הדיסק.
קודם כל אמרתי כן.
עדיין לא שמעתי דבר מהסקיצות, אבל הסקרנות (חצי חתול!) לעבוד איתה וגם להכיר אותה יותר… המממ… פשוט לא יכולתי לענות אחרת.
ואז הגיעו הסקיצות.
אני לא יכול לשכוח את הרגעים הראשונים.
איך צלילים סמיכים, חמים, נשבו מהרמקולים כשקולה של שני ליטף וסימר את שערותיי. לא יכלתי לעשות דבר מלבד לשבת, אחוז צמרמורות, לעצום עיניים ולשקוע אל תוך החלל האדמדם שנוצר בחדר.
זו הייתה הסקיצה לשיר – This House.
"אלוהים", אמרתי לעצמי, "זה לא נשמע כמו משהו שנוצר בארץ !"
מייד ביקשתי ממנה שתשלח לי עוד.
וכך, החלו לזלוף אל תוך תיבת האי-מייל עוד ועוד קבצי מוסיקה, כשכל אחד צופן בחובו סוד ארגמני אחר.

"ואלה סקיצות ?!", שאלתי אותה אחרי שהאזנתי לכולם בריכוז.
"כן" אמרה, "השירים לא גמורים עדיין…"
"עזבי – תוציאי אותם עכשיו, כמו שהם, את ממש לא צריכה אותי…"
אך היא התעקשה ושאלה אותי שוב, אם אהיה מוכן ללוות אותה ולעזור לה בהפקת הדיסק.
לא היו בי עוד ספקות, הבטחתי לה שאני אהיה שם עד שהדיסק יהיה אצלה ביד.
לא הבנתי אז, עד כמה שזה עומד להיות פשוטו כמשמעו.

~מערכה ראשונה~

התחלנו לעבוד יחד, היא באה אליי לכמה ימים כדי לנסות להקליט באולפן הביתי שלי – והבנו די מהר שאצלי ההקלטות לא יוכלו להתקיים. אמנם הקלטנו כמה סקיצות, אבל לא היו לי תופים או ציוד מתאים כדי לממש את החזון ששני ראתה בעיניי רוחה. במהלך אותם ימים למדתי בדיוק מה שני אוהבת או לא אוהבת מתוך סבך הרעיונות שזרקתי לה בנוגע לעיבודים – לשנינו יש טעם מאוד שונה יחסית באהבות המוסיקאליות שלנו ודווקא העובדה הזו גרמה לי להתאהב בה יותר.
הרי אתה יכול ללמוד דברים חדשים רק מאנשים שונים ממך, לא ?

לאחר כחודש וחצי שני התקשרה אליי וסיפרה לי שהיא מצאה אולפן בהרצליה ששייך לאורן להב (ג'יי ווק-סנייל) – אולפני "גרם"

זמן קצר אחר כך החל תהליך ההקלטות.

כשיש לך הרכב מגובש שעימו אתה רגיל כבר לחרוך במות ולכתוב יחד מוסיקה, אין כל קושי להכנס לאולפן, לנגן הכל מייד היישר למיקרופונים פתוחים ובזה נגמר הסיפור. אך כאשר אתה צריך לחפש מוזיקאים שיקליטו עימך, וללמד אותם את השירים באולפן עצמו – הדבר הופך להיות תהליך מאוד לא פשוט ולעיתים אף סזיפי.
למזלה של שני, היא כבר הכירה חבורה מוכשרת של נגנים :
דיויד בלאו (להקת "אד") – גאון גיטרה ויוצר מוכשר מאוד בפני עצמו.
יונתן בירנבאום (גם הוא מלהקת "אד") – תרם את הבאס.

היה לנו רק שבוע פחות או יותר להקלטות.

שני החלה בהקלטת ערוצי גיטרה אקוסטית, בכדי לתת את הבסיס לשירים כך שדיויד ויונתן יכלו להקליט עליהם מאוחר יותר.
אני הצטרפתי לאולפן בשלב מאוחר יותר, רק אחרי שערוצי הגיטרות והבאס כבר הוקלטו.
ואז נתקלנו בבעיה חדשה: למצוא מתופף.
אני ושני נלחצנו מאוד בעיניין הזה, הזמן דחוק ואנחנו צריכים מתופף עכשיו !
יש תקופות שחצי מן האנשים שסובבים אותי הם מתופפים, אבל כשאני מחפש אחד – יש להם נטייה להיעלם אל תוך האין (אני ממש אשמח לשמוע הסבר מניח את הדעת בנוגע לעיניין הזה).
התייעצתי לבסוף בחברי היקר ושותפי ללייבל דאז של "בית המוסיקה" – יעד ון-לייבן.
רצינו מתופף שלא יהיה רק טכני וידע להרביץ לתופים, אלא שתהיה לו גם רגישות ואוזן מוסיקאלית. יעד הציע את חגי נחתומי כי הוא הופיע יום קודם עם הלהקה שלא הייתה בבית המוסיקה ולמעשה גם נזכרתי שראיתי אותו קודם, אצל דויד פרץ בבאר-שבע, ומאוד התרשמתי ממנו.
חגי התגלה כבחירה מעולה.
כמעט ללא היסוס, הוא התנדב להקלטות אחרי שהוא שמע כמה סקיצות של שני ויום קודם, לפני שחגי בא לאולפן, הספקנו להקליט ערוצי שירה מהירים כדי שיוכל לנגן עליהם.
האולפן של אורן הוא אולפן מופלא. באמת, אין לי דרך אחרת לתאר אותו. הוא סיפר לי כיצד חפר את המרתף ויצר את החלל של האולפן, ככה, באמצע הבית. האווירה שם היא בייתית ונעימה והציוד ההקלטות שאורן ואחיו אספו לאורך זמן נראה כמו הגשמת חלומם הרטוב ביותר של אלפי אודיופילים. ריירתי כשהציג בפניי בגאווה את המיקרופון הרוסי משנות השישים שהוא שומר במיוחד בשביל להקליט תופי סנר. למעשה, אפילו התחלתי לבנות תוכניות משלי על האולפן שלו…
לאחר שהכל הוקלט – חטפנו את הערוצים אליי כדי להתחיל בשלב המיקסים.

~מערכה שנייה~

מיקסים – תהליך שבו מאזנים את עוצמת הצליל של כל ערוצי הכלים, מכוונים את התדרים שלהם ומוסיפים אפקטים כנדרש.
לעיתים קרובות זה פשוט מתמצה בבהייה ממושכת בגראפים ואקולייזרים תוך כדי מריטת שערות ממקומות מוזרים.

מוסיקה, עבורי, היא קודם כל חלל.
למקסס משהו, מקביל לבניית חדר: אתה בוחר את המרחב שלו, צבע, ריהוט (עתיק ומאובק או חדש והיי-טקי), דחיסות ואת הנוף הנשקף מהחלון. כל שיר דורש את היחס האישי שלו, המרחב שיאפיין רק אותו.
כפי שכבר כתבתי, הטעם המוסיקאלי שלי ושל שני די שונה (ועל כך יעידו המיקסטייפים שהכנו האחד לשנייה) – זה הפך את תהליך המיקס למרתק.
החלטנו על השיר הראשון עליו נעבוד – "This House", מה שיצר כדור שלג של תכתובות הדדיות :
אני – שולח מיקס ראשון במייל
היא – מגיבה על המיקס ושולחת תשובה
אני – מנסה לפענח מה היא בדיוק רוצה שאעשה, מכין מיקס שני ושולח
היא – מבהירה לי שלא הבנתי בדיוק למה התכוונה ומסבירה שוב במייל מפורט יותר
אני – מנסה לפענח מייל מפורט יותר עד שלבסוף אני מתעלם ממנו ושולח מיקס חדש
וכן הלאה….
כך סיימנו את המיקס לשיר שבמהלכו הקלטתי תוספות שונות כמו גיטרת-סלייד וכלי הקשה באולפן שלי.
למיקסים הבאים השבעתי אותה שתבוא אליי ונשב יחד, אחרת הדיסק שלה יצא ב-2012.

הרבה שירים השתנו בתהליך הזה, כל שיר החל לקבל את הצורה והצבע הסופיים שלו, על חלק מהשירים הוספנו כלים, גיטרות והקלטנו גם מחדש קולות רקע בשיר או שניים בסשנים כמעט אין-סופיים והתחבטויות רבות. חששתי בעיקר שלא נצליח לשחזר את הקסם שחשתי כששמעתי לראשונה את הסקיצות ההן, שמשהו ילך לאיבוד בדרך, פחדתי שנפספס.
כשהסעתי את איזמרלדה לתחנת הרכבת, אחרי סשן אחרון משותף של מיקסים, הקשבנו לדיסק הטרי במכונית.
תוך כדי השתיקה שנוצרה, בריכוז הזה, שנינו הבנו שהדיסק כמעט גמור. זו הייתה תחושה חזקה כמו תהליך לידה ארוך מאוד, לעיתים אף מכאיב ומתסכל, כשפתאום נוצרת ההקלה הזו שזה נולד, שזה נכון, שכך זה צריך להיות.

אבל נותר לנו שיר אחד, בן ממזר, שעשה לנו בעיות ושנינו הרגשנו שחסר בו משהו בסיסי שעדיין לא הוקלט.
זה היה השיר Nymph.
ככל שעמלנו עליו, הוספנו והחסרנו כלים, זה אף פעם לא נשמע כמו שצריך: הוא היה זקוק לפסנתר – אבל פסנתר מאוד מסויים.
שוב פניתי ליעד ון-לייבן ושאלתי אותו אם הוא מכיר פסנתרן טוב שיוכל לעזור, הוא מייד הפנה אותי לירון וולף.
ירון הוא יוצר צעיר, מוכשר ואדם נעים באופן כללי. תיארתי באוזניו את ההתחבטויות שלנו בנוגע לשיר וביקשתי ממנו שיקליט את תפקיד הפסנתר בשיר, המזל האיר לנו פנים והוא הסכים. הקלטתי אותו ב-"בית המוסיקה".
היה קצת מצחיק לראות אותו באוזניות, יושב מול הפסנתר באמצע חנות דיסקים בירושלים ומקליט בצהריי יום שישי כשאזעקת השבת מתערבבת בהקלטות ואנשים פוסעים להם בחוץ עם סלי הקניות לשבת, עוצרים לרגע ומתבוננים.
ירון הציע שגם נקליט את המלודיקה שלו, מין מקלדת עם צינור נשיפה שנשמעת כמו מפוחית. היו לו כמה רעיונות ואני הייתי די ספקן בנוגע לכלי הזה.
"אני לא בטוח שזה יתאים" אמרתי לו "אבל בוא ננסה בכל זאת".
כשלקחתי את ההקלטות אליי למיקס וניסיתי לעשות סדר בעירבובייה של הכלים – פתאום זה הבליח כמו יהלום. הפסנתר ישב בדיוק היכן שהיה צריך והמלודיקה, הו המלודיקה…
שלחתי לשני שתי גרסאות – האחת עם השירה שלה והפסנתר נטו והשנייה עם הפסנתר וכל יתר הכלים חוץ מהגיטרה האקוסטית.
"ואוו !" היא כתבה לי.
החלטנו בסוף, אחרי התחבטויות, ללכת על הגירסה המלאה.
זהו, שלב מיקסים מפרך שלקח לנו כמעט חצי שנה הסתיים לו. הדיסק כמעט מוכן.

~מערכה שלישית~

עוד דבר קטן נותר – מאסטרינג.
אני יכול לתמצת את זה לשלוש מילים:
דויד-פרץ-מלך.
הוא גאון ואני אוהב אותו. פשוט תענוג לראות אותו תוך כדי עבודה: מרוכז, עובר על השירים, מאזן תדרים, בוזק קומפרסורים כנדרש, מלטף את הווליום ומוסיף אניקדוטות משעשעות תוך כדי העבודה הסזיפית הזו באולפן הבאר-שבעי ששייך לו ולנדב אזולאי (יוצר מוכשר בפני עצמו).
אני רק מקווה שיום אחד יבנה לעצמו בית קיץ בצפון.

זהו. הדיסק הושלם.
~אנחה~

~אפילוג?~

תכננו להוציא את הדיסק של שני בלייבל של בית המוסיקה – "Music House Records", אבל מסיבות שונות זה לא יצא ואני עזבתי את הלייבל. למעשה, אחד הדברים שדירבנו אותי ואת גיא להקים את Hiss Records היה הדיסק הזה. לא רצינו שמישהו יחטוף אותו לפנינו.

ועכשיו מה?
לפני שאנחנו מפיצים את הדיסק של שני קדר לחנויות, אתם זוכים לשמוע אותו במלואו כאן, בעמוד הבית שלנו
ואפילו לקנות אותו בהזמנה מוקדמת במחיר מוזל שיכלול גם בונוס מיוחד למזמינים הראשונים.
אתם גם יותר ממוזמנים לבקר באתר הבית של שני.

ומשהו קטן אחרון לשני קדר:
רציתי לכתוב לך שאני כל כך שמח שהצטרפתי איתך למסע הזה, על כל הקשיים והשימחה שליוו אותנו בדרך, על כך שלמדתי להכיר אותך ולאהוב אותך ואת השירים שלך – אבל הרי את כבר יודעת שאני מעריץ שלך. אגב – אשמח אם תוכלי להתארח כאן ולכתוב מעט אנקדוטות פיקנטיות מנקודת המבט שלך, אני והזכרון שלי – בטוח שכחתי משהו חשוב

גיאחה – אני כל כך שמח שאתה שותף שלי לטירוף הזה שנקרא לייבל, זה ממש מרגיש כמו משפחה

לכל הקוראים – הדיסק הזה,בסופו של דבר, נוצר מתוך אהבה גדולה של כל אלה אשר לקחו חלק ועזרו להביא אותו לעולם. אני רק יכול לקוות שחלק מהאהבה הזו תידבק גם בכם..

בנימין